בתי הדין לעבודה

 

 

 

 

פסק דין

1.         האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת ובין הנתבע?

            זו השאלה בה נדרשנו להכריע בפסק דין זה.

 

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

2.         הנתבע הוא בעליה של "מכבסת דורינה" בהוד השרון (להלן: "המכבסה").

התובעת היא אשת בנו של הנתבע, זוהר, והשניים מצויים כיום בהליכי גירושין המתבררים בבית המשפט לענייני משפחה.

בתקופה נשוא התביעה היה זוהר מנהל המכבסה, והוא קיבל שכר בסך 8,000 ¤ ברוטו.

התובעת, שעבדה אף היא במכבסה – במעמד, בתפקיד ובהיקף עבודה לגביהם חלוקים הצדדים בדיעותיהם – מעולם לא קיבלה שכר או זכויות של עובדת.

בבעלותו של הנתבע מכבסה נוספת, ברמת אביב, אותה ניהל בעצמו.

 

3.         התובעת הגישה תביעה לבית דין זה באוקטובר 2005 וטענה בה כי היא עבדה במכבסה במשך 10 שנים מבלי לקבל שכר על עבודתה, וזאת משום שנאמר לה שבבוא היום, כשתחל המכבסה להניב רווחים, היא תראה פרי לעמלה בדמות רישום פורמלי של בעלותה במכבסה.

           

4.         התובעת טענה בכתב התביעה כי עבדה במכבסה יום-יום ושימשה כבעליה לכל דבר ועניין, ובסופו של דבר, לאחר שפרץ סכסוך בינה ובין בעלה, היא הגישה תביעה לקבל את חלקה במכבסה כחלק מתביעה למזונות שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה.

לטענת התובעת, בכתב ההגנה שהגיש בעלה בבית המשפט לענייני משפחה, נטען על-ידו כי המכבסה היא בבעלות הנתבע בלבד (אבי בעלה), וכי אין לתובעת, וגם לא לבעלה, כל חלק בה. באותו כתב הגנה (אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה) הודה בעלה של התובעת כי היא עבדה במכבסה במשך 10 שנים מבלי לקבל שכר, ועל כן – הגישה התובעת תביעתה לבית הדין לעבודה לקבל שכר עבודה בסך 500,000 ¤. 

 

5.         לאחר הגשת כתב תביעה זה, הגישה התובעת, לאחר שקיבלה את רשות בית הדין, כתב תביעה מתוקן.

בכתב תביעתה המתוקן תבעה התובעת סך 950,000 ¤ בגין שכר עבודה וזכויות נוספות הנובעות ממעמדה כ"עובדת", כפי שיפורט להלן, ובנוסף, פירטה עובדות נוספות הקשורות בתקופת העסקתה במכבסה: התובעת טענה כי שימשה כ"עובדת" במכבסה לכל דבר ועניין, פירטה את התפקידים שמילאה במכבסה ואת שעות עבודתה מדי יום (9:00 עד 16:00).

התובעת הסבירה בכתב התביעה, כי מכיוון שהובטח לה שתזכה בעתיד לרישום פורמלי כבעלת המכבסה – היא לא דרשה מעולם מהנתבע מעמד או זכויות של עובדת שכירה.

אלא שהתובעת, כאמור, לא קיבלה מעמד זה מעולם, ובנוסף לכך אף התברר לה, לאחר פרוץ הסכסוך בינה ובין בעלה, שבמשך כל השנים בהן עבדה במכבסה נהג הנתבע לשלם לבעלה שכר מדי חודש ולהנפיק לו תלושי שכר – וזאת על אף שהתובעת, שעבדה במכבסה לצד בעלה, לא קיבלה דבר מאלה.

 

6.         התובעת המשיכה ופירטה בכתב תביעתה המתוקן כי עם פרוץ הסכסוך בינה ובין בעלה, גירש אותה בעלה מהמכבסה ובכך פיטר אותה מעבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת, ותוך התעלמות מהזכויות להן היתה זכאית בגין שנות עבודתה במכבסה.

על כן, תבעה התובעת מהנתבע שכר עבודה, פיצויי פיטורים, תשלומים בגין אי-הפרשת כספים לפנסיה, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, ביטוח מחלה, הוצאות דמי נסיעה וכן פיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

 

7.         בתגובה לתביעה, טען הנתבע, בראש ובראשונה, כי לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בתביעתה של התובעת, וכי סמכות זו נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, בו מתברר הסכסוך המשפחתי בין התובעת ובעלה. לטענת הנתבע, התובעת כבר הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לקבלת זכויותיה במכבסה – כבעלים, ולא כעובדת – ולטענתו, עקרון הצדק ויעילות הדיון מחייבים בירור התובענה בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית הדין לעבודה.

 

8.         לגופו של עניין, טען הנתבע כי התובעת מעולם לא הועסקה במכבסה כעובדת, כי היא שהתה במכבסה לפי רצונה ולא לפי דרישה, כי היא לא עבדה במכבסה מדי יום באופן קבוע אלא רק סייעה בידי בעלה בניהול העסק, וכי יחסי העבודה היחידים התקיימו בין הנתבע ובין בנו, שהועסק כמנהל המכבסה, ולא בין הנתבע ובין כלתו.

