בתי המשפט

פסק דין

1.      התביעה שבפניי היא תביעת שיבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי נגד הנתבעים בגין גימלאות ששילם לנאטור מוחמד, אשר נפצע בתאונת דרכים שאירעה ביום 26.12.96. התביעה מבוססת על ההסכם שנחתם בין הצדדים בסוף שנת 1978 והבהרות נוספות שהוסכמו בין הצדדים.

הנתבעים ביטחו את הרכב בו נהג הנפגע.

אין מחלוקת כי מעבידו של הנפגע בעת התאונה היה מחמוד יוסף פרוג'ה. אין גם מחלוקת כי בעת אירוע התאונה היה הרכב רשום במשרד הרישוי על שם נביל יוסף פרוג'ה, אחיו של מחמוד.

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן:

א.     פרשנות המונח "רכב בבעלות המעביד" בהסכם בין הצדדים - כאשר לפי גישת התובע המבחן לקביעת הבעלות ברכב אליו התכוונו הצדדים הוא מבחן הבעלות הרשומה במשרד הרישוי ולטענת הנתבעים הכוונה היא לרכב אשר בבעלותו הקניינית של המעביד.

ב.      האם הרכב בו נהג הנפגע היה בבעלותו של המעביד.

ג.       האם מדובר בהסעה מאורגנת של עובדים על ידי המעביד לעבודה, כמשמעותה בסעיף ב' 2 למסמך ההבנות, שאז יש לחייב את הנתבעים ב- 50% מסכום התביעה בלבד.

2.      מטעם התובע העיד נביל פרוג'ה, אשר על שמו רשום הרכב במשרד הרישוי. מטעם הנתבעים העידו הנפגע, מוחמד נאטור והמעביד, מחמוד פרוג'ה.

פרשנות ההסכם

3.      בפסק הדין שניתן על ידי בת"א (שלום י-ם) 4369/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 4.12.07) סקרתי את הגישות השונות בפסיקה לפרשנות המונח "רכב בבעלות המעביד" וכתבתי כי מקובלת עליי הפרשנות לפיה כוונת הצדדים היא לרכב המצוי בבעלותו של המעביד         על פי דיני הקניין, ולא לרכב הרשום על שם המעביד במשרד הרישוי. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה (ע"א (מחוזי י-ם) 2043/08 אריה חברה לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים, 6.5.08)). פרשנות זו התקבלה גם בע"א (מחוזי י-ם) 11515/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 26.06.2008).

כפי שעולה מסיכומי התובע, השאלה תלויה ועומדת בימים אלה להכרעה סופית בביהמ"ש העליון.

האם הרכב היה בבעלות המעביד

4.      נביל הצהיר כי אחיו, מחמוד, ספר לו שהוא זקוק דחוף לרכב לצרכי עבודתו, שכן אחד הרכבים שלו התקלקל, ולכן הוא השאיל לו את הרכב. לפי תצהירו, מדובר היה בשימוש קצר מועד (נביל, סעיף 4 לתצהיר). נביל הוא זה ששילם את פרמית הביטוח על הרכב והוא זה שקיבל את תגמולי הביטוח בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב בתאונה (נביל, סעיף 6 לתצהיר).

נביל חזר על גרסה זו גם בעדותו בביהמ"ש. הוא הכחיש כי דובר על מכירת הרכב למחמוד (עמוד 10 לפרוטוקול). לפי עדותו מחמוד אמור היה להחזיר לו את הרכב (עמוד 11 לפרוטוקול).

גם הנפגע, אשר נהג ברכב, הצהיר כי מדובר היה ברכב של נביל, אשר נלקח באופן זמני לטובת העבודה של מחמוד (סעיף 2 לתצהיר, ת/2).

5.      למחמוד היו שתי גרסאות.

במסגרת תביעת הנפגע נגד הנתבעים הוא נתן תצהיר ובו גרסה דומה לזו של נביל לפיה רכבו התקלקל ולכן הוא לקח בהשאלה את הרכב של אחיו, מתוך כוונה להשתמש בו באופן זמני (מחמוד, סעיף 5 לתצהיר ת/3).

בבית המשפט הייתה למחמוד גרסה שונה לפיה דובר על כך שהוא ירכוש את הרכב מנביל.

לשאלות בית המשפט השיב מחמוד:

"ש.כ.ה אתה בטוח שזה לא אוטו שקנית מנאביל?

ת. אני רציתי לקנות את האוטו מאח שלי. אבל בינתיים אני צריך אוטו לעבודה ולא לעצור, אנחנו אחים.

ש.כ.ה למה לא קנית?

ת. לא הייתי מוכן מבחינה כספית עדיין לקנות" (עמוד 21 לפרוטוקול).

לשאלה נוספת של ב"כ הנתבעים האם הוא קנה את הרכב, השיב מחמוד: "במילים עדיין" (עמוד 21 לפרוטוקול).

לשאלה האם סיכם עם אחיו שהוא יקנה את הרכב השיב מחמוד:

"זה אמת, אח שלי הגדול אני רציתי את האוטו, והוא אמר אין לי זמן בשבילך, ולי לא היה את הכסף, או שרציתי להתווכח איתו על עוד כמה שקלים. בינתיים הוא נתן את האוטו עם הביטוח איך שהוא להמשיך לנסוע על הכביש" (מחמוד, עמוד 21 לפרוטוקול).

בחקירה הנגדית לב"כ התובע השיב מחמוד: "הוא נתן לי מתנה? נתן את זה בגלל שהיה מדובר פסק זמן קרוב עד שנשב ונגמור את העיסקה שלנו" (עמוד 23 לפרוטוקול).

6.      כאשר התבקש להתייחס לגרסתו של מחמוד לפיה הוא רכש את הרכב, עמד נביל על כך שהרכב היה שלו (עמוד 3 לפרוטוקול).

7.      אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה הרכב היה ברשותו של מחמוד מאז אוקטובר 1996. מהראיות עולה כי הרכב היה בשימושו מספר ימים בלבד (נביל, סעיף 4 לתצהיר, ת/1; נביל עמודים 3 ו- 7 לפרוטוקול; נאטור, עמוד 15 לפרוטוקול).

הנתבעים ניסו לבסס את טענתם זו על כך שלרכב הקודם של מחמוד לא היה ביטוח חובה מאז אוקטובר, אולם מדובר בסברה אשר לא הוכחה. מחמוד התבקש להתייחס לעובדה שלרכבו לא היה ביטוח חובה מאז אוקטובר והשיב: "אין לי תשובה לזה" (עמוד 20 לפרוטוקול). הוא אמנם העיד כי לא היה נוסע בלי ביטוח (שם), אך קשה לבסס ממצאים על אמירה זו, במיוחד על רקע הגרסאות השונות שהוא מסר בתיק.

8.      הנטל להוכיח כי הרכב היה בבעלותו של מחמוד מוטל על הנתבעים. מהעדויות של נביל ושל הנפגע עולה כי הרכב היה בבעלותו של נביל. למחמוד היו שתי גרסאות סותרות וספק אם ניתן לבסס ממצאים על עדותו, אולם גם לפי הגרסה לפיה הייתה אפשרות שהוא ירכוש את הרכב, הסכם למכירת הרכב טרם נעשה. העובדה שנביל הוא שקיבל את תגמולי הביטוח, תומכת בכך שהרכב היה שלו.

9.      אני דוחה, אפוא, את טענת הנתבעים לפיה הרכב היה בבעלותו של מחמוד.

הסעה מאורגנת

10.  סעיף ב'2 למסמך ההבנות בין הצדדים קובע כי:

"נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי נסיעתו – כנוהג או כנוסע – במסגרת של הסעה מאורגנת של עובדים ע"י המעביד ממעונם לעבודה או מהעבודה למעונם, ברכב פרטי, שאיננו רכב המעביד, והנהוג בידי עובדו של המעביד (שהוא עובדו לאו דווקא כנהג), תמורת תשלום של המעביד בעד ההסעה, או עקב השימוש ברכב, כי אז יהא המוסד זכאי לשיבוב חלקי בלבד מהמבטח של השימוש ברכב.."

בין הצדדים אין מחלוקת כי על מנת שהסעה תחשב כהסעה מאורגנת כמשמעותה בסעיף ב'2 למסמך ההבנות על הנתבעים להוכיח כי מתקיימים התנאים המצטברים הבאים:

א.           התאונה אירעה במהלך הסעה מאורגנת של עובדים ע"י המעביד ממעונם לעבודה או מהעבודה למעונם.

ב.            הרכב הוא רכב פרטי שאיננו רכב המעביד.

ג.             הנהג הוא עובד של המעביד, לאו דווקא כנהג.

ד.            ההסעה בוצעה תמורת תשלום של המעביד.

11.  לטענת התובע, הנתבעים לא הוכיחו כי מתקיימים שני תנאים מתוך הארבעה, האחד, כי מדובר בהסעה של עובדים ממעונם לעבודה והשני כי הנפגע ביצע את הנהיגה תמורת תשלום של המעביד.

12.  לטענת הנתבעים הוכח כי מדובר בהסעה ממעונם של העובדים אל מקום העבודה. עוד לטענתם, מתן הרכב לעובד לאחר שעות העבודה הוא בגדר תשלום.

13.  מהראיות עולה כי הנפגע אכן שימש כנהג והוביל עובדים הן מביתם לאתרים, הן מאתר לאתר והן ממקום העבודה הביתה בסוף היום (מחמוד, סעיף 4 לתצהיר; נאטור, עמוד 14 לפרוטוקול).

השאלה היא האם בעת אירוע התאונה הסיע נאטור עובדים מביתם אל העבודה או שמא הייתה זו נסיעה מאתר לאתר.

נאטור העיד:

"היינו באתר עבודה בצור משה והלכנו להמשיך באתר השני של בת חפר, ובדרך לפני צומת ניצני עוז קרתה התאונה" (נאטור, עמוד 16 לפרוטוקול).

לשאלה האם הוריד חלק מהעובדים באתר הראשון בצור משה ולאחר מכן המשיך עם חלק מהעובדים לאתר של בת חפר, השיב נאטור בחיוב (עמוד 16 לפרוטוקול).

מחמוד העיד:

"בניתי בצור משה ובבת חפר בתים. באתי לצור משה, וראיתי את מוחמד נאטור ושני עובדים נמצאים שם, אמרתי לו למה אתה נמצא שם, אתה נמצא באתר הלא נכון, תיסע לאתר השני בבת חפר. לקח את העובדים ונסע לבת חפר, ואחרי שעתיים שלוש אני מקבל טלפון על התאונה" (מחמוד, עמוד 19 לפרוטוקול).

בחקירה הנגדית נשאל מחמוד והשיב:

"ש. אם היה צריך להסיע עובדים ממקום למקום קשקוש (עובד אחר עם רכב שהיה מסיע פועלים, ע.כ.) היה עושה את זה?

ת. בבוקר באים מתאספים כל הנהגים עם הרכבים שיש להם, כל פועל יודע לאן לעלות, ונוסעים לכיוון העבודה שלהם, כל אחד לשטח שלו" (עמוד 22 לפרוטוקול).

בהודעה שמסר מוחמד נאטור לחוקר מטעם הנתבעים נכתב:

"בתאריך 26/12/96 נסעתי בשעה 07:30 לבת חפר היו איתי שני פועלים מקלנסואה.." (ההודעה הוגשה וסומנה נ/1).

14.  מהראיות שנשמעו מסתברת יותר הגרסה לה טוען התובע כי ההסעה הייתה מאתר לאתר ולא מביתם של הפועלים אל אתר העבודה. לא ניתן לקבוע על סמך העדויות שנשמעו כי מדובר בהסעה אשר במהלכה היו שתי תחנות.

התאונה אירעה בשעה 07:30 אולם אין בפני ראיה על השעה בה התחילו הפועלים לעבוד ולכן קשה להסיק מסקנות מהשעה בה אירעה התאונה.

15.  אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה  אם עצר הנהג בצור משה, ונניח שתה קפה או דיבר עם הפועלים האחרים, לא משנה הדבר את מסלול הנסיעה שלו ושל שני הפועלים שהיו עמו ממעונם למקום העבודה, מה גם שההנחות שמניח ב"כ הנתבעים לא הוכחו.

16.  אשר לשאלה האם המעביד שילם עבור ההסעה, בת"א (שלום י-ם) 7645/04 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 11.9.08) כתב השופט וינוגרד, בהערת אגב, כי הוא סבור שיש לקבל את טענות הנתבעים לפיהן הצמדת רכב לעובד מהווה "תשלום".

לאור מסקנתי לפיה אין מדובר במקרה זה בהסעה מאורגנת מהבית אל העבודה, אינני נדרשת להכריע בשאלה זו.

17.  אני מקבלת, אפוא, את התביעה.

18.  הנתבעים ישלמו לתובע את סכום התביעה, בתוספת ריבית הסכמית מיום 7.12.03 ועד ליום התשלום בפועל.

19.  כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 10.4% מהסכום שנפסק, בצירוף מע"מ.

ניתן היום י"ט בטבת, תשס"ט (15 בינואר 2009) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.