בתי המשפט

פסק דין

השופט א. ואגו:

הערעור שלפנינו מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ד. חסדאי), מיום 14.04.08, בת.א. 537/04.

המשיבה, חב' רדימיקס, הגישה כנגד המערערים תביעה לסילוק יד ממקרקעין, ולתשלום דמי שימוש בעבורם לתקופה של 7 שנים, וזאת מתוך שנטען, שהמערערים, בני משפחה המנהלים עסק של חומרי בניין על קרקע באיזור התעשיה בדימונה, פלשו למגרש סמוך, שבבעלות המשיבה ועשו בו שימוש, ללא רשות וללא תשלום, במשך שנים רבות.

במהלך ההתדיינות בפני בית משפט השלום, הגיעו הצדדים להסדר ביניים מוסכם ולפיו ניתן פסק דין לפינוי ונאסר עליהם להוסיף ולהשתמש במקרקעין. באשר לפלוגתאות ביחס לדמי השימוש המגיעים למשיבה, אם בכלל, מונה שמאי מקרקעין כמומחה מוסכם מטעם בית משפט, לקביעת השווי ודמי השימוש הראויים.

בהמשך ההליך, נשמעו ראיות הצדדים ובית משפט נדרש להכריע בטענות הגנה שונות שהועלו על ידי הנתבעים – המערערים דכאן, ובהם, כי אין מדובר כלל בפלישה מצידם אלא בפעולות שנקטו כדי למנוע חדירת גנבים ומזיקים מכיוון מגרש המשיבה אל חלקתם שלהם וכי לא עשו שימוש ולא הפיקו רווח ממקרקעי המשיבה. כן נטען, כי במשך 25 שנים לא טרחה המשיבה לממש זכותה ובעלותה על המגרש וכי יצרה בהתנהגותה מצג של הפקרתו, שיש בו לחסום מבעדה "להתעורר" לפתע ולדרוש דמי שימוש רטרואקטיבית.

המערערים 2 ו- 3 חלקו על קיום יריבות עם המשיבה ועל קיום עילת תביעה מלכתחילה כלפיהם, באשר, אם בכלל, רק המערער 1 הוא בעל דברה הנכון של המשיבה.  

בפסק דינו, נשוא הערעור, קיבל בית משפט קמא את התביעה כלפי כל המערערים, ועל פי אומדן שנקבע על ידי המומחה המוסכם, חייב אותם לשלם למשיבה את דמי השימוש הראויים ביחס למגרש הנדון, לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע כל שנה וכן שב ואישר את פסק הדין החלקי לעניין הפינוי וסילוק יד. בנוסף, חוייבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

כב' השופט חסדאי קבע, לאחר ניתוח הראיות, ומשמצא שיש מקום ליתן אמון בעד מטעם המשיבה, בעוד שעדויות מטעם המערערים לא קנו אחיזה בליבו, כי אכן, עסקו של המערער 1 פלש אל מקרקעי המשיבה, החזיק בהם ועשה בהם שימוש לאחסנה של חומרי בניה. עם זאת, נקבע, כי לא הוכח שמתוך המגרש הזה נעשו פעולות של מסחר ומכירה, להבדיל מאחסון גרידא. 

בסוגיית אומדן שווי השימוש, ומנימוקים שפורשו בפסק הדין, מצא בית משפט קמא לאמץ במלואם את ממצאי המומחה שמונה ואת הסכומים שנקבעו בחווה"ד מטעמו.

עוד נפסק, שהוכח די הצורך, ומכל מקום לא הופרכה, הטענה, כי המערערים 2 ו- 3 אף הם בגדר פולשים ועושי שימוש במגרשה של המשיבה, ונקבע שחבותם כלפיה תהיה יחד ולחוד עם    המערער 1. 

בערעור שלפנינו תוקפים המערערים את ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט השלום בהיבטים השונים שפורטו, הן במישור הקביעה העקרונית ביחס לחבותם, בנסיבות, לשלם למשיבה דמי שימוש, בכלל, ובסכומים שנקבעו בפרט, והן במישור קביעת חבותם של המערערים 2 ו- 3 לצד המערער 1.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, במהלך הדיון בפנינו, ניתנה ארכה לצדדים, לבקשתם, לנסות ולמצות הליך מו"מ לפשרה, אך זה לא צלח, והתבקשנו לשוב ולהיזקק לערעור גופו.

עמדתי, כפי שיבואר להלן, הינה, שאין מנוס מהחזרת התיק לערכאה הדיונית לשם השלמה והנמקה נוספת של פסק דינו, ואם כך נורה, כי אז אין מקום, בהליך הנוכחי, להיזקק לטענות שעניינן נימוקי ההכרעה כפי שהם כיום וכפי שפורטו בפסק הדין שלפנינו.

מוצא אני טעם בטרוניית המערערים על כי בית משפט קמא נמנע מלדון ולהכריע בטענה ולפיה נסיבות החזקת המערערים במגרש המשיבה ועשיית השימוש בו, על רקע היעדר כל מעש ומחאה מצד המשיבה, יצרו סיטואציה של מניעות, השתק, מצג של הסכמה מכללא מטעמה, או אף מעמד של "בר רשות" מכח אותו מצג והשתק, בין ביחס לכל התקופה נשוא התביעה, ובין ביחס לחלק הימנה.

להכרעה בנטען יכול שתהיה השלכה על תוצאת ההליך, בין במישור עצם התגבשות עילת תביעה במועד הנדון ובין במישור אורך התקופה לחיוב בדמי שימוש או אף בהקשר לגובהם הראוי, כל זאת מבלי להביע עמדה ובלי לטעת מסמרות ביחס לאיתנות הטענות ואופי ההכרעה בהן לגופן.

טענות אלה, של המערערים, שעונות על עובדה בסיסית, שלא היתה, למעשה, שנויה במחלוקת, ואשר אותה חזר ואישר גם בפנינו, בהגינותו, ב"כ המשיבה, עו"ד מ. כהן, ולפיה במשך 25 שנה (!) לא ביקרו כלל נציגי המשיבה בשטח, ואין חולק שעד להגעת עובד מטעמה למקום באוגוסט 2003, ערב הגשת התביעה, לא מחתה המשיבה על ה"פלישה", שכנראה לא היתה מודעת לה, ומעולם לא דרשה ממאן דהוא לסלק ידיו מהנכס, לא כל שכן, לשלם דמי שימוש בעבורו.

לטענת המערערים, הנסמכים, לשיטתם, על פסקי דין שניתנו בערכאות שונות, יכול ומערך עובדתי זה יקים להם הגנה של ממש כנגד התביעה שהוגשה, מכח ההלכות העוסקות, כאמור, בנפקותם של מצגים והתנהגויות של בעלי מקרקעין, במעשה או במחדל, בסיטואציות כגון זו. המשיבה מצידה כופרת בנטען וגורסת כי אין בכל אלה להקים הגנה כלשהי כנגד תביעתה.

טענות אלה – אכן לא נדונו בפסק הדין נשוא הערעור, וממילא לא הוכרעו על ידי בית משפט השלום, הגם שהועלו על ידי המערערים, והועמדו למבחנו.

למרות שבעיקרו של דבר, אופי הטענה הוא משפטי, ונוגע ליישום ההלכות מתחום דיני היושר, מצג רשלני, רישיון מכללא, וכיוצא באלה, סבורני, שלא יהא זה מן המידה שנכנס אנו, כערכאת הערעור, לעובי הקורה ונכריע בנטען, חלף הערכאה הדיונית, וזאת משני טעמים מצטברים:

האחד – אפשר שבגדר השיקולים להכרעה בשאלה אם נסיבות מסויימות יוצרות הגדרה של "בר רשות" או מניעות לטעון ההיפך, ייזקק בית משפט למימצאי עובדה נוספים, ולמיקוד הקביעות העובדתיות, מתוך חומר הראיות, מעבר לכפי שנעשה, ומלאכה זו מסורה, ברגיל, לערכאה הדיונית מטעמים ידועים, שאין צורך לחזור ולמנותם.

השני – בהינתן שעסקינן בקשת טענות שכלל לא הוכרעו ולא ניתנו בגינן נימוקים בערכאה הדיונית, עלול מי מהצדדים להיות מקופח מהיבט זכויותיו הדיוניות, במישור ערעור אפשרי, היה ובית משפט זה יטול על עצמו השלמת מלאכת הדיון בטענות ומתן פסק דין תחת בית משפט השלום. כידוע, וההלכות לעניין זה ברורות ונחרצות, ואין דינו של "גלגול שני" בהליך הערעורי כדין הדיון בערעור הראשוני המוגש בזכות על פסק דין של בית משפט שלום.    

לפיכך – אמליץ לחברותי הנכבדות להחזיר את התיק עם הוראות, לכב' בית משפט השלום, אשר יתבקש ליתן פסק דין משלים ובו התייחסות, הכרעה, והנמקה בטענות דלעיל, כפי שהועלו בפרשת הגנתם של המערערים כנגד התובענה.

למותר לציין, שבהתייתר הצורך להיזקק לטענות אחרות ונוספות שהועלו בערעור, הרי אין בכך הכרעה לגופן, בערכאתנו, והיה והעניין יגיע מחדש לערעור, ניתן יהיה להיכנס לעובי הקורה גם באלה.

אמליץ, איפוא, לקבל את הערעור באופן שפורט לעיל, ובנסיבות – הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.

לפיכך – על הגזברות להשיב הערבון למערערים.

                                                                                                       ­­­_____________

 א. ואגו, שופט

ש. דברת, ס. נשיא - אב"ד

אני מסכימה.

                                                                                                            ______________                                            ­­­­­­­                                                            ש. דברת, אב"ד

          ס. נשיא 

ר. ברקאי - שופטת

אני מסכימה.

                                                                                                                                                                                                                                                    ­­______________                                                                                                         ר. ברקאי, שופטת

אשר על כן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו.

ניתן היום י"ט בכסלו, תש"ע (6 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים.