בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

 

מדובר בתביעת התובע כנגד הנתבע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב הקמת חממה שהקים הנתבע. 

 

בכתב תביעתו ציין ב"כ התובע, בין היתר כדלקמן:

 

            התובע הוא בעל זכויות חכירה בחלקת קרקע בגוש 100280 בסמוך לכניסה למושב שיבולים.

 

התובע רכש את הזכויות ממנהל מקרקעי ישראל (להלן:"ממ"י") לצורך הקמת תחנת דלק בחלקה. (להלן: "תחנת הדלק").

 

הנתבע מחזיק בחלקת קרקע הצמודה לחלקת התובע.

 

לשם הקמת תחנת הדלק, התקשר התובע עם חב' הדלק פז (להלן:"חב' פז") בהסכם, שלפיו תסייע חברת פז לתובע במימוש הפרויקט, כולל תשלום לממ"י ,תקים תחנת הדלק תתפעל אותה ותשלם לתובע תשלומים חודשיים בסכום של 5,000 דולר ועוד תשלומים בגין מכירות דלקים , מעבר למינימום שנקבע בהסכם וזאת במשך תקופה של  25 שנים.

 

            כאשר הוברר לנתבע כי יתקשה בהקמת תחנת דלק בחלקתו שלו, החליט הנתבע להקים על חלקתו חממה בגובה ובשטח שמסתירים את תחנת הדלק מעיני הנוסעים בכביש.

 

            הנתבע הקים החממה מבלי שהיה בידו רישיון והיתר כדין.

 

מאחר והקמת החממה מסתירה את תחנת הדלק שבחזקת התובע ומהווה הפרעה לשימוש התובע בתחנת הדלק, מהווים מעשי הנתבע מטרד ליחיד, כמשמעותו בסעיף 44 לפקודת הנזיקין, נוסח חדש (להלן:"פקודת הנזיקין").

 

מעשי הנתבע מהווים גם מעשי רשלנות כנגד התובע, שכן כל אדם סביר לא היה מקים במקום, חממה ללא היתר בניה כדין ולא היה חורג מן השטח המותר לבניה.

 

הנתבע חב חובת זהירות כלפי התובע, בהיותם בעלי חלקות  קרקע צמודות.

 

הן התובע והן חב' פז התריעו בפני הנתבע מס' פעמים אודות הנזקים שהוא גורם, אך הנתבע סירב להסיר ההיזק, ועמד על שלו.

 

כאשר נכחה חב' פז לדעת, כי הנתבע אינו מסיר את החממה, הודיעה חב' פז לתובע במכתב מיום 6/8/01 על ביטול ההסכם עמו ותבעה מהתובע השבת תשלומים ששילמה לממ"י בסך 309,566 ¤ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.

 

התובע נקלע למצוקה כלכלית חריפה, שכן לא היו בידיו אמצעים כלכליים לשלם הסכומים לפז והוא נאלץ, על מנת להקטין נזקיו, להתקשר עם חב' נ.ד.א.ג השקעות ויזמות בע"מ, (להלן:"חב' נ.ד.א.ג" ) ולמסור לאותה חברה את הזכויות על המקרקעין.

 

בהמשך, ולאחר ביטול ההסכם עם פז, התקשרו התובע וחברת נ.ד.א.ג עם קבוצת קאשי השקעות בע"מ (להלן:" חברת קאשי"), במטרה שזו תבנה ותפעיל את תחנת הדלק.

 

 

 

הנתבע אשר נתמנה בינתיים ליו"ר האגודה השיתופית, "שיבולים" (להלן:"אגודת שיבולים") יזם מהלך של האגודה לכאורה, שבו העלתה האגודה טענות שונות כנגד התובע, במסגרת תביעה שניהלה כנגדו. במסגרת תביעה זו, עתרה וקיבלה "אגודת שיבולים" במעמד צד אחד , "צו מניעה" כנגד התובע, וכנגד חב' קאשי ונ.ד.א.ג, המונע מהם את סיום הפרויקט. צו המניעה ניתן לבקשת הנתבע, בתנאי שהנתבע והאגודה, יהיה אחראים לכל נזק שיגרם לתובע.

 

בסופו של יום, בוטל צו המניעה.

 

כתוצאה מצו המניעה שניתן, התעכבה בניית תחנת הדלק על ידי חב' קאשי, ובעקבות זאת, לא סיימה קאשי הפרויקט ואף הגישה תביעה שכנגד, בתביעה שתבע אותה, התובע.

 

נזקיו של התובע עומדים על הסך של 1,508,579 ¤ וזאת בין היתר, בגין העובדה שהחוזה עם חב' פז שבוטל בשל פעולות הנתבע, היה אמור להניב רווחים גבוהים בהרבה מאשר ההסכם עם חב' קאשי וכן בגין הצורך להכניס את חב' נ.ד.א.ג כשותפה בפרויקט, ובגין הצורך לשלם את דמי ההיוון לממ"י בשלב מוקדם.

 

במהלך הדיונים שבפני,  נחקרו התובע, הנתבע, ומומחים שהגישו חוות דעת מטעמם.

 

לאחר ששמעתי את הצדדים אני קובע כדלקמן:

ביצוע העוולות:

 

עוולת השגת גבול במקרקעין :

 

בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי במעשיו ביצע התובע כלפי הנתבע עוולה של השגת גבול במקרקעין, בהתאם לסעיף 29 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן:

"29. הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

 

ראשית יובהר, כי במהלך הדיון מיום 12/6/08, הודיע ב"כ התובע כי בין הצדדים אין מחלוקת  על כך, שהנתבע לא הסיג גבול במקרקעין וכדבריו, "אין מחלוקת שהוא לא הסיג גבול במקרקעין" , (עמ' 31 שורה 19) ומתוך האמור לעיל עולה ספק באשר לאפשרות לקבוע, כי הנתבע אכן הסיג גבול במקרקעין.

 

זאת ועוד, במהלך הדיון הודה התובע, כי החממה שהקים הנתבע, לא נבנתה באיזה אופן שהוא על המקרקעין שבבעלותו, (עמ' 23 שורות 3,4 ) ומכאן, שלא ניתן יהיה לקבוע, כי התובע הסיג גבול במקרקעין, בשל כך שנכנס בדרך כלשהי למקרקעין.

 

לעניין זה יובהר, כי פסק הדין שאליו הפנה ב"כ התובע בעניין עא 403/73 בצלאל נ' סימן טוב (פד"י כט 1 41) אינו רלוונטי, מאחר ואותו פסק דין נוגע לכניסה למקרקעין בחלל שמעל המקרקעין ולא במצב שבו מדובר בבניית מבנה מחוץ לתחומי המקרקעין, כדוגמת המקרה נשוא דיוננו.

 

לאור האמור לעיל, אני קובע, כי התובע לא הסיג גבול במקרקעין כאשר נכנס למקרקעין, וביתר רכיבי עוולת הסגת הגבול, המפורטת בסעיף 29 לפקודת הנזיקין, ידון בית המשפט בעת הדיון בסעיף 44 לפקודת הנזיקין, הדן במטרד ליחיד.

 

מטרד ליחיד:

 

כללי

 

בכתב תביעתו ובסיכומיו, טען ב"כ התובע, כי יש לחייב את הנתבע לפצות התובע בגין כך, שביצע עוולה של מטרד ליחיד, בהתאם לסעיף 44 לפקודת הנזיקין.

 

סעיף 44 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

"44.(א) מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב אם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

 

טיבם ומקומם של המקרקעין:

 

עיון בסעיף 44 לפקודת הנזיקין מעלה, כי באותו סעיף מורה המחוקק לבית המשפט, כתנאי בסיסי לבחון את ההפרעה לשימוש סביר במקרקעין או להנאה סבירה במקרקעין בהתחשב בטיבם ומקומם של המקרקעין.

 

בענייננו, אין מחלוקת על כך, שייעוד המקרקעין שעליהם הוקמה החממה, היה מימים ימימה לשימוש חקלאי,(ראה חוו"ד השמאי זקש מטעם התובעת בעניין זה , עמ' 7 לחוו"ד שלא נסתרה). כן לא הייתה מחלוקת על כך, שלצורך הקמת תחנת הדלק, דאג התובע לשנות ייעוד חלקתו לייעוד של תחנת דלק, מאחר ובטרם הקמת תחנת הדלק, לא יועדה הקרקע לצורך זה, (ראה סעיף 2 לכתב התביעה).

 

כפי שצוין לעיל, מחויב בית המשפט בהתאם לפקודת הנזיקין לבחון את המטרד "בהתחשב במקומם ובטיבם של המקרקעין".

 

בנסיבות אלה, ומאחר והנתבע היה זה שעשה שימוש במקרקעין בהתאם ליעודם מימים ימימה, בעוד שהתובע היה זה ששינה את יעוד הקרקע לצורך הקמת תחנת הדלק, לא ניתן יהיה לקבוע, כי הנתבע שהקים חממה לצורך חקלאי, היה זה שגרם מטרד לתובע בעצם הקמת החממה.

 

כך לדוגמא, יצוין כי בענייננו, לו היה הנתבע בוחר לטעת פרדס או כל מטע אחר בחלקתו, כדוגמת הפרדס הקיים מהצד האחורי של החממה,(ראה סעיף 22 לתצהיר הנתבע - שלא נסתר), אשר היה מסתיר אף הוא את תחנת הדלק, לא יכול היה התובע לטעון כל טענה כנגד נטיעת אותו מטע.

 

לענין זה יובהר, כי כאשר אדם בוחר לשנות יעוד קרקע ולהקים תחנת דלק במרחק של למעלה מ 50 מ' מהכביש, כאשר בינו לבין הכביש חוצץ שטח חקלאי, יהיה עליו להביא בחשבון בכלל שיקוליו, את הסיכון שבעל השטח החקלאי יבחר לעשות באותו שטח שימוש שיסתיר לנהגים באופן מסוים את תחנת הדלק, בין בדרך של נטיעת מטע ובין בדרך של הקמת חממה, כדוגמאת המטעים והחממות הרבות המצויים באזור מערב הנגב .

 

לאור האמור לעיל, אני קובע, כי גם אם היה התובע מוכיח שהחממה נשוא הדיון אכן מפריעה לנהגים לראות את תחנת הדלק , עדיין לא ניתן היה לקבוע, כי בהקמת החממה ביצע הנתבע עוולה כנגד התובע וזאת לאור טיבם ומקומם של המקרקעין כמפורט לעיל.

 

ההפרעה בפועל  לשימוש הסביר במקרקעין:

 

ההפרעה לנראות התחנה - עיון בסעיף 44 לפקודת הנזיקין מעלה, שלצורך הוכחת עוולת המטרד ליחיד, יהיה על התובע להוכיח כי נגרמה לו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין.

 

בדיון מיום 19.2.09, הסכימו הצדדים על כך, שנציגיהם יסריטו במסרטת וידאו את המראה שרואים מרכב  הנוסע על כביש 25 במהירות 50 קמ"ש, כאשר מסתכלים לכיוון תחנת הדלק וזאת הן מכיוון דרום והן מכיוון צפון, כאשר כל צילום יחל בנקודה המרוחקת 500 מ' מהכניסה למושב שיבולים (עמ' 10 שורות 20-29 לפרוט').