            הנתבע הדגיש גם כי התובעת מעולם לא דרשה מעמד של עובדת ומעולם לא דרשה שכר בעד עבודת במכבסה. לא זו אף זו, עם פרוץ הסכסוך בינה ובין בעלה, תבעה התובעת בבית המשפט לענייני משפחה זכויות במכבסה כבעליה או כשותפה בה, ולא כעובדת. הנתבע הצביע על הסתירות בין הטענות שטענה התובעת בבית המשפט לענייני משפחה ובין הטענות שטענה לפני בית הדין לעבודה, וטען כי הן מצביעות על הכשלים בתביעתה של התובעת ועל כך שמי מהצדדים מעולם לא ראה בתובעת עובדת של המכבסה.

            מכיוון שלא התקיימו יחסי עבודה בין התובעת והנתבע, טען הנתבע כי יש לדחות כל תביעותיה הכספיות של התובעת.

 

 

 

דיון והכרעה

9.         במסגרת הליך ההוכחות שהתקיים לפנינו, העידו התובעת והנתבע.

            לאחר ששמענו עדויותיהם, ושקלנו כל טיעוניהם – החלטנו לדחות את התביעה, ולקבוע כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבע.

            להלן – נפרט נימוקי החלטתנו.

עם זאת, טרם הדיון בתביעה לגופה, נדון בטענה המקדמית שהעלה הנתבע באשר לסמכותו של בית הדין לדון בה.

 

הסמכות העניינית

10.       כאמור, הנתבע טען שיש לדחות את תביעתה של התובעת על הסף משום העדר סמכותו העניינית של בית הדין לדון בה. לטענת הנתבע, יש לברר טענותיה של התובעת בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת התביעות שהגישה שם לאחר פרוץ הסכסוך המשפחתי בינה ובין בעלה.

            לאחר ששקלנו טיעוני הצדדים, החלטנו לדחות טענה זו.

 

11.       לבית הדין האיזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד (סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969).

בענייננו, עילת התביעה אכן נוגעת לשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבע והסמכות לדון בה נתונה לבית הדין לעבודה, ולא לבית המשפט לענייני משפחה, וזאת על אף העובדה שברקע התובענה קיים סכסוך בתוך המשפחה.

 

12.       לפי סעיף 25(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, אשר נחקק לאחר חקיקת חוק בית הדין לעבודה, "חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה".

כשנדרש בית המשפט העליון לאמור בסעיף זה, קבע, ב-בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, כי חוק בית המשפט לענייני משפחה נועד לרכז את הסמכויות לדון בענייני משפחה שהיו פזורות עד לתחילת החוק בין בתי המשפט האזרחיים השונים, אולם הוא לא נועד לגרוע מסמכויותיהן של הערכאות החיצוניות למערכת המשפט הרגילה, אשר מחזיקות בסמכויות ייחודיות לדון בנושאים מסוימים.

באותו פסק דין התעוררה סוגיה דומה לסוגיה שהובאה לפנינו – קיומם של קשרי עבודה שהתקיימו במקביל לקשרי נישואים; וסיומו של קשר הנישואים אשר הביא גם לסיום קשר העבודה בין בני זוג. סיומם של שני הקשרים הביא להעלאת השאלה בידי איזה טריבונל נתונה הסמכות לדון בתביעה הקשורה בזכויות מתחום משפט העבודה, מקום בו בבית המשפט לענייני משפחה כבר התנהלו הליכים בין בני הזוג בשל קשרי המשפחה ביניהם. בית המשפט העליון קבע:

"החפיפה בין הסמכויות והצורך בהסדרת החפיפה מתעוררים איפוא רק במקרים כגון זה שלפנינו, שבהם מתקיימות הדרישות הכפולות של שתי הערכאות: כאשר בין הצדדים קיימים גם קשרי משפחה וגם יחסי עובד ומעביד, וכאשר עילתו של הסכסוך המשפטי ביחסי העבודה אך מקורו ביחסים המשפחתיים. אכן, דוגמה מובהקת למצב שכזה הוא המקרה שלפנינו: פיטורי בן זוג על רקע סכסוך במשפחה. סעיף 25(א) הבא לשמר את סמכויותיו של בית הדין לעבודה בא במפורש להסדיר מקרים כגון זה שלפנינו, שאם תנקוט גישה אחרת, שלפיה מקרים כאלה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה, עשית את סעיף 25(א) לחוק לפלסתר ככל שהסעיף מתייחס לבית הדין לעבודה".

 

13.       מסקנתו של בית המשפט העליון היתה, אם כן, שהסמכויות הייחודיות שהוקנו לבית הדין לעבודה ע"י המחוקק לא נגרעו ממנו בעקבות חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה, וכי מן הדין ומן הראוי כי פיטורי עובדים הבאים על רקע סכסוך משפחתי יתבררו בבית הדין לעבודה.

בית המשפט העליון היה ער לכך שבשל מסקנתו זו ייתכן שבמקרים מסוימים יווצר מצב לא רצוי של פיצול ההתדיינויות, אולם לפי קביעתו, ממילא היחסים המשפחתיים ויחסי העבודה אינם יוצרים תמונה אחת, אלא שתי תמונות נפרדות אשר ראוי כי גם יתבררו בנפרד. על אף הקושי שעלול ליצור פיצול ההתדיינות – סבר בית המשפט העליון כי פיצול זה הכרחי לעיתים, לצורך בירור נכון של הסוגיות.

 

14.       על כן, לאור האמור בחוק בית הדין לעבודה, בחוק בית המשפט לענייני משפחה ולאור פסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיה – אנו קובעים כי בית הדין לעבודה הוא המוסמך לדון בתביעתה של התובעת.

 

15.       ראוי לציין עוד כי במקרה שלפנינו, התברר במהלך דיון ההוכחות שבית המשפט לענייני משפחה כבר נתן פסק דינו בתביעתה של התובעת לפסיקת מזונות נגד בעלה ובתביעתה הרכושית (תמ"ש 12880/05 מיום 30.10.06; הוגש לבית הדין וסומן ת/1).

באשר לתביעתה של התובעת למתן סעד הצהרתי לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, קבע בית המשפט בפסק דינו כך:

"בנדון דידן עיקרה של המחלוקת הרכושית נוגעת לזכויות התובעת בעסק 'מכבסת דורינה'. מכיוון שבעניין זה הוגשה תביעה לתשלום שכר עבודה לבית הדין לעבודה ע"י התובעת, אין זה ראוי ששתי ערכאות ישבו על מדוכתה של אותה סוגיה, שכן בהחלטת בית הדין לעבודה יהיה כדי להכריע בשאלת מעמדה של התובעת בעסק – האם היא אחד מבעליו, או שמא עובדת בו או מתנדבת. כבר מטעם זה אין מקום שבית המשפט דהכא יכריע בסוגיה הרכושית עתה קודם לפקיעת הנישואין..." (ההדגשה אינה במקור).

 

16.       לאור קביעתו זו של בית המשפט לענייני משפחה, יש לדחות טענות הנתבע כאילו מותב אחר – קרי, בית המשפט לענייני משפחה – כבר החל לדון במחלוקת ואף נתן לגביה סעדים תלויים ועומדים, או כאילו הדיון בסוגיית הזכויות ממשפט העבודה ע"י בית הדין לעבודה יביא לכפל התדיינויות או  להחלטות סותרות.

בית המשפט לענייני משפחה כבר נתן דעתו לסוגיה זו בפסק דינו, והחליט שלא לפסוק לטובת התובעת סעדים כלשהם הקשורים במעמדה במכבסה, אלא להותיר את ההכרעה בשאלת מעמדה בידי בית הדין לעבודה. בנסיבות אלה, לא קיים כל חשש לכפל התדיינויות, וגם לא למתן החלטות סותרות על-ידי שני טריבונלים שונים.

 

17.       משקבענו כי לבית הדין הסמכות העניינית לדון בשאלת קיומם של יחסיעבודה בין התובעת לנתבע, נפנה לדיון בשאלה זו לגופה.

 

קיומם של יחסי עבודה בין בני משפחה – המסגרת הנורמטיבית

18.       התובעת עבדה במכבסה השייכת לנתבע, אבי בעלה, והיא עבדה בה – בתפקידים ובהיקף עבודה אשר מצויים במחלוקת בין הצדדים – לצד בעלה, ששימש כמנהל המכבסה, וגם קיבל בעבור עבודתו תלושי שכר, ודווח כ"עובד" של המכבסה.

התובעת טענה כי היתה עובדת המכבסה לכל דבר, ולכל הפחות היתה בעלת מעמד זהה לבעלה, שהתברר לה לאחר פרוץ המשבר המשפחתי ביניהם כי הוא היה היה מנהל שכיר במכבסה; ואילו הנתבע טען, מנגד, כי התובעת מעולם לא היתה "עובדת" המכבסה, אלא לכל היותר סייעה לבעלה בעסק המשפחתי, או, לחלופין, לפי טענתה הסותרת שהושמעה בבית המשפט לענייני משפחה, ציפתה לקבל בו מעמד של שותפה בעתיד.

 

19.       בית הדין הארצי עסק בסוגית קיומם של יחסי עבודה בין בני משפחה בעסק משפחתי בעיקר בתחום הבטחון הסוציאלי. בתחום זה נקבע, לא אחת, כי קרבה משפחתית, כשלעצמה, אינה שוללת את קיומם של יחסי עובד ומעביד, אך היא מצריכה בדיקה קפדנית יותר באשר לשאלה אם התקיימו יחסים כאלה, או שמא עבודתו של בן המשפחה לא חרגה מ"עזרה משפחתית" גרידא (ר' עב"ל 1147/01 מוסטאפא כמאל נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.12.03, והפסיקה המאוזכרת שם).

בפסיקה נקבע עוד שנטל ההוכחה כי היחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית ולובשים אופי של יחסי עבודה, מוטל על בן המשפחה הטוען לקיומם (שם). הטוען כי היחסים בינו ובין קרובו הינם יחסי עבודה – צריך לשכנע את בית הדין שקיימת היתה בינו ובין קרוב משפחתו מערכת זכויות וחובות כזאת.

בית הדין קבע, במספר פסקי דין, מבחנים שונים לבחינת קיומם של יחסי עבודה בין קרובי משפחה: האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד", לפעילותו כקרוב משפחה; האם ההסדר לפיו עבד אדם בעסק של קרוב משפחתו היה הסדר אמיתי או פיקטיבי; האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של קרוב המשפחה כעובד.

מכל מקום, בפסיקה נקבעו שלושה תנאים מצטברים על מנת שבן משפחה המועסק בעסק משפחתי ייחשב לעובד: האחד, היותו של אדם עובד במפעל של קרוב משפחתו, השני, עבודה במפעל באופן סדיר, והשלישי – אילולא נעשתה העבודה ע"י קרוב המשפחה, היתה העבודה נעשית ע"י העובד (שם).

 

20.       מכיוון שעסקינן בתביעה שהוגשה לצורך קבלת זכויות ממשפט העבודה ולא זכויות מתחום הבטחון הסוציאלי, יש לבחון מעמדה של התובעת גם לאור המבחנים שעוגנו בפסיקה לבחינת מעמדו של אדם, אם היה "עובד" אם לאו.

בפסיקת בתי הדין נקבע שהיותו של אדם "עובד" היא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה נקבע על פי נסיבות העניין כהווייתן (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג 25). ההכרעה בשאלה אם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים תיעשה על פי מכלול הסממנים הקשורים במערכת היחסים בין הצדדים, והנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה, ולאור המבחנים הקבועים בפסיקה לעניין זה (ע"ע 1466/04 תדיראן בע"מ נ' ברנדה קרסנטי, פורסם בנבו).

המבחן הנוהג בפסיקה לבחינת שאלת קיומם של יחסי עבודה הינו המבחן המעורב, אשר בגרעינו מצוי מבחן ההשתלבות, הכולל פן חיובי ופן שלילי.

הפן החיובי של מבחן ההשתלבות עוסק בבחינת השאלה האם אדם השתלב במפעל עד שניתן לומר כי היווה חלק מן המערך הארגוני של המפעל ולא גורם חיצוני, בעוד הפן השלילי עוסק בשאלה האם היה לאותו אדם עסק עצמאי משלו, אשר באמצעותו שירת את המפעל כגורם חיצוני (בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, ע"ע 300256/98 אורי אייזק נ' תה"ל –תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817).

לצד מבחן ההשתלבות, נקבעו בפסיקה מבחני משנה נוספים, המסייעים בידי בית הדין בהכרעה בדבר מעמדו של אדם – אם היה עובד או עצמאי – ובהם, בין היתר, אופן תשלום השכר וביצוע הניכויים לרשויות המס, כפיפות, מרות ופיקוח, ביצוע העבודה באופן אישי, משך ההתקשרות בין הצדדים  וסדירותה, הגורם המספק את כל העבודה, מקום ביצוע העבודה, כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, כיצד דיווחו הצדדים על היחסים ביניהם ועוד (פס"ד תדיראן, שאוזכר לעיל).

 

21.       לאור מבחני הפסיקה, ולאחר שהונחה ע"י הצדדים התשתית העובדתית הנוגעת לנסיבות עבודתה של התובעת – נכריע כעת בשאלת מעמדה של התובעת בעבודתה במכבסה.

 

קיום יחסי עבודה בין התובעת והנתבע

22.       על אף שאין חולק כי הבעלות הפורמלית במכבסה הינה של הנתבע, התרשמותנו מן העדויות ששמענו היא שבפועל תפקדה גם התובעת כבעליה של המכבסה, לצד בעלה.

אמנם, אין בידינו לקבוע מסמרות באשר לחלוקת הזכויות בעסק המשפחתי, ואולם מצאנו לקבוע כי המכבסה הוקמה כעסק משפחתי, והתובעת – כאשת בנו של הנתבע – נהגה בה, בפועל, מנהג בעלים, ומעמדה בה לא היה מעמד של "עובדת", הזכאית לזכויות מתחום משפט העבודה.

 

23.       כאמור לעיל, על התובעת מוטל הנטל להוכיח ולשכנע כי בינה ובין הנתבע התקיימו יחסי עובד ומעביד, והיא לא עמדה בנטל זה.

            בראש ובראשונה, לא נתנו אמון בגרסת התובעת באשר למתכונת עבודתה הקבועה, כביכול, לפיה עבדה במכבסה מדי יום, בין 9:00 ל-16:00, באופן קבוע, רציף וסדיר, אלא התרשמנו מעדותה של התובעת בחקירה הנגדית כי היא שהתה במכבסה לפי הצורך ולפי רצונה, ולא בשעות עבודה קבועות כלשהן.

בעדותה בחקירה נגדית סיפקה התובעת מספר גרסאות הנוגעות לשעות עבודתה, ובאף אחת מהן לא שכנעה כי העדות הראשית שמסרה באשר להיקף שעות העבודה היא הנכונה. כך, התובעת העידה בחקירה הנגדית, מחד, כי "עבדתי בימים ובשעות האלה שזוהר עבד" (עמ' 5 לפרוטוקול); מאידך, העידה "אני וזוהר עבדנו ביחד. הסתדרנו בינינו על שעות העבודה" (עמ' 7); ובהמשך – העידה כי זוהר עבדה כמוה, פחות או יותר, "היו ימים שאני הייתי במכבסה והוא לא היה" (עמ' 14).

            התובעת העידה עוד, כשביקשה להרחיק עצמה מהעיסוק בהכנסות המשפחה, ש"אני הייתי אמא במשרה מלאה" (עמ' 12), אולם מיד לאחר מכן העידה שהיתה – בנוסף להיותה אם במשרה מלאה – גם עובדת במשרה מלאה (שם).

            עדותה של התובעת בנקודה זו היתה בלתי עקבית, והתרשמותנו היתה שאין היא מוסרת את הגרסה הנכונה בדבר שעות העבודה האמיתיות בהן עבדה במכבסה, ועל כן, גם לא הוכיחה את מתכונת העבודה הקבועה לה טענה בתצהירה.

 

24.       בנוסף לכך, התובעת ביקשה לבסס טענותיה בתביעה שהגישה נגד הנתבע דווקא, על כך שהוא היה הבעלים הפורמלי של המכבסה, ושהוא היה גם בעל השליטה בה בחיי המעשה – שכן הוא פיקח על עבודתה של התובעת, ידע עליה היטב וידע גם על היקף עבודתה.

ואולם, על אף שהנתבע אכן היה הבעלים של המכבסה, והוא גם העיד שהיה "בעל הבית" וידע על המתרחש בה (עמ' 16 לפרוטוקול), התרשמנו כי מעורבותו בפועל במתרחש במכבסה היתה מינורית, כי מכבסה זו הוקמה כ"סניף" נוסף של העסק המשפחתי שלו שהופקד בידי בנו בעוד הוא-עצמו היה נוכח במכבסה ברמת-אביב, וכי למעשה בנו וכלתו היו אלה שניהלו ושלטו בענייני המכבסה בפועל בחיי היום-יום.

            הנתבע אמנם הודה כי ידע שהתובעת עובדת במכבסה וכי הם נהגו לדבר בטלפון מדי יום (עמ' 18), ואולם נתנו אמון בעדותו כי הוא-עצמו, כאחד מבעלי המכבסה, מעולם לא ביקש את עזרתה של התובעת בעבודה, לא אמר לה מתי לבוא לעבודה ואם בכלל לבוא, לא ידע את ההיקף המדויק של נוכחותה במכבסה, וידע רק שהתובעת שהתה במכבסה וסייעה לבעלה, בחלוקת עבודה שנקבעה על-ידי בני הזוג.

 

25.       גם מעדות התובעת עצמה, שניסתה אמנם לשכנע שהנתבע ידע כל דבר ודבר על המתרחש במכבסה, ובכלל זה "מתי אני באה ומתי הולכת ומתי אני בבית" (עמ' 7), עלה כי לא כך היו פני הדברים: התובעת עצמה העידה כי הנתבע לא נכח במכבסה פיזית (עמ' 8), כי את היעדרויותיה מהעבודה תיאמה עם בעלה ולא עם הנתבע (שם), וכי למעשה לא היה כל פיקוח על עבודתה או על שעות עבודתה, והיא גם לא קיבלה הוראות עבודה מאיש, ובוודאי שלא מהנתבע.

כשנשאלה מי נתן לה הוראות עבודה, ענתה התובעת: "העבודה נעשתה במקביל. זה לא היה הוראות, זה היה דבר שבשגרה. אנו הקמנו את העסק במשותף, ועל כך ידעתי מה לעשות" (עמ' 7).

 

26.       יצוין, כי על אף שהתובעת טענה לאורך כל ההליך שהתנהל בבית הדין כי היתה "עובדת" המכבסה, עומדת טענתה זו בניגוד מוחלט לטרמינולוגיה בה נקטה במהלך הדיון בבית דין זה, לפיה הקימה עסק משותף עם בעלה (עמ' 7 לפרוטוקול), ולפיה שימשה כבעלי המכבסה לכל דבר ועניין (סעיף 4 לכתב התביעה המקורי, לפני שתוקן – ופסקה זו הושמטה ממנו).

            לא זו אף זו, גרסתה של התובעת לפיה היתה "עובדת" המכבסה עומדת גם בניגוד לעדות שנתנה במסגרת התביעה שהגישה בבית המשפט לענייני משפחה, חודשים מספר לפני שהגישה תביעתה בבית דין זה.

כך, בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, שהוגש על-ידה לבית המשפט לענייני משפחה (צורף כנספח לתצהיר הנתבע), הצהירה התובעת (סעיף 8) כי היא הקימה עסק משותף עם בעלה, והפכה אותו, יחד עימו, לעסק רווחי המייצר פרנסה נאה ביותר לבני המשפחה.

לפי עדותה בתצהיר, נרשם העסק על-שם אבי בעלה (הנתבע בענייננו) באופן "פיקטיבי" וללא כוונה העומדת מאחורי הרישום, "שכן אני והנתבע (הכוונה לבעלה, זוהר) היינו המוציאים והמביאים במכבסה זו, בה לא נכח אבי הנתבע ואין ולא היה לו קשר כלשהו להקמתה…".

            גם בחקירתה הנגדית בבית המשפט לענייני משפחה (פרוטוקול החקירה צורף כנספח לתצהיר הנתבע) העידה התובעת ש"העסק היה עסק משותף", "עבדנו כשותפים מלאים", ושזוהר, בעלה, היה בעל הבית בדיוק כפי שהיא היתה בעלת הבית, ואילו את הנתבע היא תובעת בבית הדין לעבודה רק "כי הוא טלמציו מאיר" (עמ' 14 לפרוטוקול חקירתה בבית המשפט לענייני משפחה).

 

27.       מעבר לכך שהסתירות בין העדות שמסרה התובעת בבית המשפט לענייני משפחה ובין העדות שמסרה בבית דין זה בולטות, ומשפיעות על האמון שנתנו בעדותה לפנינו, נתנו משקל לדברים שאמרה בבית המשפט גם כשבחנו את הטענות המשפטיות שטענה בנוגע למעמדה כ"עובדת".

אכן, מעמדו של אדם כ"עובד" הינו בגדר סטטוס, אשר ייקבע לפי נסיבות מערכת יחסי העסקתו כהווייתן ולא בהכרח לפי הגדרות שנתנו הצדדים למעמד זה. ואולם, במקרה הייחודי שלפנינו מצאנו ליתן משקל נכבד לאופן בו ראתה התובעת את מעמדה במכבסה, כפי שעלה מעדותה בבית המשפט לענייני משפחה – מה גם שמדובר באחד ממבחני המשנה בהם נעזר בית הדין כדי להכריע בדבר מעמדו של אדם.

לפי התרשמותנו ממכלול הראיות שהוגשו לנו, הרי שבמשך כל שנות עבודתה במכבסה ראתה התובעת עצמה כאחד מבעלי המכבסה, אחד מהשותפים בהקמתה, ולא כעובדת שכירה.

התובעת גם נהגה בפועל כבעלת המכבסה, כפי שיפורט להלן, ואולם אין להתעלם מכך שהיא הגישה שתי תביעות לשני בתי משפט שונים, ובשתי התביעות טענה דבר והיפוכו: בבית המשפט לענייני משפחה טענה כי היתה אחת מבעלי המכבסה תוך שהיא תומכת טענתה זו בעדות לגבי נסיבות עובדתיות מסוימות; ואילו בבית הדין לעבודה תבעה את הנתבע כבעלים היחיד של המכבסה, וטענה כי לא היתה אלא "עובדת" במכבסה השייכת לו, תוך שהיא מעידה לגבי עובדות אחרות לחלוטין.

 

28.       התובעת הציעה שלל הסברים לכך שהגישה את התביעה להכרה בה כעובדת המכבסה רק לאחר שהגישה תביעה לקבלת זכויות כבעלת המכבסה: מכתב התביעה המתוקן ומתצהיר עדותה הראשית של התובעת השתמע כי היא החליטה לעשות כן לאחר שבעלה הגיש את כתב ההגנה לבית המשפט לענייני משפחה, בו טען כי אין לתובעת כל זכויות בעלות במכבסה. או אז, כשהבינה התובעת, לכאורה, שהנתבע ובעלה הבטיחו לה הבטחות שווא בדבר רישומה כבעלת המכבסה, הגישה את תביעתה לבית הדין לעבודה לקבלת זכויות כעובדת.

לעומת זאת, בחקירתה הנגדית לפנינו העידה התובעת כי כבר כשפרץ המשבר בינה ובין בעלה – באוקטובר 2004 – הבינה שבעלה קיבל תלושי שכר מהנתבע כל השנים, ושבעצם מגיעות גם לה זכויות כעובדת. אך למרות עדות זו, הודתה התובעת כי את תביעתה בבית המשפט לענייני משפחה, בה טענה לזכויות כבעלת המכבסה, הגישה חצי שנה לאחר פרוץ הסכסוך עם בעלה, ורק לאחר מכן, באוקטובר 2005, פנתה לבית הדין לעבודה, וטענה כי היתה "עובדת".

התובעת הסבירה שמאז אוקטובר 2004 עברה ניתוח, קיימה הליך גישור עם בעלה ורק לאחר כל אלה פנתה לעורך דין ויזמה הגשת תביעות משפטיות – אולם בסופו של דבר, היא לא נתנה כל הסבר מספק לשאלה מדוע, אם הבינה שהיא עובדת כבר כש"גורשה" מהמכבסה, לא פנתה מיד לבית הדין לעבודה בתביעה לזכויותיה כעובדת, אלא הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה כ"בעלים" של המכבסה, ורק חודשים לאחר מכן הגישה תביעה בבית דין זה בה טענה טענות שונות לחלוטין (עמ' 6 לפרוטוקול).

למשמע עדות התובעת שוכנענו כי גם היא לא ראתה ביחסיה עם הנתבע משום יחסי עובד ומעביד, לא בכל תקופת פעילותה במכבסה וגם לא לאחר מכן.

 

29.       ואכן, כפי שעלה מעדותה, התובעת אף התנהגה בפועל כבעלת המכבסה, לצד בעלה, ולא כעובדת שכירה בה:

א.        התובעת עבדה במכבסה כפי רצונה, ו"הסתדרה" עם בעלה באשר לשעות העבודה של שניהם בה. לפי עדותה, היא ובעלה עבדו במכבסה במקביל, והיא עבדה אף בתקופת חופשת הלידה שלה משום שמדובר היה בעסק חדש שהקימו יחד (עמ' 7 לפרוטוקול).

ב.         התובעת ובעלה בלבד הם שהחליטו על יציאה לחופשות משפחתיות, ודוק – התובעת לא נדרשה לקבל אישור על יציאתה לחופשה, אלא היא רק "סיכמה" את העניין עם בעלה (עמ' 7-8). בוודאי שהתובעת לא נדרשה לבקש אישור ליציאתה לחופשות מהנתבע.

ג.         גם כאשר רצתה התובעת להיעדר מעבודתה לצרכיה, "זה היה ביני לבין זוהר" (עמ' 8). מכאן, שהתובעת לא נדרשה לקבל אישור על היעדרותה מהעבודה, ובוודאי שהנתבע לא היה זה שאישר או אף ידע על כך שהיא עתידה להיעדר מהעבודה.

ד.         בנוסף, התובעת עשתה שימוש לצרכי העבודה הן ברכבה הפרטי, שנקנה מרווחי המכבסה, והן מהרכב של העסק. לפי עדותה, הן היא והן בעלה השתמשו בשני כלי הרכב לצרכים פרטיים ולצרכי העבודה כאחד (עמ' 8).

 

30.       ועוד – התובעת אמנם העידה שלא קיבלה שכר כלשהו בגין עבודתה במכבסה, ואולם בו-זמנית העידה כי היא ובעלה חיו "ברמה יפה", וזאת - מבלי שהיה להם מקור הכנסה נוסף פרט למכבסה (עמ' 10).

כל תשובותיה של התובעת באשר למקורם של הכספים שאפשרו את רמת החיים ה"יפה" של בני הזוג, היו בעלות אופי מיתמם ומתחמק, בכלל, ובפרט לאור עדותה המפורשת כי נהגה למשוך כספים מהמכבסה "לדלק, למזון, לבייביסיטר, לחיים היום-יומיים שלנו. היה מנהג שבדר"כ אנו משתמשים רק במזומן אותו לוקחים מהקופה" (עמ' 12-11).

            האפשרות לקחת כסף מזומן מקופת העסק לצורך סיפוק צרכי היום-יום, איננה אפשרות הניתנת בידי כל עובד שכיר, וזאת למרות הסברה של התובעת כי בכל פעם בה לקחה כסף מהקופה, השאירה בה "פתק".

מעדותה של התובעת עלה בבירור כי כספי המכבסה הם ששימשו לפרנסתה ולפרנסת בני ביתה, ככל הדרוש להם, כעסק משפחתי אשר הם היו בעליו.

 

31.       באשר לטענת התובעת כי התברר לה לאחר פרוץ הסכסוך המשפחתי, שבעלה קיבל שכר ותלושי שכר מהמכבסה – אכן, אין חולק כי הנתבע נהג להנפיק לבנו, ולו בלבד, תלושי שכר, ולשלם לו שכר קבוע בסך 8,000 ¤ ברוטו, בעוד התובעת לא קיבלה שכר קבוע בסך כלשהו מהמכבסה, ואולם, לא ייחסנו לעובדה זו כל משמעות בנסיבות המקרה שלפנינו.

התובעת ביקשה לעשות שימוש בעובדת תשלום השכר לבעלה, בשני מובנים: האחד, לצורך תמיכה בטענתה כי הנתבע ובעלה "הוליכו אותה שולל" באשר לכך שבעלותה במכבסה תירשם באופן פורמלי בעתיד. לטענת התובעת, בשל הבטחת-שווא זו מעולם לא דרשה זכויות של "עובדת", ורק לאחר פרוץ הסכסוך בינה ובין בעלה גילתה שבעלה כן קיבל זכויות כאלה לאורך השנים, ועל כן הגישה תביעתה לבית הדין לעבודה במועד בו הוגשה;

והשני, לצורך תמיכה בטענה שכפי שבעלה היה מנהל "שכיר" בעסק, כך גם היא היתה שכירה, ועל כן – זכאית לכל הזכויות שבעלה קיבל.

דחינו כל טענותיה של התובעת בהקשר זה.

 

32.       באשר לטענת התובעת כי הנתבע ובעלה הוליכו אותה שולל משלא גילו לה כי בעלה קיבל שכר ותלושי שכר, בעוד היא לא קיבלה דבר – הרי שאף אם היינו נותנים אמון בעדות התובעת כי היא לא ידעה דבר על תלושי השכר של בעלה, לא היה בכך כדי להעלות או להוריד לעניין תביעתה.

ראשית, התרשמותנו מעדות התובעת בחקירה הנגדית, בכל הנוגע להתנהלות הכספית שלה ושל בעלה, היתה כי תשובותיה של התובעת, כאילו לא ידעה דבר וחצי דבר על הכנסות המשפחה, וכאילו בעלה היה היחיד שניהל את כספי המשפחה – מיתממות ומתחמקות. משכך, כלל לא נתנו אמון בעדות התובעת כי "הולכה שולל" ע"י בעלה או ע"י הנתבע.

            ושנית, לפי עדותה של התובעת עצמה, כל הכנסותיה שלה ושל בעלה נבעו מהמכבסה. בתצהיר עדותה הראשית שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה, העידה כי המכבסה סיפקה למשפחה מכל טוב, לרבות חיי שפע ומותרות, טיולים לחו"ל ובית מפואר (סעיף 5 ו-9 לתצהיר). טענותיה כיום כאילו אותו שכר חודשי בסך 8,000 ש"ח ברוטו שקיבל בעלה הוא ששיקף את רווחיו היחידים מהמכבסה – שכן היה עובד שכיר וזה השכר היחיד שקיבל – אינן  מתיישבות עם רמת החיים הגבוהה עליה העידה בבית המשפט לענייני משפחה, ושלגביה התקשתה לספק הסברים נאותים בבית דין זה. זאת, במיוחד על רקע עדותה בבית הדין לפיה נהגה לספק את הצרכים היומיומיים של משפחתה באמצעות כסף מזומן שנטלה מהמכבסה.

יצוין, כי התובעת ידעה  להעיד על הכסף המזומן שלקחה מקופת המכבסה לכל צרכי היום-יום, אולם כשנשאלה כמה כסף לקחה, התחמקה וענתה "אין לי מושג" (עמ' 12). כך ענתה גם כשנשאלה לגבי סכום המשכנתא ששילמה המשפחה על ביתה, או על הסכום שנמשך בכרטיסי האשראי, בו "לא התעסקה" (שם). עדותה של התובעת באשר להתנהלותה הכלכלית של משפחתה נשאה, כאמור, אופי מתחמק, והתקשינו לתת אמון בדבריה בהקשר זה.

 

33.       מכל מקום, באשר לטענת התובעת כי מכיוון שבעלה היה עובד שכיר, הרי שגם מעמדה היה כזה של עובדת שכירה – דחינו גם טענה זו.

            אכן, בעלה של התובעת קיבל תלושי שכר ושכר חודשי קבוע, והנתבע אף העיד שהוא "שכר" אותו לעבודה כמנהל שכיר במכבסה (עמ' 17). ואולם, אין בכל אלה כדי להעיד שזוהר אכן היה עובד שכיר במכבסה, ועל כן יש "להשוות מעמדה" של התובעת למעמדו.

