מדינת ישראל נ. לוי


 

 

בתי המשפט





עפ"א 000238/09

בבית המשפט המחוזי בנצרת

על תיק פ' 2290/07

19/01/2010

תאריך:

כב' השופטת אסתר הלמן, אב"ד

כב' השופט אשר קולה

כב' השופט דני צרפתי

בפני:

 

 

 














 

מדינת ישראל

בעניין:

המערערת


 


 


 


 

נ  ג  ד


 


 

לוי בן מרדכי ביטון


 

המשיב


 


 


 


 


בשם המערערת עו"ד קבלאוי.

בשם המשיב עו"ד קרן ממן, מטעם הסניגוריה הציבורית.

המשיב בעצמו.

נוכחים:

 

- ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת, (כב' השופטת כ. רוטפלד-האפט)

בת.פ. 2290/07, מיום 11/03/09 -

 


פסק דין

 


1.       בכתב האישום שהוגש נגד המשיב, כלולים שלושה אישומים וכמפורט להלן;

 

א.      בתאריך 07.08.07 הגיע המשיב לאגף הרווחה בנצרת עילית במענה להזמנתה של העובדת הסוציאלית במקום (המתלוננת), נכנס למשרדה והחל לצעוק כי לא ישתף פעולה ויעלה למשרד ראש העיר לעשות "בלאגן" וכי עוד היום יקרה משהו ומישהו ישלם את המחיר, המתלוננת ניסתה להרגיעו ואף הודיעה לו כי הזמינה משטרה. בהמשך הוסיף ואיים על המתלוננת בלשון בוטה במיוחד ואמר לה שהיום עוד יקרה משהו, ומישהו ישלם את המחיר.

 

ב.       בתאריך 17.07.07 התקשר למתלוננת הנזכרת, למשרדה ואמר לה, כי בכוונתו לפגוע באביו.

ג.       בתאריכים 03 ו- 04 ביולי 2007, הפר המשיב צו הגנה שניתן על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה ואשר על פיו הוצא מבית הוריו, וזאת שעה שהגיע לבית הוריו חרף האיסור הנזכר ושעה שבאחת משתי ההזדמנויות אף נכנס לבית דרך החלון והלך לישון.

 

2.       המשיב הודה בעובדות כתב האישום והורשע ב;

 

א.      התנהגות פרועה במקום ציבורי - עבירה לפי סעיף 216 (1א) לחוק העונשין , תשל"ז –1977 (להלן: "חוק העונשין").

 

ב.       הטרדה -   עבירה לפי סעיף 30 לחוק הבזק.

 

ג.       הפרת צו בימ"ש שנועד להגן על אדם - עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין.

3.       עובר לגזר דינו, הופנה המשיב לשרות המבחן ובעניינו הוגשו מספר תסקירים וכן התקבלה חוות דעת פסיכיאטרית, אש בה נקבע, כי המשיב אובחן כלוקה בקווי אישיות עבריינים עם קושי בשליטה בדחפים. עם זאת, הוברר, כי אינו סובל ממחלת נפש וכן כי אין כל התוויה לאשפוז פסיכיאטרי.

 

          בתסקירי שירות המבחן נקבע, כי המשיב, כיום בן 22, רווק, בוגר 10 שנות לימוד, אשר שירת שירות צבאי חלקי. הוברר, כי דינמיקת היחסים בינו לבין הוריו באה לידי ביטוי במהלך השנים בדרך של אלימות ודחייה וכי המשיב חש עצמו חריג ודחוי, כפי הנראה על רקע הפרעות קשב וריכוז מהן סבל. משכך, גם הפנים דימוי עצמי שלילי והתנהגות תוקפנית בעלת איפיונים של מרידה כלפי סביבתו.

על האמור הוסיף שירות המבחן נסיבות אישיות קשות שעניינן בהתנהלות המשפחה, כתוצאתן הוצא נגד המשיב צו הרחקה מבית הוריו כבר בגיל 13 והוא נאלץ לישון במקומות מזדמנים שונים. בתוך כך, גם נמסרו הנסיבות אשר אפפו ביצוע העבירות נשוא הרשעתו. בין היתר הוברר, כי התנהלותו אל מול העובדת הסוציאלית באה לידי ביטוי שעה שסולק מבית הוריו והגיע אליה יחף כאשר נעליו קרועות ומתוך מצוקה עמוקה וצורך כי ימצא פתרון לבעיותיו. התנהלותו, כך על פי שירות המבחן לא הייתה אלא ביטוי למצוקה ולכעס אשר חש ולא מתוך כוונת איום של ממש. בדומה, וגם באשר לנסיבות ביצוע העבירות של הפרת הוראה חוקית נמסר כי המשיב חזר לישון בבית הוריו לאחר שלא מצא פתרון מגורים אחר. מכל מקום הוברר, כי המשיב חש ייאוש וביקש להיעזר באנשי טיפול.

בסופו של יום נקבע, כי המשיב עובד ומתגורר כיום באילת, מגיע אך לעיתים לביקורים אצל קרובי משפחה בצפון וכי על אף שתחילה הביע נכונות להיות מעורב בתוכנית טיפולית, כיום איננו חש כך. לא רק זאת אלא שלתחושתו האחריות להסתבכותו נופלת על משפחת מוצאו ובמכלול הנסיבות אין הוא מבקש אלא לשכוח את תקופת ילדותו. המשיב אף הבהיר, כי כל פעם שהוא נאלץ לספר מחדש את הקורות אותו ולהתמודד עם מוצאותיו, חש הוא אך כעס ועצבנות.

בתוך כך נמסר, כי המשיב ניתק קשר עם משפחתו וכי מאז שהתרחק מהם לא נפתחו נגדו תיקים פליליים נוספים.

בשקלול המתואר העריך שרות המבחן, כי המשיב מתקשה בשלב זה ליצור קשר עם גורמי טיפול, נוכח ניסיונות העבר עם מערכות הרווחה; כי הוא חי בתחושה של קורבנות המקשה עליו לערוך בדיקה מעמיקה של חלקים לא מתפקדים באישיותו; וכי בשלב זה איננו מעוניין לערוך שינוי משמעותי בחייו. נוכח האמור נמנע שירות המבחן ממתן כל המלצה טיפולית אך הבהיר כי די במקרה זה בענישה מותנית כדי ליצור את אפקט ההרתעה הדרוש.

 

4.       בית המשפט קמא החליט שלא לקבל את המלצת שרות המבחן, לבטל את הרשעת המשיב ולחייבו לחתום על התחייבות לפיה, ימנע מביצוע עבירה מהעבירות נשוא כתב האישום.

 

5.       בטרם נדרשנו לנימוקי הערעור ובישיבה מיום 27.10.09 הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסכמה, כי להתחייבות שהושתה כאמור בבית המשפט קמא,יתווסף רכיב פיקוח שרות המבחן וזאת בכפוף להמלצת שרות המבחן.

          יוער, כבר עתה, כי המשיב ביקש, כי יופנה לקצינת המבחן הראשונה שטיפלה בו, ואילו ב"כ המערערת, ביקשה שלא להתערב בזהותו של קצין המבחן.

 

6.       נעתרנו להסכמת הצדדים והפנינו את המשיב, לשרות המבחן, לשם קבלת תסקיר משלים ועדכני, אשר יתייחס גם לאפשרות שיוטל על המשיב, צו מבחן לרבות להיקיפו של צו זה.

          בהתאם, קבענו המשך דיון ליום 8.12.09.

 

7.       ביום 2.12.09 התקבלה הודעה משרות המבחן ולפיה, לא עלה בידם זמן רב ליצור קשר טלפוני עם המשיב. סופו של דבר, נשלחה אליו הזמנה לפגישה ביום 30.11.09, אולם, המשיב הגיע לאותה פגישה באיחור של קרוב לשעתיים, ולפיכך, לא הייתה אפשרות לקיים הפגישה באותו מועד.

          משכך, ביקש שרות המבחן דחייה של הדיון לעוד כחודש ימים שבמהלכו, יפגשו עם המשיב, ויוגש התסקיר.

          משכך, נקבע הדיון להיום, 19.1.10.

 

8.       ביום 11.1.10 התקבלה הודעה נוספת של שרות המבחן ובה נאמר, כי במהלך תקופת הדחייה נעשו ניסיונות רבים לפגוש את המשיב, עד שסופו של דבר, נקבעה פגישה עימו ליום 6.1.10, אלא, שהמשיב לא התייצב לפגישה זו, ואף לא התקשר להודיע מה הסיבה לאי התייצבותו.

 

9.       בפתח הדיון היום, הסבירה ב"כ המשיב, כי המשיב מתגורר בנצרת עלית ולא בצפת וכי קשה לו להגיע מנצרת עלית לצפת. עוד ציינה הסנגורית, כי למשיב יש קושי להיפגש עם קצינת המבחן הקודמת שטיפלה בו. יחד עם זאת, המשיב יסכים לכל קצין מבחן אשר יקבע, אלא שביקש שהפגישות עמו יהיו בנצרת עלית ולא בצפת.

          עוד טענה ב"כ המשיב, כי המשיב יהיה מוכן לקבלת טיפול במרכז לבריאות הנפש, וזאת משום שבעבר הופנה אכן לטיפול כזה באילת, אלא שאז לא היה נכון לקיימו.

 

10.     ב"כ המערער התנגדה לדחיית הדיון ולפנייתו החוזרת של המשיב לקבלת תסקיר שרות המבחן, וזאת נוכח הזלזול אותו הפגין המשיב, כלפי הליך זה.

 

11.     במועד הדיון, הודענו לצדדים, כי יטענו גם  לגופו של ערעור, ובסופו של יום, נחליט האם להעתר לבקשת הסנגורית, או שמא, נדון בערעור לגופו.

 

12.     לגופם של דברים, טענה ב"כ המערערת, כי גזר דינו של בית המשפט קמא מוטעה, באשר אי הרשעת המשיב, אינה עומדת בתנאיה של "הלכת כתב", ומכל מקום, לא נמצא בגזר הדין, נימוק מדוע יש לסטות מהכלל ולפיו הרשעה בכל מקרה בו נקבע שנאשם ביצע עבירה, היא הכלל.

          עוד הפנתה ב"כ המערערת, להתנהגותו של המשיב, מאז הופנה שוב לשרות המבחן ועד כה, התנהגות המלמדת, כי אין פניו של משיב זה לשיתוף פעולה עם שרות המבחן ומשכך, האופציה להסתפק ברכיב הפיקוח, בנוסף להתחייבות שהושתה בבית המשפט קמא, אינה קיימת עוד.

 

13.     מנגד, טענה ב"כ המשיב, כי דינו של הערעור לדחייה, באשר אין בפסק הדין של בית המשפט קמא, טעות המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור.

          לגופם של דברים, הפנתה לאמור בגזר הדין של בית המשפט קמא, באשר למצבו של המשיב ולעובדה, כי בסך-הכל מחה בפני המתלוננת על כך שלא קיבל מענה לפניותיו.

          עוד הפנתה, לתסקירי שרות המבחן ולאמור בהם ולעובדה, כי וכאמור בגזר הדין קמא, המשיב לא טופל בעבר, כפי שצריך על ידי רשויות הרווחה, וכי לו היה מטופל כראוי, הרי, שלא הייתה מגיעה התנהלותו לאן שהגיעה.

 

14.     עוד הפנתה ב"כ המשיב, לנימוקים של כב' השופטת קמא, אשר הביעה הבנה לכך שהמשיב לא נרתם להליך הטיפול וזאת משום שהמשיב צריך לבסס תחילה, כלשונה של השופט קמא, "את עולמו".

 

15.     ב"כ המשיב הוסיפה וטענה, כי המשיב נעדר עבר פלילי, והטלת כתם של הרשעה עליו, בהיותו אדם צעיר, עלול לגרום לו לכתם בל ימחה.

 

16.     לאחר ששמענו את טענות הצדדים, נחה דעתנו, כי דין הערעור להתקבל.

 

17.     בפתח נימוקינו, נדגיש, כי התנהלותו של המשיב, אשר בחר, פעם אחר פעם, שלא לשתף פעולה עם קציני המבחן, כמו גם העובדה שהוא לא סיפק הסבר סביר לכך, שכן, המרחק מנצרת עלית לצפת, איננו כזה, המצדיק את אי שיתוף הפעולה, מעידה על כך, כי אכן המשיב במודע, אינו חפץ לשתף פעולה, עם רשויות הרווחה. יכול שהטעם האמיתי לכך, נעוץ ברצונו לשינוי זהותה של קצינת המבחן, שטיפלה בעניינו, אלא שלכך לא נוכל להסכים. יש לציין, כי לו פנה המשיב מבעוד מועד לשרות המבחן וביקש כי עניינו יבחן בנצרת עילית ולא בצפת, לא מן הנמנע, כי בקשתו היתה נענית בחיוב.

          לפיכך, ונוכח התנהלות זו, לא מצאנו לנכון, לשוב ולהפנות את המשיב לשרות המבחן.

 

18.     מכאן נשוב לערעור לגופו. דומה, שסוף דבר מעיד על תחילתו. בחינת התננהגותו של המשיב מאז ישיבת 27.10.09 מעידה על כך שלא זכאי היה המשיב, לאותה הושטת יד, שהושיט לו בית המשפט קמא, ואף ב"כ המערערת בדיון הוקדם בפנינו.

 

19.     נוסיף ונאמר, כי אכן התערבותה של ערכאת הערעור, דרך כלל, מצומצמת היא, ומקום בו מדובר בעניין שבשיקול דעת, לא ייטה בית המשפט של ערעור להתערב.

          אלא, שבענייננו, נפלה טעות של ממש בגזר דינו של בית המשפט קמא, טעות המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור.

 

20.     לטעמנו, נימוקו של בית המשפט קמא, בכל הקשור לאי הרשעה, אינו יכול לעמוד על כנו, ולכל היותר, יכול שמדובר בנימוקים להקלה בעונש.

 

21.     נקדים ונאמר לעניין זה, כי טענת המשיב, ולפיה, הגיע לשרותי הרווחה על מנת למחות על כך שאינו מקבל עזרה, וכי התנהגותו האלימה כלפי המתלוננת הייתה על רקע זה, אינה מדויקת, שכן, בעובדות כתב האישום בהן הודה המשיב, נאמר, כי המשיב, זומן לאגף הרווחה וחרף זימון זה, אשר נועד, ככל הנראה, לשם טיפול בבעיותיו, החל המשיב בסדרת איומים כלפי העובדת הסוציאלית, שכל חטאה היה בכך, שביקשה לטפל ולסיע למשיב.

          גם אם נניח לטובת המשיב ולא היא, כי בזמן הפגישה באגף הרווחה נתון היה לסערת רגשות, הרי, שכעולה מעובדות האישום השני, גם במועד אחר ומוקדם לכך, התקשר המשיב לעובדת הסוציאלית והקניט אותה.

 

22.     ההלכה המנחה לעניין הרשעה או הימנעות ממנה הינה ההלכה הידועה כהלכת כתב (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל).

          נוסיף ונפנה לאמור בפרשת אסנת לאופר בע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל, שם דובר על יחס בלתי סביר, באורח קיצוני בין ההרשעה ועוצמת הפגיעה בנאשם;

 

"מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן; יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי.  מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות - גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה - האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין" (סעיפים 10 ,11 בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה).

 

            בנדון שם, בית המשפט הותיר את הרשעת המערערת על כנה, תוך שקבע, שאין יחס בלתי סביר בין ההרשעה לבין עוצמת הפגיעה בנאשמת. הוא הדין גם בנדון שבפנינו, לא מצאנו, כי הרשעת המערער, היא כזו שעוצמתה מצדיקה, הימנעות מהרשעה.

 

23.        בעניינו מדובר בעבירת של איומים כלפי אנשי ציבור, שכל חטאם ופשעם, הוא שהם עובדי ציבור, המנסים לפעול ולסייע, לאנשים במצוקה.

            בנקל, איומים יכולים לגלוש לתקיפה שאחריתה מי ישורנה.

            בסוג עבירות שכזה, אשר לצערנו, הולך ותופס לו מקום בחברה הישראלית, צרך להצמד לכלל הקובע שמבצען יורשע בגינן, וכך ישלח מסר, הן לפרט שביצע את העבירה והן לציבור כולו.

 

24.        עוד נוסיף ונאמר, כי גם השיקול השני המצטבר בהלכת כתב והוא, הפגיעה בשיקומו או בעתידו התעסוקתי של המערער שבפנינו, לא מתקיים בנדון שבפנינו.

            ראה לעניין זה, קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שני, תשס"ג, 1105:

 

"בנסיבות נדירות ביותר, כאשר יש בעצם ההרשעה משום תגובה חריפה באורח קיצוני למעשה העבירה מחד גיסא, ובנסיבות העניין אין מקום לענישה אלא להעמידה במבחן. נסיבות נדירות כאלה נוצרות בדרך כלל על רקע נסיבות אישיות - כגון: גיל, מצב בריאות, מוצא משפחתי - כאשר ההרשעה כמוה כ'מכת מוות' לנאשם".

 

 25.    נימוקיה של כב' השופטת קמא, אליה הצטרפה הסנגורית אינם בכל הכבוד, כאלה העומדים בהלכת כתב, ומטים את הכף לאי הרשעה.

          קביעתה של כב' השופטת קמא ולפיה, "אין מקום לשלוח את הנאשם לדרכו החדשה כאשר בעברו כתם בל ימחה אך מפני שאותו מצאו מתחת לפנס" אינה יכולה להוות ובכל הכבוד, תחליף לנימוק אותה קבעה ההלכה המנחה, וכמצוין לעיל.

 

26.     עוד נעיר בשולי הדברים, כי גם לא מצאנו טעם של ממש בנימוקיה של כב' השופטת קמא לדחות את המלצת שרות המבחן, כמו גם את המסקנה ולפיה, המשיב לא בשל, ולא מראה רצון, להשתתף בהליך טיפולי משמעותי.

          כזכור, קבעה כב' השופטת קמא, כי המשיב "צריך לבסס תחילה את עולמו", ומה בכך?  והלא הטיפול הנפשי נועד בדיוק לשם  מטרה זו, והימנעותו מלהרתם לטיפול שהוצע, מעידה אכן, כי הוא אינו מגלה רצון לטיפול שכזה, ומשכך, מסקנת שרות המבחן, כי רק ענישה מותנית תהיה אפקטיבית במקרה זה, הייתה נכונה.

 

27.     סוף דבר אפוא, אנו מקבלים את הערעור וקובעים, כי המשיב יורשע בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

         

 

 

 

נוכח העובדה שאין ערכאת ערעור ממצה את חומר הדין, אנו מטילים על המשיב, שישה חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא, כי במשך שלוש שנים מהיום, לא יעבור המשיב עבירה מן העבירות בהן הורשע בכתב האישום.

 

ניתן היום, ד' שבט, תש"ע (19 בינואר 2010), במעמד הנוכחים.

             

     

דני צרפתי, שופט

 

אשר קולה, שופט

 

אסתר הלמן, שופטת, אב"ד

 

 

סגלית+חנה                                                                              

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/04B75A272465408D422576B0007227F0/$FILE/31FF762E2AF1CADA422576B0003A787E.html
תאריך: 
19/01/10
Case ID: 
238_9
Case type: 
עפא
סיווגים
שופטים : אסתר הלמן
אסתר הלמן
Powered by Drupal, an open source content management system