 

בהתאם להסכמת הצדדים, הוגש לבית המשפט דיסק שבו צולמו קטעי הדרך האמורים וזאת כאשר, חלקו הראשון של הדיסק שצולם , צולם תוך כדי נסיעה מדרום לצפון, קטע שאינו רלוונטי באופן משמעותי לענייננו וחלקו השני של הדיסק שצולם, צולם תוך כך, שהרכב שבו ישב המצלם, נסע מצפון לדרום,שזה קטע הכביש הרלוונטי לענייננו. 

 

מתוך עיון בחלקה השני של הקלטת האמורה עולה, כי כאשר רכב נוסע בכביש 25 מצפון לדרום, במהירות 50 קמ"ש, מוסתרות ממנו התחנה והחממה במרבית זמן הנסיעה ע"י רכס הקרקע הנמוך המצוי מימין לכביש ולא ניתן לומר, שהחממה היא זו שמסתירה את התחנה לנהגים המצויים במרחק ממנה. כן עולה מתוך עיון בקלטת, כי בפועל, מתחילת המקטע שבו  הרכס אינו מסתיר התחנה ובו נראית החממה  ועד ההגעה לצומת הכניסה למושב שיבולים, עוברות כ 10 שניות בלבד, ומכאן שלנהג הנוסע במהירות של 80 קמ"ש, עלולה החממה להפריע לראות את תחנת הדלק במשך כ 7 שניות. לאחר שנניח שלנהג הנוסע במהירות 80 קמ"ש דרושות מס' שניות על מנת להחליט לפנות לתחנה,נגיע למסקנה, כי פרק הזמן שבו עלולה החממה להסתיר את התחנה לנהג, בטרם יחליט על פניה לתחנת הדלק, הינו מועט ביותר, קרי, מס' בודד של שניות בלבד.

 

זאת ועוד, בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבע, מר זאב זקס, מציין השמאי כדלקמן:

"יד. לדעתי אם מישהו נוסע על כביש 25 ורוצה לרדת לרדת לתחנת הדלק וכל הידיעה שלו על קיום התחנה נובע רק מראיה פיזית של התחנה כי אז גם אם לא היו העצים והחממה לא היה באפשרותו לרדת לתחנה משום שמדובר על קטע שאורכו כ – 80 מ' בלבד שבו נצפית התחנה".

 

לא זאת אף זאת, מתוך צפייה בחלקה השני של הקלטת האמורה, עולה גם כי במרבית הקטע שבין כביש 25 לבין החממות, מצוי מטע אשר מסתיר את תחנת הדלק ואף את החממה עצמה באופן מסוים, וניתן להניח, שבעונה אחרת של השנה או לאחר צמיחת המטע, יסתיר המטע את החממות באופן מובהק יותר ובאופן שיאיין כמעט לחלוטין, את השפעת החממות על נראות תחנת הדלק לנהגים העוברים בכביש, מצפון לדרום.

 

בענין האמור לעיל, העידה הגב' וייסמן, האדריכלית שהגישה חוות דעת מטעם הנתבע, כדלקמן:

"ש:      כשעוברים שם בכביש יש את כביש 25. כשאמרת כן, התכוונת לכביש 25?

ת:        גם לכביש כניסת שיבולים.

ש:        אם אסע היום עומדת החממה?

ת:        כן.

ש:        האם היא מסתירה את תחנת הדלק?

ת:        לא.

ש:        כלומר אם אסע מכיוון נתיבות 500 מטר לפני הצומת ואני מסתכל לכיוון התחנה אני אראה רק את החממה?

ת:        לא, רואים בעיקר פרדס.

ש:        רואים את החממה?

ת:        לא.

ש:        רואים את התחנה?

ת:        רק את החלק העליון מעומעם",(עמ' 10 שורות 4-16 לפרוט').

 

מתוך דבריה אלה של הגב' וייסמן עולה כי הגב' וויסמן נסעה מס' פעמים בכביש האמור והבחינה בכך, שבעת נסיעה על הכביש, אין רואים אף את החממות, בשל כך שפרדס מסתיר אותן.

 

בנוסף, עיון במפות ובתשריטים שהוצגו בפני מעלה, שתחנת הדלק לא נבנתה על שטח המוגבה באופן מיוחד ביחס לחלק הכביש הרלוונטי לענייננו, וניתן יהיה לומר, כי  גם נטיעת מטע של עצים שאינם מן הגבוהים במיוחד, היה מסתיר את תחנת הדלק מן הנהגים.

 

מתוך כל האמור לעיל עולה, כי התובע לא הצליח להוכיח שהחממה נשוא הדיון, היא שגרמה לו להפרעה לנראות התחנה לנוהגים בכביש ובפועל, נראה כי רכס הקרקע והמטע הקרוב לכביש, הם שגורמים לתחנה שלא להיראות בפרק זמן סביר לנוהגים הנוסעים בכביש 25 מצפון לדרום.

 

פסק דינה של כב' השופטת מרוז בתיק עתמ 256/07 מיום 19.11.07- במהלך הדיונים שבפני,הציג הנתבע לבית המשפט היתר בניה שניתן לו ביום 14.10.07 לבניית החממות ומתוך כך עולה, שמאותו יום ואילך, החזיק התובע בהיתר כדין לחממות.

 

לא זאת אף זאת, במהלך הדיונים שבפני, הוצג לבית המשפט פסק דינה של כב' השופטת מרוז בבית המשפט המחוזי בב"ש, מיום 19.11.07 בתיק עתמ 256/07, שבו דנה כב' השופטת מרוז בעתירה מנהלית שבה ביקש התובע בתיקנו להורות על ביטולם של החלטות הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, שבהן הורתה הוועדה המחוזית, לקיים דיון חוזר בהחלטת וועדת המשנה וכן הורתה הוועדה המחוזית להפוך את החלטת וועדת המשנה, שבה נדחתה בקשת התובע בתיקנו, להפקיד התוכנית שיזם להקמת החממה.