            מעמדו של אדם כ"עובד" נקבע ע"י בית הדין לפי נסיבות העסקתו כהוויתן, וכשם שאי-תשלום שכר ואי-הנפקת תלושי שכר אינם מעידים בהכרח על כך שאדם אינו "עובד", כך העובדה שזוהר קיבל שכר ותלושי שכר אינה מעידה בהכרח על כך שהוא כן היה "עובד", ועל כן, שגם התובעת היתה "עובדת".

מעמדו האמיתי, בפועל, של זוהר לא נבחן לפנינו במלואו – האם אכן היה עובד שכיר בעסק המשפחתי, או שמא תפקד כבעלים – ועל כן, לא נוכל לקבוע מסמרות בדבר מעמדו.

            משכך, בוודאי שאין בידינו לקבוע כי רק משום שזוהר קיבל שכר ותלושי שכר, כי אז גם התובעת זכאית לכל הזכויות להן זכאי "עובד", וזאת משום שמעמדה היה זהה לשלו. נהפוך הוא – נסיבות העסקתה של התובעת, כפי שכן הובאו לפנינו, מצביעות על כך שלא התקיימו יחסי העסקה בינה ובין הנתבע ועל כן אין בעובדה שזוהר קיבל שכר ותלושי שכר, לבדה, כדי להפוך מסקנה זו. 

 

34.       לאור כל האמור, החלטנו לדחות טענות התובעת כאילו התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה ובין הנתבע.

            לאור קביעתנו זו, נדחות גם כל תביעותיה לקבלת זכויות להן זכאית היתה, אילו היה נקבע שהיא "עובדת".

 

מבחן התכלית

35.       בסיכומיה, טענה התובעת כי אף אם לא תוכר כ"עובדת", הרי שהיא זכאית לזכויות המוקנות לעובד מכוח משפט העבודה המגן, וזאת לאור מבחן התכלית.

לטענתה, פרשנות תכליתית של חוקי המגן מחייבת החלתם עליה, לאחר שבמשך 10 שנים עבדה במכבסה מדי יום, בחריצות ובמסירות, כשבכל אותה עת הוליכו אותה הנתבע ובנו שולל, הסתירו מפניה את מעמדו האמיתי של בעלה כשכיר, והבטיחו לה, לשווא, כי התמורה להעסקתה תהיה בדמות רישום בעלות.

 

36.       לא קיבלנו טענת התובעת.

            בפסק הדין בעניין אייזק נ' תה"ל, שאוזכר לעיל, נקבע כי "מבחן התכלית נועד להתגבר על אותם מקרים נדירים וקשים שבהם הפנייה למבחן ההשתלבות ולמבחן המעורב איננה נושאת פרי".

בפסק דינו של הנשיא אדלר ב-ע"ע 480/05, 611/05 אלי בן עמי ואח' נ' פלונית, מיום 8.7.08, פורסם בנבו, סוכמו על-ידו עקרונות דוקטרינת הפרשנות התכליתית:

"בהתאם לדוקטרינת הפרשנות התכליתית, בוחן בית הדין את תכלית ההוראה החוקית העומדת לדיון והאם היא נועדה לחול על היחסים שבין מבצע העבודה ומקבל העבודה המסוימים.

...

בפסיקה הענפה שיישמה את דוקטרינת הפרשנות התכליתית נקבע, כי לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בהליכים חרף היעדרם של יחסי עובד-מעביד מובהקים בין הצדדים...

התמורות בשוק העבודה, ההעסקה ההולכת ומתרחבת בתבניות בלתי-שגרתיות ויצירת מודלים חדשים של עבודה, הגדילו את מעגל מבצעי העבודה ונותני שירותים שאינם עונים על 'המבחן המעורב' לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעסיק. מציאות זו חייבה את התאמת המושגים המקובלים במשפט העבודה לשוק העבודה המודרני, התאמה שנעשתה בדרך של 'פריצת' האוניברסליות של המושג 'עובד' ופנייה לדרך הפרשנות התכליתית..."

 

37.       במקרה שלפנינו, נתנו מבחני הפסיקה מענה ראוי ומספק להכרעה בדבר אופיה של מערכת היחסים בין התובעת והנתבע, ואין מדובר במקרה קשה ונדיר המתאים להחלת הפרשנות התכליתית.

            הדברים אמורים במיוחד לאור קביעותינו באשר לאופי העסקתה של התובעת במכבסה: התובעת לא הועסקה בתבנית העסקה בלתי-שגרתית, וגם לא עבדה במכבסה מבלי שקיבלה כל תמורה בעד עבודתה. התובעת עבדה במכבסה במסגרת הבעלות המשפחתית על העסק, ומעסק זה נגזרו כל הכנסות היחידה המשפחתית שלה, של בעלה ושל ילדיה – הכנסות שאפשרו לה חיי רווחה, ואף "שפע", כפי עדותה-היא.

גם משום נסיבות אלה, אין אנו סבורים שיש להחיל את הפרשנות התכליתית על המקרה, ולפסוק לתובעת זכויות מכוחה.

 

סוף דבר

38.       התביעה נדחתה במלואה.

 

39.       יובהר, טרם סיום, לאור בקשת התובעת למחיקת סעיפים מסיכומי הנתבע, וחזרתה בה מחלק מהבקשה – כי בית הדין לא התייחס לטענות שהועלו בסיכומים בקשר עם ראיות שלא הוגשו במסגרת הדיון.

 

 

 

 

40.       מאחר שתביעת התובעת   נדחתה במלואה – תשלם התובעת לנתבע  סך 7,500 ¤ + מע"מ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

 

 

ניתן היום כ"ז באלול, תשס"ט (16 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים