פסק דין

ביסוד פסק דין זה השאלה, האם הדיון בעניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית העליונה בהרכב החברים שהחלטתם היא נושאו של ערעור זה, או להרכב אחר.

1.         וועדה רפואית עליונה מיום 25.8.08, בדחותה את ערעור המערער, קבעה כי הוא סובל מהפרעה בתר חבלתית עם הגבלה בינונית בכושר התפקודי הגוררת אחריה נכות בשיעור 20 אחוז לפי סעיף 34א(ג) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן - "התוספת").

הוועדה היתה מודעת לטענות המערער, כפי שהן הופיעו גם במסמכים רפואיים שהציג, לפיהן דרגת נכותו גבוהה בהרבה, ולעניין זה ציינה כי: "... לדעת הוועדה קיימת כיום תמונה קלינית שאינה קשורה בפגימה המוכרת ואשר מאפילה על התסמונת הפוסט-טראומטית שאובחנה בעבר. לדעת הוועדה קיימת כיום מחלה נוספת המתאימה לקריטריונים של סכיזופרניה ממושכת עם ליקוי באישיות, ואשר אינה קשורה בפגימה המוכרת". יוזכר, כי ה"פגימה המוכרת" היא הפרעה בתר חבלתית (PTSD).

2.         על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט (ע"א 2552/08). במסגרת הדיון בערעור האמור, הסכימו הצדדים ביום 25.2.09 שעניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית העליונה "על מנת שתשוב ותבחן את שיעור נכותו לאחר שהמערער יוכל להמציא לוועדה חומר רפואי בשאלה האם הוא סובל מסכיזופרניה, אם לאו, ואם כן – מה שיעור הנכות הנובע מהפגימה המוכרת".

בהמשך לפסק הדין שנתן תוקף להסכמתם הנ"ל של הצדדים, התכנסה הוועדה הרפואית העליונה פעם נוספת, ביום 20.8.09. המערער הגיש לוועדה את חוות דעתו של פרופ' ח' לבקוביץ', לפיה הוא אינו סובל מסכיזופרניה אלא מתסמונת פוסט-טראומטית ונכותו עומדת על 70 אחוז.

הועדה העליונה קיבלה את אבחנתו של פרופ' לבקוביץ', אך חלקה עליו לעניין שיעור הנכות. דהיינו – הוועדה חזרה בה מעמדתה לפיה המערער סובל מסכיזופרניה, אך על אף זאת נותרה בדעתה לפיה שיעור הנכות המשקף את מצבו של המערער הוא 20 אחוז, שכן מדובר בהגבלה בינונית "בלבד" בכושר התפקוד, ולא בהגבלה שחומרתה רבה יותר.

3.         על החלטה זו הוגש הערעור דנן. במועד הדיון בערעור הסכימו הצדדים כי עניינו של המערער יוחזר שוב לדיון בוועדה העליונה, אך חלקו בשאלה האם מן הראוי להעביר את הדיון להרכב אחר של הוועדה או שמא יש לשוב ולהחזיר את הסוגיה לוועדה העליונה בהרכב בו התכנסה בשתי הפעמים הקודמות בהן דנה בעניינו של המערער. נמצא, כי הסוגיה היחידה שנותרה להכרעה היא האם יש מקום להורות על החזרת הדיון להרכב שונה של הוועדה הרפואית העליונה, אם לאו.

4.         אכן, וכאמור הדבר הוסכם גם על המשיב, יש מקום לקבל את הערעור לגופו לנוכח קיומו של חסר משמעותי בהנמקת הוועדה. לא ניתן להתעלם מכך שבדיון הראשון בוועדה העליונה עמדת הוועדה היתה שהמערער סובל מסכיזופרניה וכי התמונה הקלינית שמקורה בסכיזופרניה "מאפילה" על התסמונת הפוסט-טראומטית, שהיא הנכות המוכרת. והנה, למרבה הפליאה, משהשתכנעה הוועדה כי המערער אינו סובל מסכיזופרניה, היא לא מצאה לנכון להעלות את דרגת הנכות שלו בגין התסמונת הבתר חבלתית ולא נימקה כלל ועיקר מה דינה ומה השפעתה על הנכות של אותה תמונה קלינית בה צפתה ושיוחסה בעבר לסכיזופרניה, והאם אין היא צריכה להיות חלק מהנכות, לנוכח העובדה שלא מדובר עוד על סכיזופרניה. מדובר בחסרונו של נימוק מהותי ביותר שבלעדיו לא ניתן להבין ולבסס את המסקנה אליה הגיעה הוועדה בדבר דרגת הנכות.

5.         מכאן לשאלה שבמחלוקת והיא האם יש להורות על העברת הדיון להרכב אחר. המשיב מתנגד לבקשה זו מכל וכל. במסגרת טיעוניו הפנתה באת-כוחו להחלטה שניתנה ברע"א 9606/07 סטרטייבסקי נ' קצין התגמולים (16.9.08). בהחלטה זו חזר כב' השופט דנציגר על ההלכה הידועה, החלה על בתי משפט, לפיה: "אין די בכך שבית משפט דן והכריע בעניין מסוים, כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין, אם הובא בשנית בפניו בעקבות התערבותה של ערכאת ערעור". במקרה שנדון בפרשה הנ"ל הגיע בית המשפט למסקנה שאין מקום להחזיר הדיון להרכב שונה, שכן לא הוכחה "אפשרות ממשית" ואף לא "חשש סביר" לניגוד עניינים. מסקנה זו נבעה מכך שהוועדה נדרשה לראיות נוספות, הכרעתה מבוססת על קריטריונים מקצועיים ולא הועלתה טענת פסול אישית נגד חברי המותב.

במקרה דנן, נראה כי הנסיבות שונות ומחייבות שעניינו של המערער יידון על ידי הרכב שונה של הוועדה הרפואית העליונה.

6.         נפסק לא אחת, שכאשר קיים חשש סביר כי ערכאה שיפוטית תהיה מעוניינת להוכיח את צדקת עמדתה הקודמת, או שיראה כי כך הדבר, יש מקום לשקול ברצינות העברת הדיון להרכב אחר של אותה ערכאה (ראו למשל פסיקת בתי הדין לעבודה הנזכרת בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה – בל4498/09 עאמר נ' המוסד לבטוח לאומי, 9.11.09). עוד נקבע, כי הגם שהוראה ששופט אחר ידון בעניין שהוחזר על ידי ערכאת הערעור לערכאה המבררת ניתנת רק במקרים נדירים, הרי במקרה שהשופט הביע דעה מוטעית לגבי העובדות וקיים חשש שלא יוכל להשתחרר ממנה, יש מקום ליתן הוראה מסוג זה (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, ס' 664, עמ' 856, ה"ש 354). במקרה שנדון בע"א 21/64 וורביצ'יק נ' שינגרטן, פ"ד יח(3) 95, ראה בית המשפט העליון לנכון להורות שהמשפט יידון מחדש בפני שופט אחר, רק משום שהערכאה המבררת פסקה שאינה יודעת האם להאמין לתובע או לנתבע וחרצה את הדין על פי הנטלים.

כב' השופט י' מרזל התייחס בספרו דיני פסלות שופט (תשס"ו) למצבים בהם יכולה להיות מועלית טענה לפסלות שופט עקב הבעת עמדה קודמת לגבי הנושא הנדון. במקרה דנן אין אנו עוסקים ישירות בסוגיה של פסלות, אך דיני הפסלות עשויים לסייע לנו בגיבוש מערכת הכללים להפעלת שיקול הדעת במקרים בהם מתעוררת השאלה האם מן הראוי להחזיר את הדיון לאותו ההרכב. בין היתר, מציין המחבר המלומד, כי ההלכה, לפיה אין חשש ממשי למשוא פנים בדיון מחודש באותו תיק בין אותם צדדים "מביאה את מבחן הפתיחות לשכנוע עד קרוב לגבול יכולתו" (עמ' 265). אוסיף, כי אם כך הוא לגבי שופט מקצועי, קל וחומר שהדברים יפים ביחס לחברי טריבונלים שאינם שופטים ואף לא משפטנים. המחבר מוסיף ושואל:

 "האמנם סביר הוא לחשוב, כי שופט יחזור בו מקביעות שקבע ומהכרעות שקיבל אך בשל חלוף הזמן ושמיעת טיעון נוסף? התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכלל היסודי הינו, כי 'מקום שאותו שופט דן בהליכים קודמים הנוגעים לאותה פרשה עובדתית ומהווים המשך ישיר שלה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשמש עילת פסילה'. ככל שמדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו – ושלא נסתרו על ידי ערכאת הערעור – קשה יותר להניח כי השופט ישנה את קביעותיו. הוא הדין כאשר הכרעות השופט היו חד משמעיות או שהן נסמכו על אותן טענות בדיוק. אולם, ככל שניתן להבחין בין ההליכים השונים למרות הדמיון ביניהם – כגון הבחנה בין סעד זמני לבין סעד קבוע ... בין הליך עיקרי להליך משני... יהא בכך כדי לחזק את הנחת היסוד הקשורה במקצועיותו של השופט ובהגינותו כי יוכל הוא לשנות מהחלטותיו הקודמות תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים. יחד עם זאת, אם השאלה העומדת להכרעה היא זהה לחלוטין והשופט הכריע בה בעבר באופן ברור על יסוד ממצאים עובדתיים זהים שקבע באופן חד משמעי בהליך המוקדם - ... – יקשה עליו להשתחרר מדעתו הקודמת בנדון. על כן סביר יותר יהיה לקבוע כי קיים חשש ממשי למשוא פנים" (עמ' 265-266, ההדגשה הוספה).

