בתי-המשפט

פסק דין

התובע, יליד 27.10.1981, נפגע, לטענתו, בתאונת דרכים ביום 3.8.1998. על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהירו אירעה התאונה עת חצה כביש בשכונת ואדי ג'וז בירושלים ונפגע מרכב מ.ר. 8065508 (להלן: "הרכב") בו נהג הנתבע 1. הנתבעת 2 הכחישה בכתבי טענותיה את עצם התרחשות התאונה ומעורבות הרכב, כמו גם את הכיסוי הביטוחי. בקדם המשפט שהתקיים ביום 9.7.08 הבהירה הנתבעת שהנהיגה ברכב נעשתה בניגוד לתנאי הפוליסה, שאין מחלוקת כי היא פוליסה מסוג "סחר רכב" עם נהג נקוב בשם (הפוליסה צורפה כנספח ב' לכתב התביעה ולתצהיר התובע), וכי "יש גירסאות סותרות בנוגע לזהות הרכב הפוגע, זהות הנהג, ומספר הנוסעים". בקדם משפט נוסף, שהתקיים ביום 16.6.09, הוגשו פוליסות סחר הרכב שהוצאו על שם המבוטח והועלו לדיון סוגיות שונות הנוגעות לביטוח, למועד הוצאתו ול"החלפת הפוליסה" (אף אם חלק מהדברים לא מצא ביטוי בפרוטוקול). על רקע הכחשות הנתבעת את קרות התאונה ואת הכיסוי הביטוחי, נשמעו הראיות בסוגיות אלה.

כהערה מקדימה יובהר שעל אף שהתאונה התרחשה ביום 3.8.1998 הוגשה התובענה רק ביום 13.7.06, זמן קצר בטרם מלאו לתובע 25 שנים, וקרוב לשמונה שנים לאחר קרות הארוע. הדיון בתובענה התעכב והתארך לא מעט בשל קשיים טכניים-אובייקטיביים שנבעו מעניינים הקשורים בתובע ובמעשיו, שאינם נוגעים לכאורה לארועים נשוא התביעה. התובע, מסיבותיו שלו, בחר שלא להעיד את נהג הרכב (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 15), על אף שהיה עימו במגעים לאחר התאונה ואף ערך עימו עטווה (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 1-5). הוא אף נמנע מלהעיד את המבוטח, על אף שב"כ הנתבעת 2 ציינה בדיון מיום 16.6.09 כי טוב יעשה ב"כ התובע אם יבוא עם המבוטח בדברים בטרם ימשיך בהליכים. בנסיבות אלה נמצא התובע מעיד לבדו על הארועים נשוא התביעה.

האם הוכח שהפוליסה מכסה את הארוע?

אין מחלוקת שתעודת הפוליסה שהציג התובע ככזו שכיסתה את הנהיגה ברכב היא פוליסה מסוג "סחר רכב" (נספח ב' לכתב התביעה ולתצהיר). פוליסה זו הוצאה, כפי שנרשם בה במפורש, ל"סוג רכב: סחר רכב שלט" ול"כלי רכב: סחר רכב". מעותק הפוליסה שצורף לתצהיר עולה בבירור שהשימוש היחיד הנקוב בשימושים המותרים לפי הפוליסה הוא שימוש מספר "25". על פי "גב הפוליסה" שהוצג על ידי הנתבעת כוונת ההפניה היא לכיסוי "לשימוש למטרות סחר בכלי רכב". שם המבוטח בפוליסה הוא "אבו חאלד ראייד" והנהג היחיד הנקוב בשם כרשאי לנהוג תוך שימוש בפוליסה הוא "אבו חאלד מוחמד" (הנתבע 1).

התובע סבור שעל הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי הנהיגה ברכב אינה מכוסה בפוליסה זו. טענה זו בטעות מקורה. הפוליסה, כפי שהובהר לעיל, אינה פוליסה המכסה רכב פלוני. מטרתה המוצהרת, כפי שנרשם בה במפורש, היא לסחר רכב, ולכאורה השימוש בה מוגבל אך ורק ל"סחר ברכב שלט", וכדברי סוכן הביטוח "למטרת סחר רכב ו/או רכב במבחן. ברכב במבחן הוא מחוייב בשלט של משרד התחבורה שהוא חייב לשים אותו" בחלק הקדמי והאחורי של הרכב (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 16-19). ממילא יש להוכיח שהרכב בו עשה הנהג שימוש בעת התאונה הוא רכב שהשימוש בו נעשה לצורך "סחר רכב". נטל ההוכחה לטענה זו מוטל על התובע. שעה שאין כל חולק כי הפוליסה אינה כוללת כיסוי לשימוש למטרות "חברתיות ופרטיות", ולא ננקב בה כל שימוש נוסף למעט זה הכלול בשימוש "25" ("לשימוש למטרות סחר בכלי רכב"), וכאשר הפוליסה אינה מתייחסת לכלי רכב ספציפי, ברי כי חלה מכוחו של קל וחומר הקביעה לפיה "המחלוקת מתמקדת בהיקפה הבסיסי של החבות, ולא בתנאים או בסייגים כלשהם המתיימרים לצמצמה. אמנם הבחנה זו לא תהיה תמיד קלה (השוו, בהקשר ענייני שונה: רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452), אך במקרה שלפנינו אין בה קושי. משמצאנו כי הכיסוי הביטוחי הבסיסי מוגבל לכלי-הרכב שבמאגר העסקי בלבד, אין למבטחות עוד צורך בתנאים או בסייגים שיצמצמו אותו" (ע"א 4688/02 חזי כהן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26, 46ג (2005); להלן: הילכת חזי כהן). משכך הם פני הדברים חל הכלל הבסיסי לפיו על הנפגע להוכיח את עילת תביעתו, ובכלל זה את עצם תחולתה של הפוליסה שהוציאה הנתבעת על הרכב נשוא התביעה. במקרה דנא לא הובאה כל ראיה על ידי התובע לפיה ברכב שפגע בו, על פי הטענה, נעשה שימוש באותה עת למטרת סחר בכלי רכב. התובע לא עשה דבר לשם הוכחת טענה זו, ואף ויתר על העדת הנהג. מחדל זה פועל לרעתו, שכן יש להניח כי הויתור על העדת העד נובע מהחשש שהעדתו של זה תביא לגילוי ראיות הפועלות לרעת התובע. במקרה דנא אין המדובר בחשש בעלמא. תעודות עובד הציבור שהגישה הנתבעת מעידות שהרכב נשוא התביעה היה במועד הארוע בבעלות אחותו של הנתבע 1 (בכך יש גם משום חיזוק לעדות סוכן הביטוח – ראו עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 22-23). בעובדה זו יש כדי לכרסם כירסום ממשי בהנחה לפיה מדובר ברכב ששימש ל"סחר בכלי רכב" או לרכב במבחן. מאחר ולא הוכח שהשימוש ברכב נעשה למטרות סחר רכב, על אף לשונה הברורה והמפורשת של התעודה המתירה את השימוש למטרות אלה בלבד, ולא למטרות פרטיות כאלה או אחרות (בשונה מהלשון הרחבה יותר, שאף היא פורשה כשוללת חבות ביטוחית, בהילכת חזי כהן), הרי שדין התביעה להידחות. יוער שב"כ התובע האריך בטיעוניו בנוגע לתכליות השונות של הפוליסה, כשהוא טוען, תוך התעלמות מהעובדות העולות מהפוליסה שהוגשה על ידו, כי הפוליסה כללה שימוש למטרות "פרטיות וחברתיות". יתכן שטעות זו לא נבעה מנסיון להטעות את בית המשפט, כפי שניתן היה לסבור לכאורה, אלא מהעובדה שהאמור בפיסקאות 50, 55-61 לסיכומיו אינו אלא העתקה, מילה במילה, מפיסקאות 8-12 לפסק-דינה של חברתי כבוד השופטת בלהה טולקובסקי בת.א. (ת"א) 31589/00 שמי נ' כלל, מיום 11.4.06, ואילו המשך הטענות בפיסקאות 62-64 ו- 66-68 לסיכומים אינו אלא ציטוט מפיסקאות 21-25 להחלטתה של חברתי כבוד השופטת עדי ברק-חן בת.