 

בפסק דינה, קבעה כב' השופטת מרוז, בין היתר, כדלקמן:

".... לפיכך, תכנית דוידיאן אינה סותרת תכנת תקפה, כפי שהעותר התיימר לטעון בעתירתו ועל כן,אין מניעה לאשרה, תוך העדפת הייעוד החקלאי על פני ייעודים אחרים. לענין זה, ציינה הוועדה המחוזית, כי 'מעצם ברייתו נועד המושב לעיסוקים חקלאיים ויש לעשות את הדרוש למימוש תכלית זאת ובוודאי שלא לדחותה מפני תכליות אחרות שאינן חקלאיות' ......

 

הוועדה המחוזית הגיע למסקנותיה, על יסוד שיקולים תכנוניים ומהותיים, מהם עולה, כי ניתן לקיים את עסק תחנת התדלוק ואת עסק החממות זה לצד זה, תוך שמירת זכויותיהם של שני הצדדים ומבלי שאלו תיפגענה פגיעה של ממש", (עמ' 17, 18 לפסק הדין).

 

למעלה מן הצורך יצוין, כי מקובלת עלי הדעה לפיה, ניתן לקיים את שני העיסוקים של ניהול תחנת דלק וניהול חממה זה לצד זה וכי באמצעות שימוש בשילוט והכוונה ניתן להתגבר על הקשיים בנצפות תחנת הדלק העומדים ביסוד העתירה".

(עמ' 20 שורות 6-11 לפסק הדין).

 

מפסק דינה של כב' השופטת מרוז ניתן ללמוד על כך, שמתוך מסקנת הוועדה המחוזית עולה שניתן לקיים את תחנת התדלוק ואת עסק החממה זה לצד זה, תוך שמירת זכויות הצדדים, מבלי שתפגענה הזכויות פגיעה של ממש.

 

כמו כן, עולה מפסק הדין, כי גם על כב' השופטת מרוז, מקובלת הדעה ולפיה, ניתן לקיים את שני העיסוקים של ניהול תחנת דלק וניהול חממה זו לצד זו, וכי באמצעות שימוש בשילוט והכוונה ניתן להתגבר על הקשיים בתפעול תחנת הדלק.

 

מתוך כלל האמור לעיל עולה כי, בהחלטת כב' השופטת מרוז, אושרה הנחת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ולפיה, ניתן לקיים את תחנת הדלק ואת החממה זו לצד זו, וזאת מבלי שהותרת החממה על כנה תפגע פגיעה ממשית בתחנת הדלק.

 

הקטנת החממה:  בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי החממה שלה ניתן היתר בשנת 07 קטנה בהרבה מהחממה שבעניינה ניתן ההיתר בשנת 99'.

 

ראשית יובהר, כי במהלך החקירה, אכן הוכח בפני בית המשפט שהחממה שבגינה ניתן ההיתר משנת 1999, (שגודלה 7942 ממ"ר), גדולה בכ- 1,239 ממ"ר מהחממה שבגינה ניתן ההיתר משנת 2007 ,(שגודלה 6,703 ממ"ר), אך יחד עם זאת, לא הוכח כי השטח שנגרע מן החממה, על פי ההיתר משנת 2007, היה דווקא השטח  שהסתיר את תחנת הדלק.

 

זאת ועוד, מאחר ולטענת ב"כ התובע בסיכומיו, החממה הקיימת כיום, לאחר מתן ההיתר משנת 2007, עדיין מסתירה את תחנת הדלק (ראה סעיף 16 לסיכומי ב"כ התובע),ומאחר והשטח שנגרע מן החממה, אינו עולה על 15% משטחה בהתאם להיתר משנת 99', לא ניתן יהיה לקבל טענת ב"כ התובע שלפיה, יש ליתן משמעות לעובדה שהאישור שניתן בסופו של יום, ניתן לחממה הקטנה מן החממה שבענייננה ניתן ההיתר משנת 99'.

 

לא למותר לציין, כי מסקנה זו קיבלה חיזוק גם מעדות האדריכלית, הגב' ויזמן, שלא נסתרה, אשר ציינה, כי החלקים שנגרעו מן החממה בהתאם לתכנית משנת 2007 היו החלקים שבצד הדרומי והמזרחי של החממה (עמ' 9 שורות 8-10 פרוט' מיום 19.2.09) אשר אינם רלוונטים להסתרת התחנה לנהגים הבאים מצפון ולפיכך, אין כל רלוונטיות לטענה כי החממה שבגינה ניתן ההיתר בשנת 1999, הייתה גדולה באופן משמעותי יותר מן החממה שבעניינה ניתן ההיתר בשנת 2007 וכי החממה הראשונה הסתירה  את התחנה לנהגים הנוסעים בכביש יותר מן החממה החדשה.

 

סיכום בינים לענין ההפרעה הממשית ועשית השימוש הסביר במקרקעין - מתוך כל האמור לעיל עולה כי, התובע לא הצליח להוכיח, כי הקמת החממה גרמה לו להפרעה ממשית לעשיית שימוש סביר בתחנת הדלק.

לאור  זאת אני דוחה את הטענה שהנתבע  ביצע עוולה של מטרד ליחיד כלפי התובע.

עוולת הרשלנות:

 

פסק דינו של כב' השופט גלעדי בעת"מ 280/01 מיום 30.5.02: במהלך הדיונים שבפני, הוצג לבית המשפט, פסק דינו של כב' נשיא בית המשפט המחוזי (כתוארו דאז), כב' השופט גלעדי, בעתמ 280/01 מיום 30/5/02, שבו  דן כב' השופט גלעדי בעתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים לבטל החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה שביטלה את החלטת הוועדה המקומית שהעניקה לנתבע היתר בניה לבניית החממות בשטח בו הוא מחזיק.

ברישא לפסק דינו  קבע כב' השופט גלעדי כדלקמן:

"המשיבה 6 ,העניקה היתר בניה לעותר, לבניית החממות, והיה זה באוקובר 1999.

בהתאם להיתר שניתן לו, בנה העותר את החממות בסוף שנת 1999.

מעט פחות משנתיים, לאחר הקמת החממות, פנו המשיבים 2-5,(שביניהם התובע בתיקנו, א.ח.),  שהם חברי מושב שיבולים, למשיבה מס' 1, בערר, על החלטת המשיבה 6, להעניק היתר בנייה לעותר".

 

מתוך האמור לעיל עולה, כי החל מחודש 10/99 החזיק הנתבע בידו היתר לבניית החממה,(ראה: גם ת/2), ובהתאם להיתר שניתן לו, בנה הנתבע את החממה בסוף שנת 99'.

 

בפסק דינו  דחה כב' השופט גלעדי את עתירת הנתבע לביטול החלטת הוועדה המחוזית, אך יחד עם זאת, קבע בפסק הדין כדלקמן:

 

הטעות היחידה של הועדה המקומית היתה בכך, שהיא "קיצרה את הדרך" ובמקום לפעול , על פי תוכנית מפורטת היא פעלה על פי תכנית מתאר מקומית.

בשל כך, אין לומה, כי היתר הבנייה בטל מעיקרו......

 

אולם , על סמך היתר זה, הקים העותר חממות, שעלו ממון רב. אין הצדקה- לא משפטית ובוודאי לא מחמת הצדק – לחייב את העותר להרוס מיד את החממות ויש לאפשר לו, תוך זמן סביר, לתקן את הטעון תיקון. במיוחד, נכון הדבר, כאשר המשיבים 2 – 5 , הגישו ערעורם לוועדת הערר המחוזית, כשנתיים לאחר שניתן היתר הבניה, והעותר הסתמך עליו ושינה את מצבו לרעה, בשל כך...

 

לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את עתירת העותר. אני מורה, כי תוך שנה אחת מהיום, לא תפעל הוועדה המקומית שמעונים או הוועדה המחוזית, באותו מחוז, לביצוע הריסת מבני החממות שבנה העותר, על פי היתר הבנייה שניתן לו ע"י הוועדה המקומית הנ"ל ובתקופה זו יהיה רשאי העותר להגיש תוכנית מפורטת, בקשר לבניית החממות, ובקשה חדשה למתן היתר בניה לאותן חממות".

(עמ' 7, 9 ו 10 לפסק הדין).

 

מתוך האמור לעיל עולה, כי בפסק דינו לא ביטל כב' השופט גלעדי את ההיתר שניתן לנתבע להקמת החממה מעיקרו ,אלא הורה בפועל על ביטולו , בתום שנה מיום מתן פסק הדין, שניתן ביום 30.5.02 ומתוך האמור בפסק דין זה עולה בפועל, כי עד ליום 30.5.03,החזיק התובע בידו היתר לבניית החממות שנבנו על ידו ולאור זאת, לא ניתן יהיה לקבוע כי במעשיו עד ליום 30.5.03, גרם הנתבע לעוולה לתובע.

 

ביצוע עוולות הרשלנות בפועל הנתבע

 

כפי שצוין לעיל, קבע כב' השופט גלעדי בבית המשפט המחוזי, כי היתר הבניה אינו בטל מעיקרו והנתבע היה רשאי להסתמך עליו כפי שעשה .

 

כן צוין לעיל, כי בהתאם לתב"ע הקיימת, רשאי היה התובע לעשות שימוש חקלאי במקום , כפי שנקבע בסופו של יום, הן ע"י הוועדה המחוזית והן ע"י בית המשפט, ובכל מקרה, רשאי היה הנתבע לטעת בחלקתו מטעים שהיו ממילא מסתירים את תחנת הדלק.

 

בנסיבות האמורות לעיל נראה, כי בטרם החליט התובע להקים תחנת דלק על המקרקעין האמורים, היה עליו להביא בחשבון את זכויותיו של הנתבע ואם נגרם לו נזק כלשהו , בגין פעולותיו של הנתבע, הוא לא יוכל לטעון שפעולות אלו נגרמו בשל רשלנות הנתבע.

 

חובת הפיצוי בגין ערבות שנתן הנתבע.

 

בסיכומיו טען ב"כ התובע כי יש לחייב הנתבע לפצות התובע על נזקים שנגרמו לו עקב הוצאת צו המניעה כנגדו ע"י אגודת "שיבולים" (צו שבוטל לאחר מכן) וזאת לאחר שחתם על ערבות לפיצוי בגין כל נזק שיגרום מתן הצו.

לאור כל המפורט לעיל ולאחר שלא הוצג לבית משפט  כתב הערבות האמור, איני מוצא לנכון להעתר לבקשת התובע לפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע עקב מתן צו המניעה. 

 

גובה הנזק:

על אף קביעתו של בית המשפט, כי התובע לא הצליח להוכיח כי הוא זכאי לפיצוי מאת הנתבע, בשל ביצוע עוולות כנגדו או בשל ערבות שנתן, ימשיך בית המשפט למעלה מן הצורך וידון במס' סוגיות הנוגעות לטענות התובע, כי נגרמו לו נזקים עקב הקמת החממה על ידי הנתבע.

ביטול ההסכם עם חב' פז:

 

בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי עובר להקמת החממה, חתם התובע ביום 12.7.98 על הסכם עם חב' פז לפיו, חב' פז תישא בכל התשלומים הנדרשים להפעלת תחנת הדלק ותשלם לו בתמורה סך של 5,000 דולר לחודש ועוד תשלומים בעבור מכירות דלק, מעבר ל-  400 קילו ליטר שימכרו בחודש.

 

במהלך הדיונים שבפני, הוצג הסכם נוסף בין התובע לבין חב' פז מיום 13.8.00, (נספח ח' לתצהיר הנתבע).

 

לטענת ב"כ התובע, בשל הקמת החממה, ביטלה חב' פז את ההסכם עימו ,דבר שגרם לו לנזקים משמעותיים.  

 

בתצהירו של התובע, ניסה התובע להוכיח טענתו, כי הסכמותיו עם חב' פז בוטלו על ידי חב' פז, אך בשל הקמת החממה על ידי הנתבע, באמצעות שני מכתבים שנשלחו על ידי חב' פז לנתבע בעצמו ובהם התרתה בו, כי אם לא יסיר החממה , תפעל כנגדו, (נספחים ד' ו –ה' לתצהיר התובע).לתצהירו צירף התובע, גם את מכתבה של חב' פז אליו מיום 6.8.01, שבו הודיעה חב' פז על ביטול ההסכם ביום 13.8.00.

 

עיון במכתבי חב' פז האמורים שנשלחו לנתבע (צורפו נספחים ד ו – ה' לתצהיר התובע) מעלה, כי אכן באותם מכתבים מיום 27.8.00 ו 13.9.00, מתרה חב' פז בנתבע, כי אם לא יסלק החממה תפעל כנגדו.

 

דא עקא, שבמכתב מיום 6.8.01, שבו ביטלה חב' פז בפועל את ההסכמים בינה לבין התובע, (נספח ו' לתצהיר התובע), ציינה חב' פז כדלקמן:

"בהתאם לסעיף 3 להסכם מיום 13.8.2000, הריני להודיעך כי ההסכם שנחתם בינך לבין פז חברת נפט בע"מ ביום 12.7.1998 בטל ומבוטל.

 

הינך מתבקש להשיב לפז את דמי ההיוון שפז שילמה עבורך, בהתאם לאמור לסעיף 3 להסכם מיום 13.8.2000, בתוך לא יאוחר מ 90 יום ממועד קבלת מכתב זה".

 

עיון בסעיף 3 להסכם מיום 13.8.00 המפורט במכתבה של חב' פז האמור, מעלה, כי באותו סעיף אין מאוזכרת כלל החממה נשוא דיוננו, וכל שמפורט באותו סעיף הוא, זכותה של פז לבטל ההסכם וחובת התובע להשיב לפז את דמי ההיוון ששילמה פז בגין המקרקעין.

 

מתוך האמור לעיל עולה, כי במכתב שבו ביטלה חב' פז את הסכמותיה עם התובע, לא ציינה חב' פז כלל את סוגיית החממה ובנסיבות הענין, כאשר בין מכתבה האחרון של חב' פז לנתבע מיום 13.9.00 לבין מכתב ביטול ההסכם שנשלח לתובע ביום 6.8.01 עברה כשנה, ומאחר ובמכתב הביטול לא ציינה חב' פז כלל את סוגיית החממה, לא ניתן יהיה לקבוע, כי התובע הצליח להוכיח, שהקמת החממה, היוותה את הגורם המרכזי, לביטול ההסכמים עם חב' פז, שכן יתכן שבמהלך אותה שנה אירעו אירועים נוספים שגרמו לחב' פז לבטל ההסכם עם התובע.

 

זאת ועוד, לתיק מוצגיו, צרף הנתבע את מכתבו של עו"ד בלוזר מטעם חב' פז לב"כ התובע מיום 15.11.01, ובמכתבו מציין מר בלוזר, בין היתר, כדלקמן:

"בשם מרשתי , פז חברת נפט בע"מ הנני להשיב על מכתבך שבסימוכין ולהודיעך, כי מרשתי אינה רואה כל סיבה לבטל את ביטול ההסכם שבין הצדדים. מרשתי אינה מעוניינת להתקשר בהתקשרות ארוכת טווח עם מי שהאשימו אותה בעושק, הטעייה, וכיו"ב השמצות חסרות כל בסיס.

 

למען הסדר הטוב, טענות מרשיך במכתב שבסימוכין נדחות בזאת ודבר הסתרת קיומו של הערר מביהמ"ש רק מדגיש את חוסר ניקיון הכפיים של מרשיך המאפיין את התנהגות מרשיך".

 

מתוך המכתב האמור שנשלח לתובע  כ 3 חודשים בלבד לאחר ביטול ההסכמים בין התובע לבין חב' פז עולה, כי אי נכונותה של חב' פז לחזור בה מביטול ההסכמים עם התובע, אינו נובע רק מהקמת החממה, והוא נובע, בין היתר, גם מתוך טענותיה של חב' פז,כי התנהגותו של התובע אופיינה בין היתר, בחוסר ניקיון כפיים.

 

בנסיבות העניין, לאור חוסר הבהירות בכל הנוגע לסיבות האמיתיות לביטול ההסכמים בין חב' פז לבין התובע, היה על התובע להעיד מטעמו עדים נוספים שיעידו על כך,שההסכמים עם חב' פז בוטלו אך ורק בשל הקמת החממה.

 

התובע בחר שלא להעיד עדים נוספים וביניהם, עדים מחב' פז ולענין זה צויין, בספרו של קדמי, על הראיות כי, "הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית, תוביל את בית משפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" , ( ראה: ע"א 27/91 קבלו נ' ק.שמעון עבודות מתכת בע"מ , מט 1 , 450, 457 – וראה לעניין זה גם י.קדמי על הראיות, חלק שלישי, מהודרה משולבת תשס"ד 2003, עמ' 1652 , 1653).

 

בנסיבות האמורות לעיל ומאחר ובענייננו הוצגה לבית משפט עדותו של התובע בלבד, כעדות בעל דין יחידה,  לא יוכל בית המשפט לקבל את גרסת התובע , כי הקמת החממה הייתה הגורם המרכזי לביטול ההסכמים עם חב' פז.

 

מהימנות גרסת התובע: במהלך עדותו, לא הציג התובע לבית המשפט את ההסכם השני עם חב' פז מיום 13.8.00, על אף שהיה מחויב להציג מסמך זה.

 

זאת ועוד, במהלך הדיון מיום 19.2.09, הציג הנתבע לבית המשפט הסכם שנכרת ביום 19.7.07 בין התובע לבין חב' טיב קום אנרגיה,(להלן:"חב' טיב קום") שבו השכיר התובע לחב' טיב קום אנרגיה בע"מ, את המקרקעין הנדונים, כאשר בפועל, ביטל הסכם זה את ההסכם שנחתם בין התובע וחברת נ.ד.א.ג לבין חב' קאשי.

 

בדיון מיום 12.6.08, נשאל התובע האם בוטלה החלטת כב' השופט שפסר מיום 5.11.06 (בתיק אזרחי 2312/05 בבית משפט שלום ב"ש), שבו אישר כב' השופט שפסר הסכמה בין חב' נ.ד.א.ג לבין חב' קאשי ולפיה, חב' קאשי תחל בבניית התחנה, בתוך 60 יום ובתשובתו השיב התובע, כי פסק הדין האמור לא בוטל ולא יושם, (עמ' 28 שורות 12-16).

 

בדבריו אלה, נמנע התובע מלהציג לבית המשפט את העובדה שבפועל, הוא עצמו ביטל באופן חד צדדי את ההסכם עם חב' קאשי וחתם על הסכם אחר עם חב' טיב קום.

טענתו של התובע, כי לא היה עליו להגיש את ההסכם עם חב' טיב קום לבית המשפט, בשל כך שהסכם זה לא היה קיים בזמן הגשת התביעה, אינה מקובלת , שכן ההסכם האמור נחתם עוד בטרם הגשת תצהירו לבית המשפט, ולפיכך לכל הפחות בעת הגשת תצהירו היה עליו להציג ההסכם האמור בפני בית המשפט.

 

זאת ועוד, גם עצם העובדה שהתובע בחר לחתום על הסכם עם חב' טיב קום, הנוגד את הסכמותיו עם חב' נ.ד.א.ג וחב' קאשי וזאת באופן חד צדדי יעידו על כך, שמדובר בתובע שיש לבחון פעולותיו ביתר זהירות.

 

מתוך כל האמור לעיל עולה, כי אופן עדותו של התובע בפני בית המשפט והתנהגותו, לא אפשרו לבית המשפט לקבל את גרסתו ובפרט לא ניתן היה לקבל את הטענה, שההסכם עם חב' פז בוטל אך ורק בשל הקמת החממה.

 

חוות דעתו של השמאי, מר אליהו טלמון:

 

לצורך הוכחת טענותיו של התובע, בכל הנוגע לירידת ערך המקרקעין נשוא הדיון, עקב הקמת החממה, הציג התובע, חוות דעת מטעם שמאי המקרקעין, מר אליהו טלמון.

 

במהלך עדותו, העיד מר טלמון, בין היתר כדלקמן:

 

ש:        כשבאת וקבעת את שווי הנכס, שווי התחנה במצב א' שיש שם חוזה שכירות עם פז לעומת המצב השני, של קאשי, קבעת את השווי על פי חוזי השכירות האלה?

ת:        כן.

ש:        כך גם כתבת בחוות הדעת שזה מה שהנחה אותך לקביעת השווי?

ת:        זה ובנפרד ערכתי חישוב לגבי כמות הדלק הצפויה להימכר בתחנה. כי החוזה שכירות, לפחות של פז, גובה התקבולים, נקבע על פי כמות המכירות,(עמ' 8 שורות 9-14 לפרוט').

 

ש:        אתה מוכן לומר לי , אתה מסכים איתי שזה היה קנה מידה היחיד שלך בענין, חוזה שכירות עם פז, לפיו קבעת את שווי הקרקע?

ת:        לא שווי הקרקע אלא את ההכנסות הצפויות משימוש בקרקע.

ש:        ולאור זאת ,שווי התחנה?

ת:        שיעור ירידת ערך שווי נכס, (עמ' 8 שורות 25-29 לפרוט').

 

מתוך דבריו אלה של מר טלמון עולה, כי בחוות דעתו קבע מר טלמון את שווי ירידת ערך התחנה, אך ורק מתוך השוואה של הסכומים שאמורים היו להשתלם בהתאם לחוזה השכירות עם חברת פז לבין סכומים שהיו אמורים להשתלם בהתאם לחוזה שנחתם בין התובע לבין חב' קאשי.

 

עיון בחוות דעתו של מר טלמון מעלה, כי בחוות דעתו, בעת שחישב הכנסות צפויות על פי ההסכם עם חב' פז, הביא מר טלמון בחשבון את המחיר הבסיסי שישולם לתובע בסך 5,000 דולר, וכן הביא בחשבון את התוספות בסך של 10$ שיש לשלם בגין כל קילו ליטר, שימכר מעל 400 קילו ליטר לחודש, ואת התוספת של 2.5$ לכל קילו ליטר. כן הביא מר טלמון בחשבון את התוספות בסך 15 דולר שיש לשלם בגין כל קילו ליטר שימכר, מעבר למכירת 400 קילו ליטר בחודש וכל זאת, בהתאם לתנאי החוזה בין התובע לחב' פז מיום 12.7.98.

 

על פי חישוביו של מר טלמון, צפויה תחנת הדלק למכור כמות של 550 ליטר דלק בכל חודש ותחשיביו בחוות דעתו, נעשו בהתאם, כך שבפועל, על פי חוות דעתו, הייתה אמורה חב' פז לשלם בכל חודש סך נוסף של 2,250 דולר (מעבר לשכר הבסיס של 5000$), בגין תוספת של 150 קילו ליטר שימכרו מעבר ל 400 הקילו ליטר הנקובים בחוזה מיום 12.7.98: ( 2,250$ =( 400 – 550) X 15$ ).

 

בחוות דעת נגדית שהוגשה על ידי השמאי, מר יואב זק"ש מטעם הנתבע, ציין מר זק"ש, בין היתר, כי כאשר תחנה אינה נושקת לכביש, כדוגמת התחנה נשוא דיוננו, ומדובר בתחנה המצויה בכביש פנימי, יש לקחת בחשבון בעת קביעת ערכה של התחנה את עובדת העדר חשיפת התחנה לכביש.

כן ציין מר זק"ש בחוות דעתו, כי בעת קביעת ערכה של תחנת דלק יש להביא בחשבון את השאלה, האם תחנת הדלק מתוכננת בלב שטחים חקלאיים, בעלי פוטנציאל לגידולים חקלאיים שעשויים להסתיר אותה.

 

בנוסף ציין מר זק"ש בחוות דעתו,כי על פי המקובל במשק הדלק, תחנה דלק המוכרת עד 300 קילו ליטר בחודש תיחשב כתחנה בינונית ותחנה המוכרת בין 350 עד 500 קילו ליטר בחודש, תיחשב כתחנה גדולה ולאור זאת, קבע בחוות דעתו, כי הציפיות שהתחנה נשוא דיוננו הנמצאת בכביש פנימי תמכור מעל 400 קילו ליטר בחודש הן ציפיות שווא, שאין להם כל בסיס.

 

דבריו אלה של מר זק"ש לא נסתרו בכל ראיה ממשית שהיא ויש לקבלם.

 

זאת ועוד,במהלך חקירתו,  אישר התובע, כי בטווח של מס' ק"מ מתחנת הדלק שלו, קיימות שתי תחנות דלק, האחת בנתיבות המצויה מצפון לתחנתו והשניה במושב תדהר ומדבריו עולה, שהתחנה המצויה בכניסה לישוב נתיבות, הינה תחנה המצויה במקום מזה שנים רבות, (עמ' 29 שורות 19-21, עמ' 30 שורות 17-24 לפרוט').

 

מנגד, במהלך חוות דעתו, ציין מר טלמון,השמאי מטעם התובע, כי את כמות הדלק שאמורה להימכר בתחנת הדלק, ערך מתוך סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בלבד ובמהלך חקירתו, ציין מר טלמון כי בעת שערך את חוות דעתו, עמדו בפניו אך ורק ההסכם עם חב' פז וההסכם עם חב' קאשי ולא עמד בפניו כל מסמך אחר, (עמ' 6 שורות 16-22 לפרוט').

 

כן ציין מר טלמון בחקירתו, כי לא בדק את השימושים המותרים בחלקת הנתבע , (עמ' 7 שורות 13-22 לפרוט'), ולא בדק את השמאות שערך ממ"י למקרקעין שעליהם התחנה, לצורך קביעת דמי ההיוון, (עמ' 8 שורות 2, 3 לפרוט').

 

בנוסף הודה מר טלמון, כי לצורך עריכת חוות דעתו, לא בדק מחיריהן של תחנות דלק אחרות באזור,וכן לא בדק את חוזי השכירות הנוגעים לתחנות דלק המצויות באזור,  (עמ' 9 שורה 27 , עמ' 10 שורה 24).

 

 

 

 

בכלל נסיבות הענין, לאחר שהוכח שבמהלך חישוביו את כמות הדלק שעתידה להימכר בתחנה, הסתמך מר טלמון אך ורק על נתונים שפורטו בספרון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והוא נמנע מלהציג לבית המשפט נתוני מכירה של תחנות דלק הקרובות לתחנת הדלק נשוא דיוננו, לא יוכל בית המשפט לקבל את האמור בחוות דעתו.

 

זאת ועוד, גם העובדה שמר טלמון, לא הביא בחוות דעתו כלל בחשבון את העובדה, שבאזור תחנת הדלק האמורה, קיימות תחנות דלק נוספות והוא לא הביא כלל בחשבון את העובדה, שמדובר בתחנה אשר אינה ממוקמת בצמוד לכביש, והיא ממוקמת בלב איזור חקלאי לא יאפשרו לבית המשפט לקבל את האמור בחוות דעתו של מר טלמון בכל הנוגע לאפשרות שבתחנה האמורה ימכרו מידי חודש מעל 400 קילו ליטר של בנזין.

 

בנסיבות האמורות לעיל, לא יהיה מנוס לבית המשפט אלא לקבל את הנחתו של מר זק"ש, השמאי מטעם הנתבע, אשר טען כאמור בחוות דעתו, כי הציפיות שבתחנה האמורה המצויה בכביש פנימי ימכרו מעל 400 ליטר קילו דלק בחודש, הינן ציפיות שווא שאין להם בסיס.

 

התשלום בגין דמי ההיוון לפז:

 

בטיעוניו טען התובע, כי על בית המשפט להורות לתובע לפצותו בגין כך שנאלץ לשלם בעצמו את דמי ההיוון למנהל, לאחר שההסכם שכרת עם חב' פז בוטל.

 

בכלל נסיבות הענין, לאור כל שפורט לעיל, וכן לאור העובדה שההסכם עם חב' פז בוטל עת אחז בידו הנתבע היתר

לבניית החממה (בהתאם להחלטת כב' השופט גלעדי), איני מקבל את טענות התובע בענין זה.

 

סוף דבר:

 

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה התביעה.

 

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט הכוללות שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ¤ בתוספת מע"מ.

 

ניתן היום ג' בטבת, תש"ע (20 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

001781/06א  139 שרה.