באשר למצב של דיון מחודש באותו התיק לאחר מתן פסק הדין, עקב הוראת ערכאת הערעור, אין אמנם בעצם הדיון המחודש כדי להביא לפסילת השופט, אך יש מקום לבחון "מה היה טיבה של ההכרעה הראשונה בתיק וכיצד היא משפיעה על יכולתו של השופט לדון בפתיחות הדעת בסיבוב הנוסף שהביא את התיק לפניו" (שם, עמ' 272).

נמצא, כי במצבים בהם קיים חשש סביר לפיו דעתה של הערכאה שאליה מוחזר הדיון "ננעלה" ואינה פתוחה לשינוי, יש מקום להורות שהדיון יוחזר להרכב אחר. חשש זה הוא תלוי נסיבות. אם, למשל, על הערכה האמורה לשוב ולדון בעניין בו הכריעה בעבר, לשמוע ראיות נוספות, קטן החשש מפני השפעתה של דעה קודמת שכן ניתן יהיה לתלות את שינוי העמדה באותן ראיות. מנגד, כאשר אותו העניין עצמו מוחזר לדיון מחודש בשל פגם כלשהו בהליך או בהחלטה, ללא שיהיה שינוי במערכת הנתונים שעל יסודם אמורה ההחלטה להינתן, חשש זה גובר.

7.         במקרה דנן הוועדה הרפואית העליונה בהרכב זהה דנה פעמיים בעניינו של המערער. בשתי הפעמים דעת הוועדה היתה כי שיעור הנכות עומד על 20 אחוז. בדיון הראשון החליטה הוועדה כי תסמונת קלינית משמעותית שנגלתה לעיניה, ושאף "מאפילה" על התסמונת הקלינית הנוגעת לנכות המוכרת, אינה קשורה לנכות המוכרת אלא למחלת הסכיזופרניה. בכך הסבירה הוועדה מדוע ניתנה דרגת הנכות שניתנה, על אף שמהחומר הרפואי ומיתר הנתונים עלה, לכאורה, כי ההגבלה התפקודית של המערער גדולה יותר. לאחר שבדיון השני השתכנעה הוועדה כי אין מדובר בסכיזופרניה, היא נדרשה באופן מובהק להסביר מה פשר אותה תסמונת קלינית בה הבחינה בעבר ומדוע לא תיוחס עתה לנכות המוכרת, משירדה מעל הפרק האפשרות של מחלה נוספת שאינה קשורה בה. היא לא עשתה זאת וחזרה על עמדתה לפיה הנכות עומדת על שיעור של 20 אחוז. בכך יש אות לאפשרות שהוועדה מתקשה לשנות את דעתה באשר לדרגת הנכות אפילו לנוכח שינוי ממשי בנתונים שלפניה. בנוסף, במצב כזה, כאשר אין כל שינוי בנסיבות ואין צורך בקבלת ראיות נוספות והפגם שבהחלטת הוועדה נעוץ כולו בהעדר הנמקה, קיים חשש סביר כי הוועדה תתקשה לבחון פעם שלישית את הסוגיה מבלי שתחוש מחוייבת לעמדותיה הקודמות ולהוכחת צדקתה.

יובהר ויודגש שאין באמור כל הבעת אי אמון ביכולתם המקצועית של חברי הוועדה, מה גם שלבית המשפט אין כלים להעריך עניין זה ואין הוא מתיימר לחוות דעה בנושא. במידה רבה החשש הוא חשש נורמטיבי, שהסרתו מתחייבת על מנת שהצדדים להליך, ובראש ובראשונה הנכה עצמו, יחושו כי הצדק גם נראה ולא רק נעשה.

8.         לנוכח כל האמור לעיל, מתקבלת עמדת המערער לפיה עניינו יידון על ידי וועדה רפואית עליונה בהרכב אחר. כאמור, המשיב הסכים לעצם החזרת הדיון לוועדה.

9.         כפי שנקבע בהסכמה בפסק הדין בע"א 2552/08, אביו של המערער יהא רשאי להיות נוכח בעת בדיקת המערער על ידי הוועדה, אם המערער יבקש זאת. מובהר שאם נוכחות זו תפריע למהלכה הסדיר של הבדיקה, תהיה הוועדה רשאית לבקש מהאב שלא להיות נוכח, ובלבד שתנמק מהלך זה.

10.       בהתחשב בכך שמדובר בערעור שני באותו עניין ושבית המשפט קיבל את עמדת המערער במחלוקת שנותרה, מחד גיסא, ובכך שהמשיב הסכים לעצם החזרת הדיון לוועדה, מאידך גיסא, אני מחייב את המשיב לשאת בהוצאות המשפט של המערער, לרבות שכר-טרחת עו"ד, בסכום כולל של 7,500 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' בשבט תש"ע (20 בינואר 2010), בהעדר הצדדים.