א. (חי') 17594/05 מזרחי נ' הפניקס, מיום 20.12.07. למרבה הצער לא הובאו הדברים בשם אומרם. מכל מקום, המקרים שנדונו באותם פסקי-דין שונים בתכלית השינוי מהמקרה דנא, ויתכן כי אגב ההעתקה חל גם השיבוש בעובדות. מעבר לנדרש, ועל אף שדי באמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה, אבהיר שגם בחלק מהטענות האחרות שהעלתה הנתבעת 2 יש לא מעט טעם. בכלל זה ניתן להזכיר את התהיות בנוגע למעורבות הרכב בתאונה, בפרט לנוכח העובדה שהתובע ואחיו גם יחד זיהו בעדותם את הרכב הפוגע כרכב בצבע שחור (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 12-13; עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 22-23), שעה שמתעודת עובד הציבור של משרד הרישוי עולה שמדובר ברכב שצבעו לבן; ואת התהייה העולה ובוקעת מהעובדה שהפוליסה נחזית להיראות ככזו ששולמה ביום 1.8.1998, אף שאין כל חולק שתאריך זה חל בשבת. ב"כ התובע טען, ללא כל ביסוס ראייתי, שסניפי דואר במגזר הערבי פתוחים בשבת. טענה זו לא רק שלא הוכחה, אלא שאין בה כדי להועיל לתובע. לא הוכח כלל, ואף לא נטען באמצעות עד כלשהו, שהתעודה שולמה בסניף דואר במגזר הערבי. שלוש התעודות האחרות שהוצאו לאותו מבוטח עבור "סחר רכב" (האחת על שמו ושתיים נוספות על שם שני עובדים אחרים) שולמו כולן בסניפי בנק מרכנתיל במרכז ירושלים (האחת לפני התאונה, ביום 31.7.98, ושתיים נוספות אחרי התאונה – ביום 4.8.98 וביום 18.8.98; כל שלוש התעודות הונפקו על ידי הסוכן באותו יום בתוך פרק זמן של שלוש דקות, כפי שמצויין בהן). בנסיבות אלה הטענה לפיה שולמה דווקא תעודה זו במועד הקודם לתאונה ובסניף דואר כלשהו הפתוח בשבת, צריכה ראייה של ממש. ממילא מעוררת התעודה תהיות על פניה, תרתי משמע. הנתבעת האריכה בטענותיה לפיהן הביטוח על פי הפוליסה נשוא התביעה לא נכנס לתוקפו מאחר והפוליסה ה"מובילה", של המבוטח עצמו, לא שולמה אלא ביום 4.8.98, יום לאחר התאונה. לטענתה – כל עוד לא שולמה הפוליסה ה"מובילה", לא נכנסו לתוקף יתר הפוליסות, שהפרמיה עבורן היא מחצית מהפרמיה המשולמת עבור הפוליסה ה"מובילה". טענות אלה בוססו על עדותו של סוכן הביטוח לבדה, ולא נשענו על כל ראיה חיצונית. הן אינן באות לכלל ביטוי כלשהו בלשון תעודת הביטוח, ולא צוינו בכל מקום שהוא על פניה. בנסיבות אלה לא ניתן לקבל טענה מעין זו, כאשר היא מהווה מעין "תוספת חיצונית" למסמך היחיד שהוגש ככזה המאגד בתוכו את תניות הביטוח. הגבלה מעין זו היה צורך לציין במפורש בפוליסה, ומשלא הוכח שהדבר נעשה – אין המבטחת רשאית להסתמך עליה. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות. מסקנה זו נשענת על העובדה שהתובע כשל מלהוכיח כי הפוליסה כיסתה את הנסיעה ברכב, ולאמיתו של דבר נראה שההיפך הגמור הוא העולה ובוקע מבין השיטין. לכך יש להוסיף את התהיות הנוגעות לשאלה אם אכן הוכח עצם ההיפגעות מהרכב נשוא התביעה, ואת האפשרות הממשית לפיה לא שולמה הפוליסה לפני אירוע התאונה ולפיכך כלל לא היתה בתוקף.

לפיכך התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת 2 בסכום של 4,000 ¤ ובשכ"ט עורכי-דינה בסכום של 4,000 ¤ ומע"מ.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז בשבט תש"ע (31 בינואר 2010), בהעדר הצדדים.

                                                                                                       __________________

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט