בתי הדין לעבודה

 

 

פסק דין

1.            לפנינו תביעת התובע, בעל מניות בנתבעת 1, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעות 1 ו-3 וסיומה ולתשלום פיצויים בגין פיטוריו לאלתר לאחר שנחשד בגניבה (פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, שכר עבודה לחודש 5/2006, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין קיום חוזה בחוסר תום לב ופיצויי הסתמכות) וכן תביעה שכנגד שהגישו הנתבעות 1 ו-3 לחיוב התובע בהשבת הסכום שלטענתן גנב ובפיצויי הנתבעות בגין הפרת הסכם העבודה ובגין גזל סודות מסחריים.

הצדדים[1] והתשתית העובדתית

 

2.            הנתבעת 3 - בודהה בר תל-אביב בע"מ הוקמה ביום 18.8.2003. בעלי מניותיה של הנתבעת 3 הם הנתבע 4 - מר מיכאל לוצוב (20%) (להלן – מר לוצוב) והנתבע 5 - מר נועם קולמן (80%) (להלן – מר קולמן), אשר רשום אף כמנהל הנתבעת 3[2].

 

3.            בשלהי שנת 2003 או בתחילת שנת 2004 הוקם ע"י הנתבעת 3 בר-מסעדה בתל אביב בשם ה"בודה" (להלן – מועדון הבודה).

4.            ביום 25.12.2003 נחתם בין הנתבעת 3 והתובע הסכם העסקה[3] ולפיו יועסק התובע החל מיום 15.1.2004 בניהול המטבח של מועדון הבודה.

התובע עבד 6 ימים בשבוע כאשר היום חופשי (מנוחה שבועית) היה נקבע בתיאום עם ה"ה לוצוב וקולמן (עמ' 14 לפרו' ש' 5 – 8).

5.            הנתבעת 1 – סנטרל באר בע"מ,הוקמה ביום 7.4.2005. במועד הגשת התביעה בעלי מניותיה של הנתבעת 1 היו מר אשכנזי גלבוע (10%), הנתבע 6 – מר מריומה יהונתן (5%) (להלן – מר מריומה), התובע (5%), חברת אר.אי. מכוניות בע"מ (10%) והנתבעת 2 – בודהה תל-אביב בע"מ (10%). מנהל הנתבעת 1 הוא מר לוצוב[4]. לאחר הקמת הנתבעת 1 הועבר אליה ניהול מועדון הבודה.

6.            בין התובע לנתבעת 1 לא נחתם הסכם העסקה חדש אולם הוא עבר יחד עם יתר עובדי הנתבעת 3 להיות מועסק ע"י הנתבעת 1. את הנסיבות שהובילו להקמת הנתבעת 1 נפרט בפרק הדן בטענה של "הרמת מסך".

בהקשר זה נציין כי התובע הציג בפנינו שני הסכמי העסקה. האחד, הסכם ההעסקה מיום 25.12.2003 והשני עותק של הסכם העסקה שעליו הערות בכתב יד. עוד הוצג בפנינו מסמך מיום 1.2.2005 שכותרתו "תיקונים בגוף החוזה". התובע טען כי מדובר בתיקונים שביקש ושהובטח לו שיבוצעו (סעיף 16 לתצהיר התובע; נספח ת/4 לאותו תצהיר). מנגד טענו הנתבעים כי התובע עצמו הוסיף את ההערות על הסכם ההעסקה מבלי לקבל את רשותם. אין בדעתנו להכריע במחלוקת זו משאין היא דרושה לצורך הכרעתנו.

 

7.            ביום 7.4.2005 הוקמה חברת דאנס בר תל-אביב בע"מ (להלן – דאנס בר). בעלי מניותיה של דאנס בר הם גב' אשכנזי אסתר[5] (10%), אר.אי. מכוניות בע"מ[6] (10%) והנתבעת 2 (80%). מנהלה היחיד של דאנס בר הוא מר לוצוב[7].

כאן המקום לציין כי הנתבעת 2 הוקמה ביום 16.5.2004. בעלי מניותיה של הנתבעת 2 ומנהליה הם מר לוצוב (20%) ומר קולמן (80%)[8]. הנתבעת 2 היא חברת האחזקות של ה"ה לוצוב וקולמן בעזרתה הם מחזיקים בעסקים שונים, ובכללם במועדון הבודה (עמ' 18 לפרו' ש' 13 –14).

8.            דאנס בר הפעילה החל מחודש 5/2005 מועדון בשם אסקייפ (להלן – האסקייפ), אשר שימש בעיקר לאירועים שהופקו ע"י אחותו של מר קולמן – ענת (סעיף 26 לתצהיר התובע). האסקייפ הוקם בגב המבנה של מועדון הבודה, כאשר שני המועדונים – הבודה והאסקייפ – היו מחוברים באמצעות דלתות הרמה חשמליות.

המטבח שהיה בניהולו של התובע, מוקם בין שני המועדונים, והיה אחראי הן על הכנת המנות של מועדון הבודה והן על הכנת המנות של האסקייפ (עמ' 17 לפרו' ש' 26 – 27; עמ' 18 ש' 16 – 20, עמ' 19 ש' 5 – 13).

 

התובע טען כי סוכם בינו ובין מר קולמן שבתמורה להכנת המנות עבור האסקייפ לא תשולם לו תוספת שכר אלא יינתן לו יום חופש אחד נוסף בחודש (יום חמישי). סיכום זה לא הועלה על הכתב. התובע הוסיף וטען כי סיכום זה בוטל במהלך חודש 11/2005 עת כניסתו לשותפות בנתבעת 1 עקב התנגדות השותפים לסיכום, שהוכחש ע"י מר קולמן (סעיפים 25, 27 ו-28 לתצהיר התובע).

9.            ביום 13.11.2005 נחתם הסכם בין התובע ובין בעלי המניות של הנתבעת 1 ולפיו יקבל התובע לידיו 5% ממניות הנתבעת 1 "בתנאי שיפקיד בחשבון החברה סך של 25,000 ¤ כהלוואת בעלים". עוד הוסכם כי התובע יוסיף ו"ישלם לחברה בגין מלאי משקאות הקיים במועדון... סך כספי שיחושב בספירת מלאי שתערך סמוך ו/או לאחר יום 15.7.05 לפי בסיס עלות בהתאם לחלקו במניות החברה"[9] (להלן – הסכם בעלי המניות). בפועל טען התובע כי שילם סכום של 130,000 ¤ בהתאם להוראות הסכם בעלי המניות[10].

 

10.        לטענת הנתבעים, ביום ראשון ה- 14.5.2006 או בסמוך לו התברר להם כי נגנב מכספת מועדון הבודה סכום של 30,000 ¤ (להלן – סכום הגניבה). לפיכך הוחלט שכל השותפים בנתבעת 1, ובכלל זה התובע, יעברו בדיקת פוליגרף על מנת לשלול את האפשרות שהם היו מעורבים בגניבה. בדיקת הפוליגרף הראשונה התקיימה ביום 15.5.2006[11]. לאחר שממצאי אותה בדיקה הצביעו על התובע כמי שנטל לכיסו את סכום הגניבה, הוחלט על ביצוע בדיקת פוליגרף נוספת. הנתבעים הוסיפו וטענו כי גם ממצאי בדיקת הפוליגרף השנייה - שבוצעה ביום 17.5.2006 ע"י בודק שנבחר ע"י מר קולמן ובהסכמת התובע - הצביעו על התובע כמי שנטל לכיסו את סכום הגניבה. מנגד חולק התובע על העובדה שנגנבו כספים מכספת מועדון הבודה, על אמינות הבודקים ועל ממצאי בדיקות הפוליגרף. למחלוקות אלו נידרש בהמשך.

11.        בצהרי יום 17.5.2006, לאחר ביצוע בדיקת הפוליגרף השנייה, התקיימה במועדון הבודה פגישה בהשתתפות מר קולמן, אחיו של מר קולמן – ערן, מר לוצוב, מר מריומה והתובע. פגישה זו הוקלטה ע"י מר לוצוב (להלן – הפגישה). במהלך הפגישה ביקש התובע שהות על מנת לגייס את הסכום שנגנב – לתוכנה של התחייבות ולמשמעותה נדרש בהמשך. בשלב זה נסתפק בציון טענת התובע – ולפיה מדובר בגיוס הכספים שיאפשר את בירור פשר תוצאות הפוליגרף, ולטענת הנתבעים מדובר בהשבת הכספים.

נציין שלתצהירו של מר לוצוב צורף תמליל הקלטת (נספח נ/6). בסיום ישיבת ההוכחות ניתנה החלטה על הגשת תצהיר של המתמלל. המתמלל חתם על תצהיר רק לאחר שערך תימלול חדש של הקלטת. התצהיר הוגש לבית הדין ביום 26.5.2009 וביום 8.11.2009 הוגש אף התמליל החדש, אשר אינו זהה לתמליל הראשון.

 

12.        ביום 18.5.2006 בשעה 18:00 הגיע התובע למועדון הבודה על מנת לעבוד, אולם מר קולמן ואחיו (ערן) מנעו את כניסת התובע וביקשו ממנו לעזוב את המקום. התובע נעתר לבקשתם ועזב (סעיף 41 לתצהיר התובע).

 

13.        ביום 21.5.2006 התבקש התובע ע"י מר מריומה להגיע למועדון הבודה. כשהגיע התובע נכחו במקום מר קולמן, מר מריומה ומר לוצוב. לאחר חילופי דברים עם הנתבעים ומשהתברר כי אין בכוונת התובע לגייס/להשיב את סכום הגניבה נמסר לתובע באותו מעמד מכתב פיטורים, לא חתום. וזהו נוסחו (מוצג ת/29ב'):

"הנדון: הפרות משמעת ביחסי עבודה

1.         כפי שודאי ידוע לך, בנוסף להיותך בעל מניות בחברה שבנדון, הינך מועסק כעובד שכיר בתפקיד של שיף המופקד בין היתר על תחזוקת מועדון 'בודה תל-אביב' באופן שוטף.

2.         למותר לציין כי במסגרת תפקידך כאמור עליך לבצע בין היתר בדיקת תקינות כל המערכות הקיימות במקום, כגון מע' הסאונד, תקינות מע' החשמל והשירותים לרבות ניקיון המקום והכל בכל יום ובתחילת המשמרת עליה הינך מופקד.

3.         למרבה הצער, לא פעם נתקלנו בהפרות מצדך בכל הקשור לאי ביצוע המטלות כאמור לעיל ו/או ביצועם באופן חלקי ביותר, דבר אשר חיבל במהלך התקין של פעילות המועדון ואשר כתוצאה מכך גרם לא פעם נזקים כספיים ואחרים לחברה.

4.         אך חמור מכך, נדהמה מרשתי מהעובדה כי הינך מנהל, ללא כל רשות והסמכה מטעם מרשתי, לא פחות מאשר מו"מ עם העובדים האחרים במקום (סינים) בקשר לתנאי עבודתם ובכלל זה בקשר עם גובה שכרם, דבר האסור בתכלית!!!

5.         לא זו אף זו, וכפי שידוע לך היטב, במהלך השבוע שעבר הייתה גניבה של לא פחות מ-30,000 ¤ מכספת החברה המצויה במועדון 'בודה – תל אביב' ובמסגרת בדיקת פוליגרף שנערכה לכלל המנהלים במקום, נתגלתה למרבה הצער והאכזבה, העובדה הבלתי ניתנת למחלוקת כי הגניבה בוצעה על ידך.

          למותר לציין כי למרות שהחברה בחרה ליתן לך הזדמנות חוזרת לעבור בדיקת פוליגרף לצורך הוכחת חפותך, נכשלת גם בבדיקה זו ולא הותרת כל ספק בקשר לעובדה כי אכן שלחת ידך בכספי החברה שלא כדין.

6.         לאור כל האמור לעיל לא נותר לחברתנו אלא להודיע לך על פיטוריך כדין כאשר אלה יכנסו לתוקף מיום 17/5/06.

7.         אין בפיטוריך על ידי החברה בכדי לגרוע מזכותה של החברה כנגדך להשבת הכספים שנגנבו כאמור לעיל ואין בפיטוריך כאמור בכדי לגרוע מזכויותיה האחרות של החברה כנגדך, לפי כל דין, הן במסגרת עבודתך בחברה עד ליום 17/5/06 והן בהיותך בעל מניות בה.

בכבוד רב, "

                               

נציין כי מר לוצוב הודה בעדותו כי מדובר במכתב שנכתב על ידי עורך דין - על אף שהצהיר באופן שונה בסעיף 42 לתצהירו, וכי מילא בכתב ידו את המועדים המצוינים במכתב (עמ' 22 לפרו' ש' 12 – 22).

 

14.        שכרו האחרון של התובע עמד על סך של 10,500 ¤ נטו (עמ' 24 לפרו' ש' 1 – 6). חלק משכר התובע שולם באמצעות שיק 'כנגד תלוש שכר' וחלק אחר שולם במזומן ללא דיווח.

ההליכים המשפטיים

 

15.        ביום 22.6.2006, לאחר שהנתבעים לא הגיבו למכתב התראה שנשלח אליהם (נספח ת/15 לתצהיר התובע), הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבעים ובו נתבע תשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה לחודש 5/2005, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, פיצוי בגין קיום חוזה עבודה בחוסר תום לב ופיצויי הסתמכות.

 

16.        מנגד הגישו הנתבעים ביום 28.9.2006 כתב הגנה בו הכחישו את טענות התובע. לטענת הנתבעים גנב התובע מהכספת שהייתה במועדון הבודה סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות 1 ו-3, כפי שעולה משתי בדיקות פוליגרף שבוצעו לתובע (ושצורפו לכתב ההגנה) ומהתחייבותו המפורשת של התובע להשיב את הכספים. לפיכך נטען כי יש לשלול את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים.

במקביל הגישו הנתבעות 1 ו-3 נגד התובע "כתב תביעה שכנגד" במסגרתו נתבעו השבת הסכום שנגנב וכן תשלום פיצויים בגין הפרת הסכם העבודה וחובת האמון ובגין מסירת סודות מסחריים לגורמים המתחרים בנתבעות.

17.        ביום 5.11.2006 הגיש התובע כתב תשובה ובו הכחיש את כל טענות הנתבעות 1 ו-3.

 

18.        ביום 11.12.2006 הגיש התובע בקשה להוצאת ממצאי בדיקות הפוליגרף מהתיק (בש"א 10072/06). לאחר קבלת תגובת הנתבעים ותשובת התובע ניתנה ביום 3.1.2007 החלטת כבוד השופטת יהלום ולפיה "בדיקת פוליגרף כראיה במשפט אזרחי, אפשרית רק כאשר שני הצדדים הסכימו במפורש שהבדיקה תהווה ראיה. במקרה הנדון, בשלב מקדמי זה של ההליך, לא ניתן לקבוע כי התובע הסכים לכך שהבדיקה תהווה ראיה. אמת כי בית הדין לעבודה אינו כבול לדיני הראיות, ואולם אין בכך כדי להכשיר הגשת בדיקת פוליגרף כראיה בטרם הוכח כי התובע נתן לכך הסכמתו. לאור האמור אני קובעת כי, תוצאות בדיקות הפוליגרף ימשכו מהתיק בשלב זה" (סעיפים 4 – 6 להחלטה).

 

19.        ביום 20.2.2007 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית וביום 17.4.2008 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים.

20.        בין לבין, ביום 25.4.2007 הגישו הנתבעים בקשה להתיר להם לצרף את בדיקות הפוליגרף שעבר התובע (בש"א 5378/07). ביום 27.10.2008 התקיימה ישיבת קד"מ (לאחר שהליך גישור שנערך מחוץ לכתלי בית הדין לא צלח) ובה הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה "...מסמכי בדיקות הפוליגרף ימשכו מהתיק בשלב זה ויוחזרו לב"כ הנתבעים. בית הדין ישמע את כל העדים ובסיום העדויות הצדדים יסכמו בקצרה בשאלה האם ניתן להגיש את בדיקות הפוליגרף כראיה. המותב יתן את פסק דין חלקי בסוגיה זו ובהתאם לכך יחליט האם בדיקות הפוליגרף מהוות חלק מחומר הראיות ואם לאו. לאחר מכן יוגשו סיכומים בכל הסוגיות שבמחלוקת."  (עמ' 3 לפרו' ש' 13 עד עמ' 4 ש' 1).

21.        ביום 18.5.2009 התקיימה ישיבת ההוכחות במסגרתה העידו בפנינו מטעם התובע – התובע בעצמו ומטעם הנתבעים – מר לוצוב. 

בפתח הישיבה הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה "נספחים נ/1 ונ/2 לתצהיר הנתבע 4 [ממצאי בדיקות הפוליגרף – א.א.] יצורפו לתיק על תנאי לצורך החקירה והצדדים יתייחסו בסיכומיהם לשאלת הקבילות ובית הדין יכריע במסגרת פסק הדין לגבי הקבילות."  (עמ' 5 לפרו' ש' 5 – 7).

 

במהלך עדותו של מר לוצוב הודיעו הנתבעים כי "מבחינתנו אפשר לראות את הנתבעות 1 ו-3 חבות ותובעות ביחד ולחוד".

 

בסיום הישיבה הוחלט שהנתבעים ימציאו רישיון עסק של הנתבעת 3 ותצהיר של המתמלל.

 

22.        ואכן ביום 25.5.2009 הגישו הנתבעים העתק מרשיון העסק של הנתבעת 3 שהוצא ביום 15.3.2007 ותצהיר של המתמלל מיום 20.5.2009.

 

23.        ביום 1.6.2009 הודיע התובע כי הנתבעים המציאו למשרד בא כוחו, בנוסף על המסמכים שהוגשו לבית הדין, גם תמליל חדש ושונה של הפגישה. התמליל החדש הומצא לבקשת בית הדין ע"י התובע ביום 8.11.2009. מאחר שההקלטה היא הראיה העיקרית והתמליל הוא הראיה המשנית, בחרנו להתייחס לתמליל החדש שהוא המדויק יותר.

24.        סיכומי התובע הוגשו ביום 2.8.2009; סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 10.9.2009; סיכומי תשובה מטעם התובע הוגשו ביום 23.9.2009.

דיון והכרעה

 

תביעתו של התובע

 

א.      פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת

 

25.        הצדדים מסכימים כי התובע החל עבודתו ביום 1.2.2004 (סעיפים 12 ו-13 לתצהיר התובע; סעיף 7 לתצהיר מר לוצוב).

 

26.        לעניין מועד סיום העבודה נציין כי במכתב הפיטורים הנושא את התאריך 21.5.2006 נכתב שפיטורי התובע "יכנסו לתוקף מיום 17.5.2006" (סעיפים 6 ו-7). אלא שאין בידינו לקבל מועד זה כמועד סיום יחסי העבודה משני טעמים: האחד, התובע הצהיר כי ביום 21.5.2006 קיבל הודעה על פיטוריו וכי רק באותו מועד נמסר לו מכתב הפיטורים. הצהרות אלה לא נסתרו. והשני, מכתב הפיטורים עצמו נושא את התאריך 21.5.2006. אי לכך אנו קובעים כי המועד בו הסתיימו יחסי העבודה הוא יום 21.5.2006.

27.        נוסיף, כי אין מחלוקת שהתובע פוטר מעבודתו לאלתר ומבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת בפועל. כאשר עיון בתלוש השכר לחודש 5/2006 מעלה כי התובע אף לא קיבל תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת (נספח נ/5 לתצהיר מר לוצוב).

28.        בין הצדדים ניטשת מחלוקת בשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים.

 

לטענת הנתבעים יש לשלול את זכאות התובע לפיצויי פיטורים, שכן הסיבה לפיטוריו הייתה גניבת סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות 1 ו-3. טענת הנתבעות בדבר גניבת הסכום ע"י התובע נסמכת על שתי בדיקות הפוליגרף שבוצעו לתובע ועל אמירתו של התובע בפגישה מיום 17.5.2006 כי יחזיר את הסכום שנגנב (סעיפים 15ד', 15ה' ו-51א' לכתב ההגנה; סעיפים  10, 11 לתצהיר מר לוצוב).

 

מנגד הכחיש התובע כי גנב מהנתבעות סכום כלשהו וטען כי בדיקות הפוליגרף שבוצעו לו אינן אמינות וכי לא ניתן להגישן כראיה בהליך שבפנינו. התובע הוסיף וטען כי מעולם לא הודה בגניבה ולא התחייב "להחזיר" את הכסף. לטענתו, בפגישה מיום 17.5.2006 אמר לנתבעים ש"יגייס" את הכסף אך ורק כתוצאה מהאווירה "הכוחנית" ששררה באותה פגישה.

 

(א1)   התשתית המשפטית – שלילת פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת

 

29.        סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים) קובעים את המקרים בהם ניתן לשלול מעובד את זכאותו לפיצויי פיטורים. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו. וכך קובע הסעיף:

"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיצויים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".

 

30.        ה"הסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים" – הוא תקנון העבודה בתעשייה (להלן – התקנון)[12]. סעיף 53 לתקנון העבודה, שרק על פיו ניתן לשלול מעובד פיצויי פיטורים, קובע:

 

"עשה עובד אחת מאלו:

א.      הפר משמעת באופן חמור;

ב.      גרם להכאות במפעל שתוצאותיהן חמורות;

ג.       גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה;

ד.      קלקל חומרים, מכשירים או מכונות במזיד;

ה.     בזבז חומרים בזדון;

ו.       מסר סודות המפעל (ראה סעיף 31 לעיל);

ז.       עישן במפעל או בחלק ממנו בו העישון קשור בסכנה והודע על כך לעובדים;

ח.      עבד במקום אחר ללא קבלת רשות מאת ההנהלה ויש בכך משום גרימת נזק למפעל;

ט.     עבד במקום אחר בתקופה בה נעדר מהעבודה מחמת מחלה או תאונה;

י.       עבר עבירה פלילית חמורה.

יהיה צפוי:

א.      להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום;

ב.      לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים;

ג.       לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים." [ההדגשות הוספו – א.א.]

 

ובהמשך, נקבע בסעיף 55 לתקנון:

 

"א. הישנות עבירה על התקנון תגרום להחמרת האחריות האמורה לעיל."

 

31.        דיוננו בנוגע לפיצויי פיטורים נכון גם לעניין ההודעה המוקדמת. נקודת המוצא היא שהתובע זכאי להודעה מוקדמת בת חודש ימים זאת בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001. אלא שסעיף 10 (2) לחוק זה קובע כי המעביד יהיה פטור מהחובה לתת הודעה מוקדמת "בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים". הנה כי כן, גם לעניין ההודעה המוקדמת מופעלים אותם המבחנים המופעלים לעניין פיצויי הפיטורים.

           

32.        הלכה היא שהנטל להוכיח כי התובע "גנב" מוטל על הנתבעים. הוכחה זו צריכה להיעשות לפי מאזן ההסתברויות ולא לפי הכלל של "מעבר לספק סביר" באשר אין עסקינן בהליך פלילי. יחד עם זאת נקבע כי מידת הראיות להוכחת הגניבה צריכה להיות גדולה יותר[13]. במסגרת הבחינה של מידת ההוכחה יש להפעיל מבחנים של שכל ישר. עוד נקבע כי כמות הראיות שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא. היינו, ככל שמבקשים ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים[14].

           

33.        זאת ועוד. בבואנו לבחון את סוגיית שלילת פיצויי הפיטורים עלינו לזכור כי פיצויי הפיטורים הם זכות סוציאלית המשולמת לעובד שפוטר ואין לפגוע בזכות זו אלא במקרים חריגים בהם מתמלאים התנאים הקבועים לכך בסעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים[15] וכי עצם הפיטורים הם עונש חמור לכשעצמו (גם אם נלווה אליהם תשלום פיצויי פיטורים)[16]. עוד נקבע כי פיטורים תוך שלילת פיצויי פיטורים הם "הגבול העליון" שאינו דוחה הטלת עונשי ביניים[17].

           

34.        לעניין התכלית של שלילת פיצויי הפיטורים, שב וקבע בית הדין הארצי בפרשת אלוניאל[18] את הדברים הבאים:

               

"התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו "מהתנהלותו הפסולה של העובד" [עע 60/06 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, 30.10.06]."

 

35.        בפרשת אלוניאל שב ונדרש בית הדין הארצי לשיקולים המנחים בסוגיית שלית פיצויי הפיטורים או הפחתתם, וכך הוא מפרט:

 

"השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המו?עצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;

השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו; [וראו במסגרת השיקולים הללו גם ע"ע 3000/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, ניתן ביום 2.7.01]."    

 

36.        נציין כי בפסיקת בית הדין הארצי ובתי הדין האזוריים נשללה לא אחת זכאותם של עובדים לפיצויי פיטורים עת הוכחה גניבה ממעבידם במהלך תקופת העבודה[19].

(א2)   הכרעה

 

37.        עיון במכתב הפיטורים (ת/29ב) מעלה כי היו שלוש סיבות בגינן פוטר התובע מעבודתו. הראשונה, אי ביצוע בדיקות תקינות של המערכות הקיימות במקום העבודה; השנייה, ניהול מו"מ עם העובדים האחרים במקום בעבודה בקשר לתנאי עבודתם; השלישית, עניין הגניבה.

כאמור, בסוגיית שלילת פיצויי הפיטורים התמקדו הנתבעים בכתבי טענותיהם בסיבה השלישית שעניינה גניבת כספי הנתבעות 1 ו-3 וטענו כי עניין זה מהווה עילה לשלילת פיצויי הפיטורים של התובע. לפיכך נכריע תחילה בעילה זו ולאחר מכן נבחן את שתי הסיבות האחרות שפורטו במכתב הפיטורים.

 

38.        נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו בפנינו החלטנו כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי מתקיימות עילות לשלילת פיצויי הפיטורים של התובע או להפחתתם, כפי שיפורט להלן.

 

עילה ראשונה – הגניבה

 

39.        בטרם נדון בשאלה אם הנתבעים הוכיחו בפנינו שהתובע אכן גנב סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות 1 ו-3, עלינו להכריע בסוגיה שעניינה הגשת ממצאי בדיקות הפוליגרף לבית הדין.

הגשת ממצאי בדיקות הפוליגרף כראיה

 

40.        כאמור הנתבעים הציגו בפנינו שתי בדיקות פוליגרף, המצביעות לכאורה על מעורבות ישירה של התובע בגניבת סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות 1 ו-3 וטענו כי יש לקבל את ממצאיהן כראיה נגד התובע.

 

41.        לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפנינו אנו סבורים כי אין לקבל את ממצאי בדיקות הפוליגרף כראיה להוכחת הגניבה ע"י התובע בהליך שלפנינו, ונבאר.

 

42.        בספרו של השופט יעקב קדמי[20] ניתן למצוא סיכום של ההלכה הנוהגת בהליכים אזרחיים בכל הנוגע להגשת תוצאות בדיקת פוליגרף לבית המשפט[21], בזה הלשון:

"א.   הלכה למעשה, בהליכים אזרחיים, אין מניעה להגשת תוצאות הבדיקה בפוליגרף כראיה, בהסכמתם של בעלי הדין. הסכמה זו, חייבת להיות במפורש להגשת התוצאות כראיה בבית-המשפט דווקא; שאין די בהסכמה מסויגת להיבדק לצורכי המו"מ בין הצדדים או כתנאי לחיובו של היריב (ראה גם: ע"א 678/86).

ב.      יש להבחין, אפוא, בין הסכמה לעריכת הבדיקה לבין הסכמה להגשת תוצאותיה כראיה והכרעת הדין על-פי תוצאות אלו; וכאמור – הסכמה בהקשר זה חייבת להיות מפורשת, ברורה וחד משמעית".

 

כלומר, על מנת שממצאי בדיקות הפוליגרף ישמשו כראיה בהליך אזרחי יש צורך בהסכמה מפורשת של כל הצדדים הן לעריכת הבדיקות והן להגשת תוצאותיהן כראיה בהליכים משפטיים. הלכה זו אומצה גם בבתי הדין[22].

 

43.        במקרה שלפנינו לא הוכח כי ניתנה הסכמה מצד התובע להגשת תוצאות הבדיקות כראיה בהליך המתנהל בפנינו. אמנם מר לוצוב הצהיר כי "כל הנבדקים הסכימו לכך, שתוצאות הפוליגרף יהיו קבילות להליכים ולהתחשבנויות בעקבות התוצאות שיתקבלו"  (סעיף 12 לתצהיר). אלא שמול הצהרה זו ניצבת הצהרת התובע ולפיה "מעולם לא נתן כל הסכמה – לא בע"פ ולא בכתב – הסכמה לפיה תוצאות בדיקה זו תשמשנה כראייה בהליך משפטי!!!" [כך במקור – א.א.] (סעיף 35.3 לתצהיר התובע). הצהרה עליה חזר התובע בעדותו בפנינו, וכך העיד התובע (עמ' 10 לפרו' ש' 18 – 24):

 

"ש.   העלויות של הפוליגרף זה אלפי שקלים של כולם, היה סיכום מפורש איתך ועם האחרים שהתוצאות יהיו קבילות בהליכים עם המשפטים וגם בהתחשבנות

ת.     לא היה ולא נברא.

ש.     מה סיכמתם לגבי התוצאות?

ת.     הבדיקה נעשתה ביוזמתם של מיקי ונועם, את הבדיקה הראשונה הם פנו למי שמיקי מכיר ולבדיקה השניה נעשתה תוך כפיה שלהם". 

 

44.        לא נעלם מעינינו כי בדו"ח של בדיקת הפוליגרף שנערכה ביום 15.5.2006 (נ/1 – עמ' 2) נכתב ש"כל הנבדקים חתמו בפניי על הסכמתם מרצונם החופשי, לעבור בדיקת פוליגרף". אלא שאין בכך בכדי להועיל לנתבעים משתי סיבות: האחת, לא ניתן לבסס הסכמה של התובע לעבור בדיקת פוליגרף על יסוד דו"ח הבודק משהבודק לא הובא לעדות בפנינו, כך שכל האמור בדו"ח הינו בגדר "עדות מפי השמועה". השנייה וזו העיקר, אף אם היינו מקבלים את האמור בדו"ח הבודק כלשונו הרי שמדובר בהסכמה לעריכת הבדיקה בלבד ולא להגשת תוצאות הבדיקה כראיה בהליכים משפטיים.   

מאותן סיבות לא ניתן להסתמך על האמור בדו"ח של בדיקת הפוליגרף השנייה שנערכה לתובע ולפיו הבדיקה נערכה "לבקשתכם ובהסכמתו של הנ"ל [התובע – א.א.]".

 

45.        אי לכך, משלא הוכח כי ניתנה הסכמה מצד התובע להגשת ממצאי בדיקות הפוליגרף כראיה בהליכים משפטיים, לא ישמשו בדיקות הפוליגרף כראיה בהליך זה לצורך הוכחת הגניבה ע"י התובע.

משזו הכרעתנו, אין אנו נדרשים לטענות התובע בעניין בדיקות הפוליגרף ובכלל כך האופן בו בוצעו בדיקות הפוליגרף, האופן בו נבחר הבודק שביצע את בדיקת הפוליגרף השנייה ואמינותן של הבדיקות שבוצעו.  

 

46.        משקבענו כי לא ניתן להסתמך על בדיקות הפוליגרף על מנת להוכיח שהתובע גנב סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות, נותר לנו לבחון אם הנתבעים הוכיחו בפנינו שהתובע גנב כספים של הנתבעות בדרך אחרת.

 

האם הוכח שהתובע גנב?

           

47.        לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעים שלא רק שלא הורם הנטל להוכיח שהתובע גנב סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות 1 ו-3 אלא שאף לא הורם הנטל להוכיח שארעה גניבה במועדון הבודה, הכל כמפורט להלן:

 

47.1.     עדותו של מר לוצוב בכל הנוגע לגניבה הייתה מבולבלת ולא עקבית ואנו סבורים כי אין בה לבדה בכדי לבסס הוכחה של גניבת סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות.

ראשית, מר לוצוב הודה כי הוא לא יכול להגיד בדיוק כמה כסף נגנב "כ-30 אלף ¤. אם זה 29900 או 30100 אני לא יכול להגיד לך, היה חסר סכום לבנק של כ30 אלף ¤" (עמ' 25 לפרו' ש' 15 – 16).

 

שנית, מר לוצוב לא היה עקבי בכל הנוגע לאופן טיפולו בכספים שנמצאו בכספת לאחר הגניבה הנטענת. תחילה העיד מר לוצוב כי הפקיד את כל הכספים בבנק (עמ' 26 לפרו' ש' 3) אולם לאחר שהוצגו בפניו דפי חשבונות הבנק של הנתבעות שינה מר לוצוב עדותו והשיב כי הפקיד רק חלק מהכספים - רק את השקיות בהן לא היה חוסר (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 25 עד עמ' 28 ש' 3).

 

47.2.     הנתבעים לא הציגו כל ראיה אובייקטיבית להוכחת הגניבה. הנתבעים לא הביאו ולו מסמך אחד או כל אסמכתא אחרת ממנה ניתן ללמוד על קיומו של פער בסכום של 30,000 ¤ בין התקבולים של סוף השבוע שבו ארעה לכאורה הגניבה לבין הסכומים שנמצאו בכספת בפועל. נדגיש, כי מר לוצוב העיד שסרטי הקופה ("זדים") מהם ניתן ללמוד על הסכומים שהוכנסו לכספת נמצאים בהנהלת החשבונות של הנתבעות (עמ' 25 לפרו' ש' 21 – 25), אולם מסמכים אלו לא הוצגו בפנינו. יתרה מכך, דפי חשבונות הבנק של הנתבעות הוצגו בפנינו ע"י התובע ולא ע"י הנתבעים עצמם (מוצג ת/30).

 

47.3.     לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעים כי העובדה שבמסמך מיום 1.2.2005 ביקש התובע להוסיף בסעיף 8א1 להסכם ההעסקה לאחר המילה "גנב" את המילים "וזאת בתנאי והוכח על ידי המעסיקים באופן ברור ומוחלט באמצעות צילומים המעידים מעל לכל ספק שהעובד אכן מעל באמונם" מוכיחה כי הוא הגנב (סעיפים 53 ו-54 לסיכומים). אלא שאין בידינו לקבל את הטענה. התובע נחקר בעניין זה וענה כי "במהלך השנה שעבד שם, הם [הנתבעים – א.א.] היו לוקחים לעיתים קרובות, עובדי בר וחוקרים אותם בפוליגרף לגבי האשמות שונות אם גנבו. נתקלתי בעובדי בר שיצאו בוכים בעקבות הבדיקות האלה על לא עוול בכפם לטענתם על מנת לא להיקלע לסיוט בו אני נמצא היום. רציתי שיצויין שהיה וקורה מקרה שתוכח אשמתי ושלא יחליטו שאני אשם כי בה [צ.ל. בא] להם. זה סוכם וזה אפילו בכתב ידו" (עמ' 11 לפרו' ש' 20 – 25). תשובה של התובע אינה בלתי סבירה במיוחד משהוכח כי הייתה גניבה קודמת לזו הנטענת בפנינו וכי אותם עובדים שנחשדו בגניבה נלקחו ע"י הנתבעים לבדיקת פוליגרף (עמ' 29 לפרו' ש' 3 – 10), ובכל מקרה – תיקון מבוקש לחוזה העבודה בחודש 2/05 אינו יכול לשמש ראיה לגניבה שנטען שבוצעה בחודש 5/06.

47.4.     נוסיף, כי לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעים ולפיה המצלמות הפועלות במועדון הבודה כובו בזמן הגניבה (עמ' 31 לפרו' ש' 16 –17, שם ש' 27 עד עמ' 32 ש' 4). אולם הנתבעים לא הציגו כל ראיה לתמיכה בטענתם. הנתבעים לא הציגו בפנינו את הצילומים שבוצעו בטרם הגניבה ואת הצילומים לאחר שהודלקו המצלמות מחדש או כל ראיה אחרת להוכחת טענתם למרות שמר לוצוב טען שהקלטות נמצאות בשליטתו (עמ' 32 לפרו' ש' 5 – 8). בהקשר זה נוסיף כי אף בפגישה טענו הנתבעים בפני התובע כי המצלמה פעלה כל זמן הגניבה וכי כל התמונות נמצאות במחשב (עמ' 6 לתמליל ש' 19 – 20; עמ' 7 ש' 26; עמ' 9 ש' 2 – 4).  כידוע, ההלכה היא שהימנעות מהבאת ראיה "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..."[23].

 

47.5.     נוסיף, כי אף אם היינו משתכנעים שהייתה גניבה במועדון הבודה במועד הנטען, הרי שהנתבעים לא הוכיחו כי התובע הוא הגנב.

א)      מר לוצוב הודה בעדותו כי התובע לא היה בעל הגישה היחיד לכספת וכי למספר בלתי מבוטל של אנשים הייתה גישה לכספת ואלו הם "אני, אודי, נועם, עירן, אח של נועם וגילבוע ויוני מריומה"  (עמ' 25 לפרו' ש' 1 – 2).

 

ב)      לא ניתן לקבוע על יסוד הפגישה שהוקלטה כי התובע הוא זה שגנב סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות 1 ו-3. כאמור, הנתבעים הציגו בפנינו הקלטה של הפגישה, שהתקיימה במועדון הבודה בסמוך לאחר בדיקת הפוליגרף השנייה שנערכה לתובע. לאחר ששמענו את ההקלטה ועיינו בתמליל אנו קובעים יש לדחות את טענות הנתבעים הן בכל הנוגע להודיה מצד התובע בגניבה והן בכל הנוגע למתן התחייבות מצידו להשיב את סכום הגניבה ואלה טעמנו:

 

ראשית נציין כי איכות ההקלטה גרועה. פעמים רבות במהלך שמיעת ההקלטה לא ניתן היה להבין את הנאמר ואף לא את זהותו של הדובר. עיון בתמליל מעלה כי אף המתמלל נתקל באותן הבעיות. המתמלל לא תימלל דקות רבות מהשיחה והוסיף בעמוד המקדים לתמליל הערה בזו הלשון: "הערה: הנקודות בתמליל מציינות מילה שנאמרה ושלא הובנה". 

 

שנית, אין במהלך הפגישה כל הודיה מצד התובע בגניבת כספי הנתבעות 1 ו-3. להיפך במהלך השיחה אומר התובע כי אינו מבין כיצד ארע שבדיקות הפוליגרף מצביעות עליו כמי שנטל לכיסו סכום של 30,000 ¤ (עמ' 1 לתמליל ש' 26 – 28; עמ' 2 ש' 14 – 15), ובסיום הפגישה אף חזר התובע והדגיש שלא הוא זה שגנב את הכספים - "ביחוד שאני, בתוך תוכי, יודע שלא אני לקחתי את הכסף" (עמ' 9 לתמליל ש' 21).

 

שלישית, כזכור חלוקים הצדדים האם התובע השתמש במונח 'להחזיר' את הכספים, כטענת הנתבעים או שמא במונח 'לגייס' את הכספים, כטענת התובע. שני הצדדים ניסו לבסס את טענותיהם על המונח בו עשה התובע שימוש. הנתבעים טענו כי אמירת התובע שישיב את הכספים מעידה על כך שהוא הגנב. כאשר מנגד טען התובע כי אמר שיגייס את הכספים כיוון שלא יכול היה להשיב כספים שלא גנב.

 

משמיעת הקלטת ומעיון בתמליל עולה כי התובע משתמש בפגישה הן במונח "לגייס את הכסף" (עמ' 2 לתמליל ש' 3) והן במונח "אחזיר לך את הכסף"  (עמ' 2 לתמליל ש' 16 – 17). ולכן שני הצדדים אינם יכולים להתבסס על 'המינוח' בו השתמש התובע בפגישה על מנת להוכיח טענותיהם. ברי, שנטל ההוכחה במקרה זה מוטל על הנתבעים ולכן אין ספק כי נטל זה לא הורם וכי לא ניתן לקבוע שהתובע הוא הגנב.

 

רביעית, ממכלול השיחה אנו קובעים שאין בה התחייבות מצד התובע להשיב את הכספים לידי הנתבעים. מהקלטת (ומהתמליל) עולה בבירור כי אמירות של התובע בדבר תשלום סכום הגניבה נובעת מהלחץ בו היה שרוי בפגישה עקב ממצאי שתי בדיקות הפוליגרף המצביעים על מעורבותו בגניבה. יתרה מכך, מצאנו כי האמירות בדבר השבת סכום הגניבה היו בכפוף לכך שהתובע יוכל לבחון את הראיות המצביעות על מעורבותו בגניבה ובכלל כך קבלת הפקדות השיקים (עמ' 1 לתמליל ש' 4 – 6); צילומים של פעילות התובע ב-48 השעות שקדמו לגניבה (עמ' 1 לתמליל ש' 8 – 9); ממצאי בדיקות הפוליגרף (עמ' 6 לתמליל ש' 11, 15). לא זו בלבד, התובע אף ביקש לבצע בדיקת פוליגרף שלישית (עמ' 3 לתמליל ש' 1 – 27; עמ' 4 ש' 25 - 28) ולשלם את סכום הגניבה בנוכחות עורך דין בכדי שיוכל "להשאיר לו תצהיר שלא אני גנבתי את הכסף" (עמ' 5 לתמליל ש' 6). כפי שעולה מההקלטה, מטרתו של התובע היה "להוריד את הלחץ" מהשותפים ולאפשר בדיקה מסודרת של העניין.

 

48.        נוכח האמור, אנו קובעים כי הנתבעים לא הוכיחו שהתובע גנב סכום של 30,000 ¤ מכספי הנתבעות 1 ו-3. למעשה כל כולה של טענת הנתבעת – נסמכה על ההודיה כביכול של התובעת באותה פגישה, אך טענה זו כאמור אין לה על מה שתסמוך. לכן יש לדחות את הטענה בדבר שלילת פיצויי הפיטורים מכוח עילה זו.

עילה שנייה - אי ביצוע בדיקות תקינות של המערכת

 

49.        כאמור טענו הנתבעים במכתב הפיטורים כי התובע היה אחראי על ביצוע בדיקות תקינות של המערכות הקיימות במועדון הבודה ובכלל כך מערכת הסאונד, תקינות מערכת החשמל והשירותים וניקיון מועדון הבודה. עוד נטען כי התובע לא ביצע מטלות אלה או שביצע אותן באופן חלקי והדבר "חיבל במהלך התקין של פעילות המועדון ואשר כתוצאה מכך גרם לא פעם נזקים כספיים ואחרים לחברה".

 

50.        אלא שכאמור הנתבעים כלל לא טענו כי ניתן לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע מסיבה זו. יחד עם זאת, אף אם הייתה נטענת הטענה – דינה היה להידחות, מהטעמים הבאים:

האחד, הנתבעים כלל לא הוכיחו כי התובע היה אחראי על ביצוע בדיקות תקינות של המערכות. נוסיף, כי הן בהסכם ההעסקה (מוצג ת/23) והן בהסכם בעלי המניות (נספח ת/8 לתצהיר התובע) לא נכתב כי ביצוע הבדיקות הוא חלק מתפקידו של התובע.

 

השני, אף אם היינו קובעים כי הנתבעים הוכיחו שהתפקידים הנ"ל הם חלק מעבודתו של התובע, הרי שלא הוכח כי התובע לא ביצע תפקידים אלו ושמחדליו גרמו נזקים כספיים או אחרים למי מהנתבעות.

51.        משכך, אנו קובעים כי לא ניתן לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע על יסוד עילה זו.

 

עילה שלישית - ניהול מו"מ עם העובדים האחרים במקום העבודה בקשר לתנאי עבודתם

52.        במכתב הפיטורים נטען גם כי התובע חרג מסמכותו בכך שניהל מו"מ עם עובדי המטבח האחרים. אלא שהנתבעים לא הציגו ולו בדל ראיה להוכחת טענה זו. יתרה מכך, הנתבעים אף לא טענו כי יש לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע מסיבה זו ואף לא טענו כי ניהול המו"מ עם העובדים גרם להם לנזק כלשהו.

 

53.        משכך, אנו קובעים כי הנתבעים לא הוכיחו כי יש לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע או להפחיתם מכוח עילה זו. 

54.        כללו של דבר: הנתבעים לא הוכיחו כי קיימת עילה כלשהי אשר מכוחה יש לשלול את פיצויי הפיטורים של התובע ו/או את חלף ההודעה המוקדמת.

(א3)   חישוב פיצויי הפיטורים

 

55.        כאמור עבד התובע אצל הנתבעות החל מיום 1.2.2004 ועד ליום 21.5.2006. לכן הוותק של התובע הוא שנתיים, שלושה חודשים ו-21 ימים (2.3 שנים).

 

56.        הצדדים מסכימים כי שכרו האחרון של התובע עמד על סך של 10,500 ¤ נטו לחודש. משהתובע תבע פיצויי פיטורים בערכי נטו ולא השכיל להוכיח בפנינו את שכרו בערכי ברוטו, אין מנוס מלקבוע לזכותו פיצויי פיטורים בערכי נטו בלבד.

57.        אי לכך אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 24,237 ¤ (2.3 x 10,500) נטו. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

בהקשר זה נציין כי התובע לא תבע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. יחד עם זאת, אף אם היה נתבע פיצויי זה הוא לא היה נפסק לזכות התובע מכיוון שהשתכנענו כי מדובר במקרה שלפנינו בחילוקי דעות שיש בהם ממש בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים.

 

(א4)   חלף הודעה מוקדמת

 

58.        בשים לב לוותק של התובע הוא זכאי להודעה מוקדמת בת חודש ימים. כאמור, אין מחלוקת כי התובע פוטר לאלתר ולפיכך הוא זכאי לחלף הודעה מוקדמת בסכום של 10,500 ¤ נטו, כפי שנתבע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

 

ב.      תשלום שכר עבודה בגין 21 ימים בחודש מאי 2006[24]

 

59.        התובע טען כי הנתבעים לא שילמו את שכר עבודתו בעד חודש מאי 2006. הנתבעים אינם חולקים על העובדה ששכרו של התובע בגין עבודתו בחודש 5/2005 לא שולם. אלא שהנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע אינו זכאי לשכר מכיוון שפעולותיו בוצעו תוך מעילה באמון ובכלל כך גניבה וחבלות במהלך העבודה התקין; כי התובע סיים לעבוד בפועל ביום 17.5.2006; כי שכרו של התובע קוזז כנגד חובו כאמור בכתב התביעה שכנגד.

60.        דין שלוש טענות הנתבעים להידחות.

           

לעניין הטענה הראשונה – מוטב היה לנתבעים אלמלא נטענה הטענה. לא מצאנו כל מקור חוקי המאפשר שלילה של שכר עבודה גם מקום בו הוכח שהעובד גנב ממעבידו. ולכן זכאי התובע למלוא שכרו בגין ימי עבודתו בחודש 5/2006.

 

לעניין הטענה השנייה – נכון הוא שהיום האחרון לעבודתו של התובע במועדון הבודה היה בתאריך 17.5.2006. אולם טענתו של התובע ולפיה הגיע לעבודה ביום 18.5.2006 אך מר קולמן ואחיו מנעו ממנו להיכנס למועדון הבודה לבצע את עבודתו, לא נסתרה. אי לכך משהתובע העמיד את עצמו לרשות העבודה אך ביצועה נמנע ממנו ע"י הנתבעים, הרי שהוא זכאי לתשלום שכר עבודה עד למועד פיטוריו בפועל, קרי – עד ליום 21.5.2006.

     

לעניין הטענה השלישית – סעיף 25 לחוק הגנת השכר קובע מהם הסכומים שמותר לנכות משכר עבודתו של העובד. הנתבעים לא הפנו אותנו לסעיף הספציפי מכוחו ביצעו קיזוז משכר התובע ולכן הקיזוז שבוצע אינו כדין.

 

נוסיף כי סעיף 25(א)(6) קובע כי ניתן לנכות משכר עבודה "חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד...", כאשר כבר נקבע כי די בהוראה של עובד על גבי טיוטת הסכם שהוכנה על ידו[25]. במקרה שלפנינו לא הוכח ואף לא נטען מדובר בקיזוז חוב של התובע לנתבעים מכוח התחייבות בכתב ולמצער מכוח טיוטת הסכם. לפיכך אין הנתבעים זכאים לקזז סכום כלשהו משכרו של התובע.

 

61.        אי לכך אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום שכר עבודה בעד 21 ימים בסכום של 7,350 ¤ נטו (21/30 x 10,500 ¤). גם במקרה זה לא נתבעו פיצויי הלנת שכר ולכן לא נותר לנו אלא לפסוק לזכות התובע הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

           

ג.       פדיון ימי חופשה

62.        אין מחלוקת כי התובע עבד במשך 6 ימים בשבוע כאשר היום החופשי (מנוחה שבועית) נקבע בתיאום מראש עם ה"ה קולמן ולוצוב (עמ' 14 לפרו' ש' 5 –8).

 

63.        התובע טען כי במהלך עבודתו נצברו לזכותו 24 ימי חופשה, אשר תמורתם הוא זכאי לסכום של 11,455 ¤ (סעיף 85.4 לתצהיר התובע).

התובע הצהיר כי בחודש 5/2005 סוכם בינו ובין מר קולמן בעל פה כי בתמורה להכנת המנות עבור האסקייפ יקבל התובע יום חופש אחד נוסף בחודש (יום חמישי). התובע טען כי ניצל את יום חופש הזה "לביקורי אביו המאושפז... בבית חולים וכן לחופשה בת יומיים בים המלח עם אשתו". התובע הוסיף כי סיכום זה בוטל במהלך חודש 11/2005 עת כניסתו לשותפות עם הנתבעים (סעיפים 254, 27, 28 לתצהיר התובע).

 

בעדותו בפנינו הודה התובע שנעדר ממקום עבודתו ואף יצא לחופשות (עמ' 14 לפרו' ש' 1-16).

 

64.        מנגד הכחישו הנתבעים את זכאותו של התובע לדמי חופשה. מר לוצוב הצהיר כי התובע יצא לחופשות רבות בחו"ל בהתראות קצרות; כי התובע איחר לעבודה לעיתים קרובות; כי התובע התחמק מבקשות "להדפיס במחשב את שעת ההגעה והיציאה"; כי התובע נעדר לצורך טיפולי פוריות ולצורך הטיפול בכלב (סעיף 49 ד' לתצהיר מר לוצוב).

בעדותו בפנינו הודה מר לוצוב כי לא נוהל פנקס חופשה (עמ' 34 לפרו' ש' 22 –23).

 

65.        לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון חופשה, מן הנימוקים הבאים:

65.1.     בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התש"יא - 1951 חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה שנטל העובד מוטל על המעביד[26]. במקרה שלפנינו, לא רק שהנתבעים הודו כי לא ניהלו פנקס חופשה אלא שאף לא הוכיחו בדרך אחרת מהם המועדים בהם שהה התובע בחופשות או נעדר מהעבודה. כל טענות הנתבעים בדבר ימי החופשה שנטל התובע היו כלליות וסתמיות.

 

65.2.     הנתבעים אף לא הציגו בפנינו רישום של ימי חופשה שבוצע לכאורה בתלושי השכר שהוצאו לתובע. נציין, כי הוצגו בפנינו תלושי שכר של התובע לחודשים 5/2005, 2/2006 – 5/2006 (נספחים ת/6 לתצהיר התובע; מוצגים ת/22א' ו-ת/22ב'; נספח נ/5 לתצהיר מר לוצוב). עיון באותם תלושים מעלה כי בחודשים 2/2006 – 5/2006 התבצע לכאורה רישום בדבר ימי חופשה של התובע, אלא שמדובר בארבעה תלושים בלבד כאשר בתלוש לחודש 5/2005 כלל לא נערך רישום של ימי החופשה. לכן אנו קובעים כי אין להסתמך על הרישום בתלושי השכר על מנת לקבוע את מספר ימי החופשה להם זכאי התובע.

65.3.     נוסיף כי הנתבעים טענו שיש לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שנמנע מלחשוף את דרכונו או תמצית משרד הפנים בכל הנוגע למועדי יציאותיו מהארץ (סעיף 70 לסיכומי הנתבעים). דין טענות אלה להידחות משתי סיבות: האחת, כאמור הנטל להוכיח את ימי החופשה שניצל העובד מוטל על הנתבעים ולא על התובע. השנייה, לא מצאנו כי הנתבעים ביקשו מהתובע לחשוף את דרכונו ולא נענו ולמצער כי הגישו בקשה קבלת תמצית ממשרד הפנים, שנדחתה.

 

65.4.     זאת ועוד. טענותיו של מר לוצוב ולפיהן איחר התובע לעבודה; נעדר מהעבודה לצורך טיפולי פוריות וטיפול בכלב; סירב להחתים דו"חות נוכחות לבקשת הנתבעים, כלל לא הוכחו. מדובר בטענות סתמיות שלא נתמכו בראיות אובייקטיביות או באסמכתאות בכתב. גם מכתב הפיטורים שותק בעניינים אלה.

 

65.5.     מכל הנימוקים המפורטים לעיל זכאי התובע לפדיון ימי חופשה.

 

66.        להלן הכרעתנו בתביעת התובע לפדיון חופשה –

 

66.1.     כאמור, עבד התובע 6 ימים בשבוע במשך 2.3 שנים.

 

66.2.     סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית קובע את מספר ימי החופשה להם זכאי התובע (ימי לוח) כאשר "חלק של יום לא יובא במנין". על פי החוק זכאי התובע ל- 32 ימי חופשה קלנדריים (2.3 x 14).

בהקשר זה יוסף כי התובע הצהיר שבחודש 5/2005 סוכם בינו ובין מר קולמן על יום חופשה אחד נוסף בחודש (יום חמישי) בתמורה לעבודה הנוספת באסקייפ. סיכום שבוטל בחודש 11/2005 עת כניסתו של התובע לשותפות עם הנתבעים. התובע חזר על גרסה זו בעדותו בפנינו (עמ' 14 לפרו' ש' 5 –6) והיא לא נסתרה. יתרה מכך הנתבעים לא הביאו כל גרסה סותרת ואף נמנעו מלהעיד את מר קולמן, הימנעות שיש בה בכדי לשמש לחובתם. לפיכך אנו מקבלים את גרסת התובע וקובעים כי בתקופה שמחודש 5/2005 ועד לחודש 11/2005 היה זכאי התובע ליום חופשה אחד נוסף בחודש, קרי – לשבעה ימי חופשה נוספים (להלן – 7 ימי החופשה הנוספים).

 

אי לכך, היה התובע זכאי ל- 39 (32 +7) ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו.

 

66.3.     כאמור, בעדותו בפנינו הודה התובע שניצל ימי חופשה, כמפורט להלן:

 

א)      7 ימי החופשה הנוספים שניתנו לתובע בתקופה שמחודש 5/2005 ועד לחודש 11/2005 נוצלו ל"לביקורי אביו המאושפז... בבית חולים וכן לחופשה בת יומיים בים המלח עם אשתו".

בהקשר זה נעמוד על שני עניינים:

 

לעניין הביקורים אצל האב - בעדותו העיד התובע כי לא נעדר מעבודתו לצורך ביקור אביו החולה, אלא "הלכתי בערב לבקר אותו". אלא שעדות זו עומדת בסתירה להצהרה בתצהיר. לפיכך אנו קובעים על יסוד הודיית התובע בתצהיר כי התובע ניצל את מלוא 7 ימי החופשה הנוספים לביקורים אצל אביו.

 

לעניין החופשה בים המלח - מצאנו סתירה בין עדות התובע לבין התצהיר. בעדותו בפנינו העיד התובע כי החופשה בים המלח התקיימה באמצע השבוע, כך שברור כי ההצהרה ולפיה ניצל את אחד מ-7 ימי החופשה הנוספים לצורך חופשה זו, אינה נכונה. לפיכך אנו קובעים על יסוד הודיית התובע כי הוא ניצל בנוסף ל-7 ימי החופשה הנוספים גם 2 ימי חופשה בהם שהה בים המלח.

 

ב)      חופשה באיטליה – החופשה הייתה בסוף שבוע וארכה 4 לילות. מחופשה זו יש להפחית את יום המנוחה השבועי כך שבפועל ניצל התובע 3 ימי חופשה.

 

ג)        חופשה בתורכיה – החופשה הייתה בסוף שבוע והחלה ביום חמישי בבוקר. אם נפחית את יום המנוחה השבועי הרי שבפועל ניצל התובע 2 ימי חופשה.

       

ד)      טיפולי שיניים – התובע נעדר יום אחד לצורך הטיפולים.

66.4.     נוכח האמור זכאי התובע ל – 24 ימי חופשה קלנדריים. בהתאם לסעיף 10(ב)(1) לחוק חופשה שנתית שווי יום חופשה (יום לוח) של התובע הוא 350 ¤ נטו (10,500/30).

 

66.5.     לפיכך אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון של 24 ימי חופשה בסכום של 8,400 ¤ נטו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

 

ד.      דמי הבראה

67.        התובע טען כי לא שולמו לו דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו (סעיף 85.6 לתצהיר התובע). מנגד טענו הנתבעים כי שכרו של התובע כלל את תשלום דמי ההבראה ולחלופין כי התביעה לתשלום דמי הבראה עבור התקופה שקדמה לשנתיים האחרונות לעבודה - התיישנה (סעיף 49 ו' לתצהיר מר לוצוב).

68.        לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעים כי הנתבעת לא שילמה לתובע עבור דמי הבראה בתקופת עבודתו, ונסביר.

הלכה היא כי הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד הוכיח, כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה[27]. אין מחלוקת כי התובע עבד למעלה משנתיים במועדון הבודה.

 

הנתבעים לא הוכיחו את טענתם ולפיה משכורתו של התובע כללה את דמי ההבראה המגיעים לו. ראשית, מר לוצוב הודה בפנינו כי לא הוא זה שסיכם עם התובע ששכרו יכלול את דמי ההבראה, אלא מר אבי ענב - שותף לשעבר של הנתבעים או מר קולמן (עמ' 34 לפרו' ש' 24 עד עמ' 35 ש' 2). הנתבעים נמנעו מלהעיד את מר ענב או את מר קולמן ולכן הימנעות זו תשמש לחובתם. שנית, עיון בחמשת תלושי השכר שהוצגו בפנינו מלמד כי הנתבעים שילמו לתובע רכיב אחד בלבד המוגדר "משכורת". רישום זה בתלוש השכר מקים חזקה ולפיה שולמה לתובע משכורת בלבד. משהנתבעים לא סתרו חזקה זו בראיות אובייקטיביות או באסמכתאות בכתב אין מקום לקבל את הטענה הסתמית ולפיה השכר ששולם לתובע כלל גם תשלום עבור דמי הבראה.

 

69.        סעיף 7(א) לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (להלן – צו ההרחבה), קובע במפורש כי "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו". מכאן, שנכונה טענת הנתבעים כי זכאותו של התובע לדמי הבראה היא רק בגין השנתיים האחרונות לעבודתו.

70.        מספר ימי ההבראה עבור השנה הראשונה הוא 5 ימים; עבור השנים השנייה והשלישית הוא 6 ימים לכל שנה. אי לכך זכאי התובע ל-  11.45 ימי הבראה (שנה ראשונה: 6.3/12 חודשים x 5 + שנה שנייה: 6 ימים + שנה שלישית: 5.7/12 חודשים x 6).

71.        בהתאם לצו ההרחבה מיום 21.6.2004, מחיר יום הבראה החל מיום 1.7.2004 הוא 306 ¤. לפיכך שיעור דמי ההבראה לו זכאי התובע הינו בסכום של 3,504 ¤ ברוטו (11.45 x 306).

72.        כללו של דבר, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בסכום של 3,504 ¤ ברוטו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 22.7.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

 

ה.      פיצוי בגין קיום חוזה בחוסר תום לב ופיצויי הסתמכות

 

73.        התובע טען בכתב התביעה כי הוא זכאי לפיצוי בסכום של 10,500 ¤ בגין קיום חוזה עבודה בחוסר תום לב וכן לפיצויי הסתמכות בסכום של 50,000 ¤ (סעיפים 27 – 29,  47.5, 47.7 לכתב התביעה). בסיכומיו כרך התובע את שני הסעדים יחד והעמיד את נזקו על סך של 50,000 ¤. התובע טען כי הנתבעים הפרו את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ולכן יש לחייבם מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לפיצויי "בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה" (פרק ז.6. לסיכומים).

 

74.        מנגד טענה הנתבעת כי פסיקת פיצויי הסתמכות אינה בסמכות בית דין זה.

75.        תחילה נבהיר כי לבית הדין סמכות לדון בעילת תביעה שעניינה אי קיום חוזה בתום לב ככל שמדובר בחוזה שעניינו יחסי עבודה, ובכלל זה סמכות לדון "בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי- קבלתו" (סעיף 24(א)(1)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). וזאת בשונה מעילת תביעה הנובעת מאי קיומן של הוראות הסכם בעלי המניות, שאינה בסמכותנו. משכך אף פסיקת סעדים הנובעים מהפרת הוראות הסכם ההעסקה ובכלל כך פיצויי הסתמכות ופיצויי קיום היא בסמכות בית דין זה. 

76.        יחד עם זאת לאחר ששקלנו את טענות התובע אנו סוברים כי אין מקום בנסיבות שבפנינו לפסוק לתובע פיצוי בגין אי קיום הסכם ההעסקה בתום לב, ונסביר.

ראשית, הוראת החוק עליה ביסס התובע את תביעתו בעניין זה שגויה. בחוק החוזים ישנן שתי הוראות הקובעות את החובה לנהוג בתום לב – סעיף 12 וסעיף 39. סעיף 12 הקובע כי "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה..." עניינו התנהגות בתום לב במהלך משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. בעוד שסעיף 39 הקובע כי "בקיום חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה" עניינו התנהגות בתום לב במהלך תקופת ההסכם. לפיכך משאין בפנינו כל טענה בדבר התנהלות חסרת תום לב מצד הנתבעים בכל הנוגע לכריתת הסכם ההעסקה עם התובע, אין מקום לתביעה מכוח סעיף 12 לחוק החוזים. כל טענות התובע מכוונות להתנהלות חסרת תום לב מצד הנתבעים בכל הקשור לסיום הסכם ההעסקה עימו ולהאשמות בהן הואשם ע"י הנתבעים, ולכן הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 39 לחוק החוזים.

 

שנית, אף מכוח סעיף 39 לחוק החוזים אין מקום לפסוק לתובע פיצוי. לא מצאנו כי הנתבעים התנהלו בחוסר תום לב עת החליטו לסיים את יחסי העבודה עם התובע. הוכח כי הסיבה העיקרית (ועל פי התרשמותנו – אף היחידה) לפיטורי התובע הייתה החשד ולפיו התובע גנב 30,000 ¤ מכספי הנתבעות 1 ו-3. לאחר ששמענו את העדויות לא התרשמנו, על אף טענות התובע בסיכומיו, כי מדובר בעלילה שהעלילו עליו הנתבעים על מנת לפטרו. להיפך התרשמנו כי חשדות הנתבעים התבססו על ממצאים של שתי בדיקות פוליגרף שעבר התובע בהסכמה ועל פירוש אמירותיו בפגישה כהודיה בגניבה וכהתחייבות להשבת הכספים. משכך אין מקום לקבוע שפיטורי התובע מעבודתו הם בגדר התנהגות חסרת תום לב מצד הנתבעים.

 

77.        נוכח קביעתנו ולפיה לא הוכחה התנהגות חסרת תום לב מצד הנתבעים אין מקום לפסוק לתובע פיצויי בגין התנהגות זו ואף לא פיצויי הסתמכות. בהקשר לסעד שעניינו "פיצויי הסתמכות" נוסיף, כי מדובר בסעד שהתבקש באופן סתמי וכללי. התובע לא פירט בכתב התביעה ואף לא בתצהירו מדוע הוא זכאי לסעד מסוג זה ולמצער כיצד הגיע לסכום הנתבע.

 

78.        מן המקובץ עולה כי דין תביעתו של התובע ברכיב זה להידחות.

 

ו.        זהות המעביד, הרמת מסך וחיוב הנתבעים באופן אישי

 

79.        התובע טען כי יש לחייב את כל הנתבעים בתשלום הזכויות המגיעות לו מכיוון שכולם היו מעסיקיו. עוד טען התובע כי אם לא ייקבע שהנתבעים היו מעסיקיו כי אז יש מקום לחייבם באופן אישי בסכום התביעה הן בשל התחייבות אישית מצידם והן בשל קיומן של עילות להרמת מסך. מנגד הכחישו הנתבעים את כל טענות התובע. הנתבעים טענו כי התובע הועסק ע"י הנתבעות 1 ו-3 בלבד וכי לא הוכחה כל עילה לחייבם באופן אישי בתשלום הזכויות המגיעות לתובע.

 

80.        נפרט להלן את העובדות הרלוונטיות להכרעה בטענות התובע:

 

80.1.     ואלה פרטי החברות שהוצגו בפנינו והקשורות לנתבעים באופן ישיר או עקיף:

 

א)      הנתבעת 1 (סנטרל באר בע"מ): בעלי המניות הם התובע, אשכנזי גלבוע, נתבע 6 (מר מריומה), אר. אי מכוניות בע"מ ונתבעת 2 (בודהה תל-אביב בע"מ). המנהל הוא נתבע 4.

 

ב)      הנתבעת 2 (בודהה תל-אביב בע"מ): בעלי המניות והמנהלים הם נתבעים 4 ו-5.

 

ג)        הנתבעת 3 (בודהה בר תל-אביב בע"מ): בעלי המניות הם נתבעים 4 ו-5. המנהל הוא נתבע 5.

ד)      דאנס בר תל-אביב בע"מ: בעלי המניות הם אר.אי מכוניות בע"מ, נתבעת 2 ואשכנזי אסתר – אמו של גלבוע אשכנזי. המנהל הוא נתבע 4.

80.2.     נתבעת 2 היא חברת אחזקות של נתבעים 4 ו-5 ואינה מנהלת עסקים באופן עצמאי (עמ' 18 לפרו' ש' 13 – 14).

 

80.3.     נתבעת 3 הוקמה לצורך הפעלת מועדון בשם "בודה בר". לאחר שהנתבעים 4 ו-5 החלו בהפעלת המועדון הוגשה נגדם תביעה ע"י חברת בודה בר מצרפת, המתנהלת בבית המשפט המחוזי (ת"א 2492/05) ולכן החליטו לשנות את שם המועדון ל"בודה" ולמכור חלק מהמניות של נתבעת 3 לשותפים נוספים. לאחר שנמצאו שותפים נוספים הוקמה ביום 7.4.2005 נתבעת 1 והיא זו שעסקה בהפעלת מועדון הבודה.

80.4.     כל עסקי הנתבעים 4 ו-5 נוהלו באמצעות חברות. לכל עסק שהפעילו הנתבעים 4 ו-5 הוקמה חברה נפרדת. נתבעת 1 (סנטרל באר בע"מ) הוקמה לצורך הפעלת מועדון הבודה וחברת דאנס בר הוקמה לצורך הפעלת מועדון האסקייפ (עמ' 17 לפרו' ש' 26 עד עמ' 18 ש' 15).

80.5.     הסכם ההעסקה נחתם ביום 25.12.2003 בין התובע לבין הנתבעת 3. לא נחתם הסכם העסקה מאוחר בין התובע לנתבעת 1.

80.6.     משכורתו של התובע שולמה מידי חודש באופן הבא:

א)      החלק הארי של המשכורת (כ- 6,000 ¤) שולם בשיק. לתובע אף הוצא תלוש שכר בגין סכום זה.

הוצגו בפנינו חמישה תלושי שכר: תלוש של חודש 5/2005 שהוצא ע"י הנתבעת 3 (נספח ת/6 לתצהיר התובע) ותלושים של החודשים 2/2006, 3/2006, 4/2006 ו-5/2006 שהוצאו ע"י הנתבעת 1 (מוצג ת/22ב';מוצג ת/22א'; נספח ת/6 לתצהיר התובע; נספח נ/5 לתצהיר מר לוצוב בהתאמה).

 

בנוסף הוצגו בפנינו שלושה ספחים של שיקים השייכים לנתבעת 1 מהתאריכים 8.3.2006; 9.4.2006 ו-10.5.2006 (מוצג ת/22ב', מוצג ת/22א', נספח ת/6 לתצהיר התובע בהתאמה).

 

ב)      סכום נוסף שולם לתובע במזומן במעטפה לה צורף פתק בכתב ידו של מר לוצוב (עמ' 14 לפרו' ש' 26 – 27). התובע הציג בפנינו ארבעה פתקים בצורת ריבוע עליהם נרשם שמו של התובע ומתחתיו סכום של 4,500 ¤ למעט פתק אחד בו נרשם סכום של 4,370 ¤. על הפתקים לא מצוין תאריך.

80.7.     התובע עבד במועדון הבודה כל תקופת עבודתו וקיבל את הוראותיו מהנתבעים 4 ו-5 אשר ניהלו בפועל את המועדון (עמ' 21 לפרו' ש' 22 – 25).

 

80.8.     מכתב הפיטורים נוסח ע"י עו"ד בועז שמיר. עורך הדין השאיר מקום ריק לחתימה כיוון ש"ציפה שנשים חותמת" (עמ' 22 לפרו' ש' 11 –19). מכתב הפיטורים שניתן לתובע אינו חתום (ת/29ב'). 

80.9.     הנתבעות 1 ו-3 הן בעלות הפסדים ומשנת 2009 אין להן פעילות ממשית (עמ' 18 לפרו' ש' 5 – 6; עמ' 20 לפרו' ש' 1 – 6). הציוד של שני המועדונים - ה"בודה" והאסקייפ - נמכר בחודש 10/2008 ומועדונים אלה אינם פעילים כיום. התאריכים האחרונים בהם התקיימו אסיפות כלליות של בעלי מניות הנתבעת 1 הם 26.7.2006 ו-29.8.2006 (מוצגים ת/26 ו-ת/27; עמ' 20 לפרו' ש' 20 –21).

(ו1)    מעסיקים במשותף

 

81.        הלכה היא כי "המפתח בשאלת זהות המעביד הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה המשקל שיש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטולטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין ייתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן"[28].

 

82.        נוסיף, כי הפסיקה הכירה במצבים בהם יהיו לעובד מעסיקים במשותף (jointly) והבדילה מצב זה ממצב בו מועסק העובד ע"י שני מעסיקים (dual employment). נקבע[29] כי "רק עת שניים 'באים-כאחד' כמעבידים של פלוני, אפשר לראות יחסי עובד-מעביד בין השניים 'ביחד ולחוד' לבין העובד. ומתי יתקיים תנאי זה? התנאי יתקיים עת מדובר בשותפים, בפעילות 'משותפת' של השניים או בהתקשרות חוזית של השניים על מנת לקבל 'עבודה' מפלוני. על כל פנים, ליחסים כאלו יהיה רק חוזה אחד והצדדים לאותו חוזה יהיו, מצד אחד – ה'עובד' ומצד שני – שניים כ'אחד' שבשירותם מבוצע חוזה העבודה...".

 

83.        לאחר ששקלנו את טענות הצדדים עדויותיהם והראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעים כי התובע הועסק על ידי הנתבעות 1 ו-3 בלבד ולא ע"י הנתבעים 4 –6, מהנימוקים שיפורטו להלן:

 

83.1.     לעניין העסקת התובע ע"י הנתבעות 1 ו-3 –

הוכח כי התובע ניהל את המטבח של מועדון הבודה ושל מועדון האסקייפ ואין מחלוקת כי עבודתו הייתה חיונית ביותר לפעילותם של המועדונים.

מהראיות שבפנינו עולה כי בתחילת העבודה מעבידתו של התובע הייתה הנתבעת 3. אולם עם העברת מועדון הבודה לניהול הנתבעת 1, עברו אף העובדים ובכללם התובע להיות מועסקים על ידי האחרונה. תמיכה לקביעתנו ניתן למצוא בתלושי השכר ובספחי השיקים שהוצגו בפנינו מהם עולה כי תחילה שולמה משכורתו של התובע ע"י הנתבעת 3 ולאחר מכן ע"י הנתבעת 1.

בהקשר זה נציין כי העובדה שבידי התובע הסכם העסקה יחיד עליו חתומה הנתבעת 3 אינה רלוונטית לסוגיית זהות המעבידה. אלא רק העובדה שמקום עבודתו של התובע לא השתנה לאחר חילופי הבעלות במועדון הבודה. שכן הלכה היא ש"יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה', לא רק כנושא לזכויות של 'בעלות' אלא גם כנושא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכח עבודה באותו 'מפעל' "[30].

 

83.2.     לעניין העסקת של התובע ע"י הנתבע 6 –

 

בעדותו בפנינו ויתר התובע על טענתו בכל הנוגע לנתבע 6 ולכן אין מחלוקת כי הנתבע 6 לא היה מעסיקו של התובע  (עמ' 6 לפרו' ש' 19 –24).

 

83.3.     לעניין העסקת התובע ע"י הנתבעים 4 ו-5 –

התובע לא הוכיח כי ניהל בנוסף מערכת יחסי עבודה עם הנתבעים 4 ו-5 באופן אישי. התובע הודה כי הנתבעים לא הוציאו עבורו תלושי שכר באופן אישי ואף לא העלה את הטענה ולפיה הכספים ששולמו לו במזומן היו כספים אישיים של הנתבעים (עמ' 6 לפרו' ש' 1 – 4). טענתו היחידה של התובע הייתה שיש לראות את הנתבעים כמעבידיו מן הטעם שהם היו מנהליו בפועל. אלא שלטעמנו אין בטענה זו ממש. שכן מעבידותיו של התובע בכל תקופת העסקתו היו חברות שהנתבעים היו מנהליהן. ההוראות שניתנו לתובע ניתנו במסגרת תפקידם של הנתבעים כמנהלים ולא הוכח בפנינו כי מדובר בהוראות שניתנו בחריגה מסמכות.

 

83.4.     נוסיף, כי אין בפנינו מקרה של עובד שלא ידע כי הוא מועסק ע"י חברה וסבר לתומו כי הוא מועסק ע"י הנתבעים 4 ו-5 באופן אישי. שכן התובע עצמו הוא בעל מניות בנתבעת 1, ואין כל ספק בדבר ידיעתו על כך שהנתבעת 1 היא מעסיקתם של עובדי מועדון הבודה והוא בכללם.

 

83.5.     מכל הנימוקים שפורטו לעיל אנו דוחים את טענת התובע בדבר העסקתו במשותף ע"י הנתבעות 1 ו-3 ונתבעים 4 ו-5.

 

84.        מן המקובץ עולה כי התובע הועסק ע"י הנתבעות 1 ו-3 בלבד, כאשר בסיום עבודתו היה עובד הנתבעת 1 לבדה. אולם משהנתבעות 1 ו-3 הודיעו כי ניתן לראותן "חבות ותובעות ביחד ולחוד" (עמ' 21 לפרו' ש' 20 –21) אנו קובעים כי שתיהן תחויבנה בתשלום הזכויות להן זכאי התובע.

 

(ו2)    הרמת מסך

 

85.        הוכח כי הנתבעים 4 ו-5 ניהלו את עסקיהם באמצעות חברות. לפיכך נוכח ההלכה כי "עקרון האישיות המשפטיות הנפרדת מעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית (דב"ע נג/205 – 3 וגיה – גלידות הבירה [1], בעמ' 359) ועל-פיו ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות"[31], על מנת שתביעת התובע לחיוב הנתבעים 4 ו-5 באופן אישי תתקבל עליו להוכיח כי התקיימו העילות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות הנתבעות 1 ו-3 לבעלי המניות ובכללם הנתבעים 4 ו-5.

 

86.        כידוע, העילה המובהקת להרמת המסך הינה אותה "קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי מניות בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג 'שימוש לרעה' כולל מצבים אחדים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד"[32].

87.        לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו בפנינו לא מצאנו כי מתקיימות במקרה שלפנינו נסיבות המצדיקות הרמת מסך, ונבאר.

88.        לא הובאו בפנינו ראיות בדבר עשיית שימוש לרעה באישיות המשפטית של הנתבעות 1 ו-3; הקמת הנתבעות 1 ו-3 למטרה פסולה; עירוב נכסים אישיים בנכסי הנתבעות 1 ו-3; הברחת נכסים של הנתבעות 1 ו-3 ללא תמורה מספקת; עשיית מעשים אשר הינם בגדר תרמית. 

89.        מהראיות שהובאו בפנינו מצטיירת דווקא התמונה ההפוכה ולפיה בעלי המניות של הנתבעות 1 ו-3 ובכללם הנתבעים 4 ו-5 פעלו באופן שבו פועל כל בעל מניות סביר בחברה. בעלי המניות ניהלו את מועדון הבודה יחדיו; נוהלו אסיפות כלליות בהן התקבלו החלטות אופרטיביות; שיתוף הפעולה בין הנתבעות 1 ו-3 נוצר על מנת שניתן יהיה להמשיך ולהפעיל את מועדון הבודה; כל בעלי המניות פרט לאחד היו שותפים לפגישה מיום 17.5.2006 ולפגישה בה פוטר התובע.

90.        נוסיף כי הוכח שהנתבעים מנהלים את עסקיהם באמצעות חברות. אולם לטעמנו אין בכך בכדי להצביע בהכרח על כך שהקמת החברות נעשית למטרות לא ראויות. אין כל פסול בניהול עסקים באמצעות חברות שונות בכדי להימנע ממצב של עירוב נכסים ועל מנת שניתן יהיה לנהל מערכת חשבונות נפרדת. נוסיף כי בהתאם לעדותו של מר לוצוב, שלא נסתרה, קיים הסכם בכתב בין חברת דאנס בר ובין הנתבעת 1 וכי נוהלה בין החברות התחשבנות (עמ' 19 לפרו' ש' 14 –15).

91.        זאת ועוד. אין מחלוקת כי לפחות בהזדמנות אחת השאירו הנתבעים את כספם האישי בכספת שהייתה במועדון הבודה. אלא שאין די בכך בכדי לקבוע כי הנתבעים ערבו את נכסיהם עם נכסי הנתבעות 1 ו-3. לא הוכח ואף לא נטען שהנתבעים עשו שימוש בכספם האישי על מנת לשלם לספקים של הנתבעות 1 ו-3; לעובדי הנתבעות 1 ו-3; לפרוע חובות של הנתבעות 1 ו-3.

92.        נעיר כי לא נעלמה מעיננו החלטתו של הרשם ברוך מיום 31.12.2006 בבקשה לביטול עיקול שהוגשה במסגרת ההליכים המתנהלים בין הנתבעים בתביעה זו ונתבעים נוספים לבין חברה שבבעלותה המותג "בודהה בר" בבית המשפט המחוזי (מוצג ת/25). אלא שאין בה בכדי להועיל לתובע משלוש סיבות: האחת, כל הקביעות בהחלטת הרשם ברוך הן לכאוריות משמדובר בהליך זמני (בקשה לביטול עיקול). אף הרשם עצמו מסייג את קביעותיו ומשתמש בביטוי "על פני הדברים". השנייה, גם אם היה מדובר בקביעות עובדתיות בהליך העיקרי לא היה הדבר משנה לענייננו מכיוון שבהיעדר צדדים זהים בהליכים שבפנינו ובהליכים שבפני בית המשפט המחוזי לא יכולות הקביעות להוות משום "השתק פלוגתא". השלישית, משלא קיים 'השתק פלוגתא', אנו מחויבים לבסס את קביעותינו על העדויות והראיות שהוצגו בפנינו ע"י בעלי הדין ולא על קביעותיה של ערכאה אחרת המבוססות על העדויות והראיות שהוצגו בפניה.

93.        נוכח המפורט לעיל, אנו דוחים את טענות התובע בדבר קיומן של נסיבות המצדיקות הרמת מסך.

 

94.        למעלה מן הדרוש נציין כי על פי הפסיקה ניתן להטיל חובות וזכויות על ה"שולט בחברה" מכוח דיני השליחות. שכן כאשר תאגיד נוסד למטרות פסולות או כאשר השימוש שנעשה בו הינו למטרות פסולות, ניתן יהיה לחייב את השולח מכוח היותו נותן ההרשאה לחברה, הנחשבת לשלוחתו. מטרה פסולה לצורך חיוב בעל שליטה בתאגיד מכוח דיני השליחות הינה "הוכחה מעל לכל ספק של תרמית בין בעת הקמת החברה ובין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה"[33]. אלא שבמקרה שלפנינו לא ניתן לקבוע קיומה של תרמית בעת הקמתן של הנתבעות 1 ו-3 או בעת פעילותן או בעת קבלת ההחלטות בדבר מכירת הציוד של המועדונים והפסקת פעילותן של הנתבעות 1 ו-3. כך או כך, לטעמנו – משעסקינן בפרשת עובדות שלאחר תום יחסי העבודה ממילא אין בה כדי להיות רלוונטית לעניננו, ואין היא מקימה עילות תביעה בסמכותנו.

 

(ו3)    התחייבות אישית

95.        גם בעניין זה לא הוכיח התובע את טענותיו.

ראשית, מול טענתו של התובע בדבר התחייבות אישית של הנתבעים 4 ו-5 ניצבת הצהרתו של מר לוצוב, עליה לא נחקר, ולפיה "מעולם לא מסרנו התחייבות אישית" לתובע (סעיף 48ג לתצהיר).

 

שנית, טענות התובע הן טענות כלליות וסתמיות. כל שהעיד התובע הוא ש"ההתחייבות נעשתה בע"פ במס' פעמים רב" (עמ' 6 לפרו' ש' 13 – 15). התובע לא פירט את תוכנה של אותה התחייבות; את המועד בו ניתנה לו ההתחייבות; את הסיבות למתן ההתחייבות האישית.

 

מהנימוקים הנ"ל החלטנו לדחות את טענות התובע ולפיהן יש לחייב את הנתבעים 4 ו-5 בתשלום חובות הנתבעות 1 ו-3 מכוח התחייבות אישית. 

96.        במאמר מוסגר נציין כי בתביעת התובע הועלו עילות תביעה נוספות - עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות, הפרת חובה חקוקה - אולם בסיכומיו זנח התובע עילות אלה ומשכך אין אנו נדרשים להכרעה בהן.

 

תביעה שכנגד

 

97.        נדון להלן בתביעה שכנגד שהגישו הנתבעות 1 ו-3 נגד התובע. לצורך הנוחות בלבד נכנה את התובעות שכנגד בשם "הנתבעות" ואת הנתבע שכנגד בשם "התובע".

א.      השבת כספי הגניבה ופיצוי הנתבעות

98.        הנתבעות טענו כי יש לחייב את התובע בהשבת סכום הגניבה (30,000 ¤) נוכח התחייבותו בפגישה. עוד נטען כי סעיף 8א'(1) להסכם ההעסקה קובע כי ישולם פיצוי מוסכם בסכום של 20,000 ¤ אם התובע "מעל את אימונה של החברה או פעל בניגוד לאינטרסים שלה ו/או גנב..." ולכן יש לחייב את התובע בתשלום סכום זה (סעיפים 14 – 16 לכתב התביעה שכנגד).

 

99.        מנגד הכחיש התובע את טענות הנתבעות וטען כי לא התחייב להשיב כספים לנתבעות אלא הבטיח לנסות ולגייס את הכספים (סעיף 54 לתצהיר התובע).

100.     לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו קובעים כי דין טענות הנתבעות להידחות משני טעמים: האחד, נוכח קביעתנו כי הנתבעים לא הוכיחו שהתובע גנב סכום של 30,000 מכספי הנתבעות ולמצער כי ניתנה התחייבות מצד התובע להשיב כספים אלו, הרי שאין מקום לחייבו בהשבת סכום זה לידי הנתבעות. השני, נוכח דחיית טענות הנתבעים בסוגיית שלילת פיצויי הפיטורים של התובע, הרי שאין מקום לחייב את האחרון בתשלום סכום של 20,000 ¤ מכוח סעיף 8(א)(1) להסכם ההעסקה הקובע כי ניתן להפסיק את עבודת התובע לאלתר וללא הודעה מוקדמת אם "מעל את אימונה של החברה או פעל בניגוד לאינטרסים שלה ו/או גנב  ישלם בתוספת לסכום ו/או לנזק שגרם סך נוסף של 20000 ¤".

 

101.     בנסיבות העניין אנו דוחים את תביעת הנתבעות לחיוב התובע בהשבת הכספים ובתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 8(א)(1) להסכם ההעסקה.

ב.      "מעללים" נוספים של התובע וגזל סודות מסחריים

 

102.     הנתבעות טענו כי התובע מעל באמונן במהלך תקופת עבודתו ופעל תוך ניגוד אינטרסים שכן בחודש 4/2006 נתפס התובע כשהוא מבצע שירותי קייטרינג חיצוניים. עוד נטען כי לאחר פיטורי התובע גרם האחרון לעזיבתם של שלושה עובדי הנתבעות ולהעסקתם במקום עבודה מתחרה. בנוסף נטען כי התובע נטל שלא כדין את רשימות המתכונים השייכות לנתבעות וכן רשימת לקוחות ומחירים. לסיום נטען כי התובע גרם לפגיעה בהכנסות הנתבעות עקב התמוטטות המטבח לאחר פיטוריו. בגין כל המעשים הנטענים תבעו הנתבעות פיצוי בסכום של 100,000 ¤ מכוח חוק עוולות מסחריות וכן פיצוי בסכום של 20,000 ¤ בגין הפרת הסכם העסקה וחובת האמון של התובע (סעיפים 18 – 19 לכתב התביעה שכנגד).

 

103.     מנגד הכחיש התובע את טענות הנתבעות.

לטענת התובע נאמנותו ויושרו המקצועי מעולם לא הוטלו בספק. התובע טס לסין בשליחות הנתבעות בכדי לגייס עובדים ולהכשירם לעבודה במטבח; התובע קיבל שבחים רבים על עבודתו, על ניהול המטבח ועל אירועים מוצלחים שנחגגו במועדון הבודה. לעניין הטענה בדבר ניהול שירותי קייטרינג חיצוניים נטען כי מדובר באירוע בודד שנערך ביום 22.4.2006 בבית אח של ידידתו הטובה של התובע באישורו ובעידודו של מר קולמן. לעניין הטענה בדבר העובדים הזרים נטען כי לתובע לא היה כל קשר עם העובדים לאחר פיטוריו ולכן אם אכן עזבו העובדים את העבודה אצל הנתבעות הרי שכפי הנראה הסיבות לכך קשורות לאופן בו הועסקו (איחור בתשלום המשכורות, אי חידוש הוויזות במועד, קבלת יחס משפיל וכד'). התובע אף הציג מכתב של משרד התעשייה המסחר והתעסוקה שכותרתו "שימוע בכתב קודם לקבלת החלטה בעניין ביטול/סירוב היתרים להעסקת עובדים זרים"  (נספח ת/17 לתצהיר התובע). לעניין המתכונים טען התובע כי אלה נותרו במטבח הנתבעות לרבות "קלסר עב כרס מלא במסמכים ומחירוני ספקים" וציוד אישי של התובע ובכלל כך נעלי שף, מחבתות בישול אסייתיות ואביזרי מטבח נוספים. לסיום הכחיש התובע את כל הטענות לעניין גניבת רשימת לקוחות של הנתבעות (סעיפים 55, 58 – 60 לתצהיר התובע).

104.     לאחר ששקלנו את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעים כי הנתבעות לא הוכיחו את טענותיהן, ונפרט.

 

105.     לעניין הטענה בדבר ניהול שירותי קייטרינג חיצוניים –

טענה זו לא הוכחה בראיות אובייקטיביות ובאסמכתאות אלא נטענה בעלמא בכתב התביעה שכנגד. יתרה מכך הטענה אף נסתרה בתצהירו של מר לוצוב. וכך הצהיר מר לוצוב (סעיף 20(א)):

 

"בחודש 4/06 מר שלומי [התובע – א.א.] ביצע שירותי קייטרינג חיצוניים, תוך ניגוד אינטרסים חמור לחברות. ההכנות והבישולים לאירוע נערכו במטבח המועדון. מר שלומי אף השתמש בעובד סיני של המועדון ובמארחת של המועדון לצרכיו הפרטיים. מר שלומי שחרר את העובד הסיני מעבודתו באותו יום, בטענה, שהוא עייף לאחר האירוע והתנהלותו זו מגלמת עזות מצח. מעבר לכך, מר שלומי השתמש המארחת של המועדון כמלצרים לאירוע פרטי. מר שלומי ניהל באופן עצמאי את המו"מ עם הלקוחות כולל נטילת כספים מהם. לאחר האירוע הגיש דוח שבו ההוצאות לכאורה של האירוע כללו תשלום מופרז וחצוף לעצמו, לאשתו , מוניות, השכרת רכב וכו' ". [ההדגשות הוספו – א.א.].

 

מעדותו של מר לוצוב עולה כי מדובר באירוע חד פעמי וכי התובע הגיש דו"ח שבו כלל את כל ההוצאות שהוצאו לצורך האירוע. עדות זו מחזקת דווקא את גרסת התובע משתי סיבות: האחת, מר לוצוב הודה כי נכונה גרסת התובע ולפיה מדובר באירוע חד פעמי. השנייה, הגשת דו"ח הוצאות מסודר ע"י התובע לנתבעות מחזק את הגרסה בדבר קבלת אישור ממר קולמן לביצוע הקייטרינג במטבח הנתבעות.

 

נוסיף, כי למרות שהנתבעות ידעו על טענת התובע ולפיה קיבל את אישורו של מר קולמן לביצוע שירות הקייטרינג החיצוני, נמנעו מלהעיד את מר קולמן. הימנעות שתיזקף לחובתן.

 

לא זו אף זו, טענה זו של הנתבעות כלל לא נזכרה במכתב הפיטורים. סביר להניח כי אם אכן היה מדובר במעשה חמור של התובע, אזי הוא היה מועלה במכתב הפיטורים.

 

מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אנו קובעים כי הנתבעות לא הוכיחו את טענתן ולפיה מעל התובע באמונן ופעל בניגוד עניינים בביצוע שירותי קייטרינג חיצוניים.

 

106.     לעניין הטענות בדבר עזיבת שלושה עובדים –

הנטל להוכחת טענות אלה מוטל על הנתבעות. הנתבעות לא הרימו נטל זה. מול הצהרתו של מר לוצוב ולפיה גרם התובע לעזיבת שלושה מעובדי הנתבעות (סעיף 20 (ב) לתצהיר) ניצבת הצהרתו של התובע ולפיה לא נוצר כל קשר בינו ובין עובדי הנתבעות לאחר פיטוריו (סעיף 59 לתצהיר).

 

זאת ועוד. טענות הנתבעות הן כלליות וסתמיות. הנתבעות לא ציינו את המועדים בהם עזבו העובדים, לא נקבה בשמותיהם ואף לא טרחה לציין את מקום העבודה אליו עברו לכאורה עובדים אלו. הנתבעות אף לא הביאו את אותם עובדים למתן עדות על מנת להוכיח את טענותיהן.

 

בהקשר זה נוסיף, כי הצדדים נגררו להאשמות הדדיות בכל הנוגע לטיפול בעובדים הזרים שהועסקו במטבח. אין לנו צורך לדון בטענות אלו משהן חורגות מהעניינים הדרושים להכרעה בסוגיות שבפנינו.

 

נוכח האמור, אנו קובעים כי גם בעניין זה דין טענות הנתבעות להידחות.

 

107.     לעניין הטענה בדבר נטילת רשימת מתכונים, רשימת לקוחות ומחירים –

 

מדובר בטענות סתמיות שכלל לא הוכחו פרט להצהרה כללית של מר לוצוב ולפיה "מר שלומי [התובע – א.א] נטל שלא כדין רשימות מתכונים השייכות לעסק וכן רשימת לקוחות ומחירים..." (סעיף 20(ג) לתצהיר). כאשר מנגד, ניצבת הצהרת התובע כי משנאסר עליו להיכנס למועדון הבודה השאיר במטבח רשימת מתכונים, קלסר ששימש אותו בעבודתו ובו מסמכים רבים ומחירוני ספקים וכן ציוד אישי (סעיף 60 לתצהיר התובע).

 

נוסיף, כי גרסת התובע סבירה יותר מגרסת הנתבעות משאכן אין מחלוקת כי התובע פוטר לאלתר וכי לאחר הפגישה מיום 17.5.2009 נאסר עליו להיכנס למטבח מועדון הבודה. לפיכך כלל לא ברור באיזה מועד יכול היה ליטול לידיו את רשימת הלקוחות של הנתבעות ולמצער את רשימת המתכונים והמחירים.

 

אי לכך משהנטל להוכחת הטענות מוטל על הנתבעות, הרי שהן לא עמדו בו.

 

108.     לעניין הפגיעה בהכנסות הנתבעות –

 

טענות אלה לא הוכחו. אמנם מר לוצוב הצהיר כי לאחר עזיבת התובע התמוטט המטבח ונגרמו לנתבעות פגיעה קשה בהכנסות ואף הצהיר מה היו הכנסות מטבח הנתבעות בחודשים שקדמו לפיטורי התובע (2/2006 – 25,999 ¤; 3/2006 – 27,467 ¤; 4/2006 – 19,386; 5/2006 – 16,683 ¤) ובחודשים המאוחרים לפיטורי התובע (6/2006 – 11,922 ¤; 7/2006 – 9,997 ¤; 8/2006 – 12,297 ¤), הצהרה שנתמכה באישור רו"ח עופר בן דוד (סעיף 20(ד) לתצהיר וכן נספח נ/4 לתצהיר). אלא שאין בכך די. ראשית, המשקל שיש ליתן לאישור רו"ח בן דוד נמוך ביותר משמר בן דוד לא הובא לעדות בעניין זה. שנית, הנתבעות לא הוכיחו כי הירידה בהכנסות המטבח נבעה דווקא מהפסקת עבודתו של התובע וכי אין היא קשורה בגורמים אחרים. שלישית, אף אם היה מוכח כי הירידה בהכנסות המטבח נבעה מהפסקת עבודת התובע, הרי שאין לנתבעות להלין אלא על עצמן מן הטעם שהן בחרו לפטר את התובע לאלתר עוד בטרם נמצא לו תחליף ראוי.

 

נוסיף, כי בסיכומי הנתבעים לא מצאנו כל התייחסות לרכיב זה. עובדה זו מחזקת את טענות התובע ולפיה מדובר בטענות בעלמא שנטענו רק על מנת להוות "משקל נגד" לתביעת התובע (סעיף 164 לסיכומי התובע).

 

מן הטעמים שפורטו לעיל אנו דוחים את טענות הנתבעות ברכיב זה.

 

ג.       המעבר למסעדת גלינה ומלאי המשקאות

 

109.     התובעות טענו כי לאחר פיטורי התובע עבד האחרון בעסק מתחרה בשם מסעדת גלינה, הממוקם בסמוך לנתבעות, במשך כחודש. בנוסף, נטען כי התובע נמנע מלשלם על מלאי המשקאות כקבוע בהסכם בעלי המניות ואף נטל לשימושו האישי בקבוקי שתייה ובשר השייכים לנתבעות (סעיפים 20 ו-21 לכתב התביעה שכנגד; סעיפים 22 –24 לתצהיר מר לוצוב).

 

110.     מנגד הצהיר התובע כי החל לעבוד במסעדת גלינה רק חודש וחצי לאחר פיטוריו וזאת לאחר שנענה למודעה שפורסמה באינטרנט. עוד הצהיר התובע כי המסעדה ויתרה על שירותיו בסוף הקיץ משהיקף העבודה הצטמצם (סעיפים 62 לתצהיר התובע). לעניין הטענה בדבר הימנעות התובע מתשלום עבור מלאי המשקאות הצהיר התובע כי מר לוצוב טען שספירת המלאי שביצע מנהל הבר בהשקפת התובע אינה נכונה ולכן לא הסכים לקבל מהתובע תשלום המבוסס על ממצאיה. התובע טען כי לאחר מאורע זה לא פנו אליו הנתבעים בנושא. כמו כן, טען התובע כי אמנם בפגישה העלה את ההשערה ולפיה נכשל בבדיקות הפוליגרף עקב רגשות אשם שיש לו בגין נטילת 200 – 300 גרם פרגית ובגין שתיית משקאות אליהם הוזמן ע"י הברמנים, אותם לא רשם על חשבונו. אלא שהנתבעים ביצעו מעשים דומים ובהיקף גדול יותר (סעיף 63 לתצהיר התובע).

111.     לאחר ששקלנו את טענות הצדדים החלטנו כי אין מקום לדון בהן מכמה סיבות: האחת, הנתבעות זנחו טענות אלה בסיכומיהן. השנייה, הנתבעות לא תבעו סעדים כספיים או אחרים בגין המעשים הנטענים. השלישית, בכל הנוגע לטענות הנוגעות לאי קיום הוראות הסכם בעלי המניות הרי שמדובר בעילת תביעה שאינה בסמכות בית דין זה.

112.     מן המקובץ עולה כי דין התביעה שכנגד שהגישו הנתבעות נגד התובע להידחות.

סוף דבר

 

113.     תביעת התובע מתקבלת בחלקה. לפיכך אנו מחייבים את הנתבעות 1 ו-3 ביחד ולחוד לשלם לתובע את הסכומים הבאים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין:

 

113.1. פיצויי פיטורים בסכום של 24,237 ¤ נטו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

113.2. חלף הודעה מוקדמת בסכום של 10,500 ¤ נטו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

113.3. שכר עבודה בעד 21 ימי עבודה בסכום של 7,350 ¤ נטו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

 

113.4. פדיון חופשה בעד 24 ימים בסכום של 8,400 ¤ נטו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

113.5. דמי הבראה בסכום של 3,504 ¤ ברוטו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22.5.2006 ועד למועד התשלום בפועל.

114.     התביעה לפיצויי בגין התנהגות בחוסר תום לב ולפיצויי הסתמכות – נדחית.

 

115.     התביעה נגד הנתבעים 4 , 5 ו-6 – נדחית.

116.     התביעה שכנגד – נדחית.

117.     לעניין הוצאות המשפט - בתוך 30 יום תשלמנה הנתבעות 1 ו-3, יחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט בסכום של 1,500 ¤ ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ¤ בתוספת מע"מ. בסכומים אלה הבאנו בחשבון את האגרה הדחויה, את דחיית חלק מהרכיבים של תביעת התובע, דחיית תביעתו כנגד חלק מהנתבעים וכן את דחיית התביעה שכנגד. לא ישולמו הסכומים במועד ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

 

118.     אגרה דחויה ככל שלא שולמה תשולם ע"י התובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. המזכירות תשלח שובר מתאים.

 

משמסתבר שהתובע קיבל שכר של 10,500 ¤ נטו אך רק חלקו קיבל ביטוי בדיווחים לרשויות (כ-6,000 ¤ נטו), ומשלכאורה עניין זה יכול ויהווה עבירה פלילית ולכאורה מסוג פשע, הרי שחובתו של בית הדין – בהתאם לנהלים של מנהל בתי המשפט ולעמדת נציב תלונות הציבור על שופטים[34], להעביר לעיונו של מנהל בתי המשפט את פסק הדין על מנת שישקול אם יש מקום להעבירו ליועץ המשפטי לממשלה.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין למנהל בתי המשפט.

 

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

 

ניתן היום י"ט בטבת, התש"ע (5 בינואר, 2010) בהיעדר הצדדים.