בתי המשפט

פסק דין

1.         ביום 5.7.2005 נשלח אל התובעת מכתב פקיד תביעות הבטחת הכנסה, ובו הודע לה כי נוצר על שמה חוב בסך של 38,050 ¤ בשל תשלומים שלא כדין של גמלת הבטחת הכנסה (המכתב צורף לכתב התביעה). בעקבות מכתב זה הגישה התובעת את תביעתה מושא פסק דין זה.

2.         ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:

א.         התובעת הינה תושבת מחנה הפליטים שועפאט.

ב.         התובעת נשואה לעמאד מקיטי משנת 1992. מר מקיטי הינו תושב שטחים, ואין בידו אישור שהיה בישראל.

ג.          לבני הזוג 9 ילדים.

ד.         התובעת הגישה תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה בחודש ספטמבר 2003     (נ/1). תביעתה אושרה מיום 1.9.2003. בחישוב הגמלה נלקחה בחשבון הכנסת בעלה כפועל נודד בסך של 100 ¤ ליום (נ/2). מחודש 12/2005 ועד 10/2006 קיבלה התובעת גמלת הבטחת הכנסה ללא זקיפת הכנסה, לנוכח הודעתה כי בעלה אינו עובד עוד.

ה.         תשלום הגמלה הופסק בחודש 10/2006 בשל אי שיתוף פעולה, משהתקבל מידע אצל הנתבע כי בעלה של התובעת עובד כשומר לילה בתחנת שאיבה מטעם אונר"א בשכר של 350 $ לחודש, וכי בבעלותו נכס מקרקעין ביריחו.

ו.          ביום 15.9.2005 הגישה התובעת תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה (להלן – התביעה הראשונה). תביעה נוספת הוגשה ביום 29.4.2007 (להלן – התביעה השניה).

3.         נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים שלהלן.

4.         התיישנות

הנתבע טוען כי ביום 15.11.2006, שנשלח אל התובעת בדואר רשום, ובו הודע לה כי תביעתה נדחתה מחמת חוסר שיתוף פעולה, לאחר שנשלחו אליה שני מכתבים ובהם בקשה להמצאת מסמכים. התובעת לא המציאה את המסמכים הנדרשים, ולפיכך נדחתה תביעתה. מכתבה זה ניתן לתובעת ביד ביום 11.2.07. לאור האמור בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 (להלן – התקנות) היה על התובעת להגיש תביעתה לבית הדין תוך 6 חודשים מיום קבלת מכתב הדחיה, והיא לא עשתה כן. לא הועלתה טענת התיישנות לגבי התביעה החוזרת שהוגשה ביום 4/2007 (תגובת הנתבע מיום 15.6.2007). 

מנגד טוענת התובעת כי לא קיבלה את המכתבים שנשלחו אליה, וכי פנתה ללשכה לסיוע משפטי, ועל פי הנחיית הנתבע אין למנות את התקופה שבה התעכב עניינה בלשכה לסיוע משפטי לצורך מירוץ ההתיישנות. מכאן שהתביעה הראשונה לא התיישנה.  

5.         נבהיר בראשית דברינו כי גם אם תתקבל טענת ההתיישנות, לא יגרום הדבר לדחיית תביעת התובעת, אלא רק לשינוי בתקופה הרלבנטית לענייננו. כאמור הוגשה התביעה הראשונה ביום 15.9.05, ומכתב דחייה נשלח אל התובעת ביום 15.11.2006 בדואר רשום (נ/7). חזקה כי מכתב הנשלח בדואר רשום, ואף בדואר רגיל, מגיע ליעדו (עב"ל 27/03 אליאס חזן – המל"ל, ניתן ביום 2.6.04), מה גם שהתובעת אישרה כי תיבת הדואר שאליה נשלחו המכתבים הינה תיבת הדואר של אביה, וכי היא מקבלת מכתבים בתיבת דואר זו (ע' 3 ש' 19-22). התובעת לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת לטענתה כי דווקא מכתבי הנתבע לא התקבלו. משכך, גרסת התובעת כי לא קיבלה את כל המכתבים שנשלחו אליה אינה מתקבלת על הדעת כלל וכלל.

באשר לטענה כי עניינה  התעכב בלשכה לסיוע משפטי – גם טענה זו דינה להידחות. אכן, עיכוב בלשכה לסיוע משפטי עשוי להוות גורם שיש להתחשב בו במניין תקופת ההתיישנות, וכך אף נקבע בהנחיות המוסד לביטוח לאומי. ואולם, זאת, כאשר הוכח כי העיכוב אכן נגרם בשל סיבה זו. בענייננו לא ציינה התובעת מתי פנתה ללשכה לסיוע משפטי (ע' 6 ש' 14-15), משכך לא הוכח כי העיכוב נגרם בשל סיבות שאינן תלויות בה, מה גם שהתובעת עצמה ציינה בעדותה כי:

"ישבתי איתה (עם עורכת הדין בלשכה לסיוע משפטי ד.פ.) והיא הסתכלה בתיק ומינתה לי עורך דין" (ע' 6 ש' 13).

בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי מונה לייצגה ב-4.12.2007. מכאן, שהתובעת פנתה בבקשה למתן סיוע משפטי כשנה לאחר שנשלח אליה מכתב הדחיה (נ/7). משמע שעיקר העיכוב נגרם בשל התנהלות התובעת ולא בשל עיכוב בלשכה לסיוע משפטי. לפיכך אנו קובעים כי תביעת התובעת מיום 15.9.2005 התיישנה.

6.         נכס מקרקעין

            הנתבע טוען כי לבעלה של התובעת נכס מקרקעין ביריחו, וכי היה על התובעת להמציא את המסמכים הנדרשים לגבי נכס זה – תכנית בניה של בית בעלה ביריחו, ואישורי בעלות הכוללים מספר גוש וחלקה (נ/3) – וכי לא עשתה כן. מנגד טוענת התובעת כי המציאה את כל המסמכים שבאפשרותה להגיש ובכלל זה: אישור היתר בניה על שם חמה, אישור אונר"א כי אין לבעלה נכס ביריחו, אישור כי הקרקע שעליה הוקם בית חמה שייכת לאונר"א, אישור בדבר שטח האדמה ושטח הבית וצילומים. מוסיפה התובעת עוד כי  בכל מקרה לא היה מקום לשלול את זכאותה לגמלה, אלא לזקוף הכנסה מנכס, וכי הנתבע נהג בחוסר סבירות ושלא כדין בכך שמנע מן התובעת גמלה קיומית.

7.         כדי לבחון את השאלה האם אכן לא המציאה התובעת את המסמכים הנדרשים לגבי הנכס ביריחו, יש לבחון קודם כל את השאלה האם הובאה ולו ראשית ראיה כי למר מקיטי, בעלה של התובעת, נכס מקרקעין ביריחו. החוקר חוסאם נאסר העיד כי ביקר ביריחו, ושם התברר לו כי למר מקיטי ולאחיו יש בתים ביריחו (ע' 20 ו- 22). ב"כ הנתבע ביקשה להגיש דו"ח המתאר את מעשיו של החוקר, ואולם משהתברר כי הדו"ח אינו חתום על ידי החוקר, ולא ברור כלל מי  ערך אותו ומי חתום עליו, נדחתה הבקשה (החלטות בע' 21-22). זאת ועוד. בעדותו אמר החוקר הנתבע חוסאם נסאר כי:

"אני לא זוכר את החקירות מאז, אני אקרא מהדו"ח" (ע' 20 ש' 6).

ספק אם יכול העד לרענן את זכרונו ממסמך שנקבע כי אינו קביל, והוא לא הוגש לבית הדין. כמו כן יש להדגיש כי קיים הבדל בין "רענון זיכרון" ל"כלל הקפאת הזכירה שבעבר". רענון זכרון גורם לעד להיזכר ולהעיד מזכרונו. מדובר במצב שבו ניעור זכרונו של העד, והוא מעיד על פיו.  מקום שרוענן זכרונו של עד במסמך, רשאי הצד שכנגד להציג את המסמך על מנת לאפשר לבית המשפט לעמוד על מידת האמון שניתן לייחס לעדות, על רקע הרענון מאותו מסמך.  הראיה מתקבלת במישור הדיוני בלבד, כלומר כראיה לעצם אמירתה להבדיל מראיה לאמיתות תוכנה. הכלל בדבר הקפאת הזכירה שבעבר מתייחס למצב שבו לא ניתן להעיר את זכרונו של העד, או לפחות לא ניתן לסמוך עליו. עם זאת אין סיבה שלא לסמוך על מה שהעלה העד על הכתב או נרשם מפיו בשעתו.  רישום המתקבל כראיה על פי כלל זה מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, ובא במקום עדותו של העד שזכרונו בוגד בו (י. קדמי, על הראיות, חלק שני, ע' 577,  י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, ע' 1426).  כעולה מדבריו של החוקר הוא אינו זוכר כלל את האירועים שעליהם העיד, והוא מסתמך בדבריו על האמור בדו"ח. מכאן, שמדובר בכלל הקפאת הזכירה שבעבר.

השימוש בכלל זה הוא נדיר, ונועד לנסיבות שבהן ברור לכל בר בי רב כי הרישום הינו הראייה הטובה ביותר, וכי אי קבלת הרישום והעדפתו על פני עדותו של העד מתוך זכרונו, מהווה פגיעה בעשיית משפט צדק, שהוא אינטרס של הציבור כולו, ולא רק עניינו של הפרט המתדיין (י קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורת תשס"ד, בעמ' 686). כלל זה נידון בהרחבה בע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, שם נקבע כי:

”המדובר במצב, בו אין לעד זיכרון על אירוע פלוני מן העבר והוא משולל זיכרון לחלוטין לגבי האירוע האמור או שזיכרונו בלתי מושלם. הוא מבקש עתה להשלים את החסר, וזאת על-ידי הישענות על רישום כלשהו, אשר אותו ערך בעבר. מהלך מחשבתו ודבריו הם כאילו כדלהלן: בשעתו, במועד קרוב לאירוע, ערכתי רישום נכון של האירוע האמור, וזאת בעת שזיכרוני היה עדיין טרי; עתה זיכרוני לקוי, או, לחלופין, אינני זוכר דבר, אך אני יכול לאשר, כי זה רישום,

אותו ערכתי בשעתו, או, לחלופין, אמנם אינני זוכר את הרישום הזה, אך מתוך הסתכלות ברישום עתה אני יכול לאשר, כי אני הוא זה שערך רישום זה.

הווה אומר, מערכת הנסיבות צריכה להצביע על כך, כי בזמן שהעד רשם את הרישום היה כוח הזכירה שלו תקין וטוב, ונוסף על כך על בית המשפט להשתכנע, כי הרישום זוהה כיאות כרישום שנערך בשעתו, וכן כי עריכתו נעשתה תוך הקפדה על דיוקו של הרישום" (ע' 213-212).

רישום כזה רשאי בית המשפט לקבלו כראייה לאמיתות תוכנו ואף ליתן לו משקל מועדף על פני עדותו של העד, אם התקיימו התנאים המפורטים להלן:

”1.           הרישום שנעשה בשעתו על ידי העד או מפיו הינו רישום כן, אמיתי ומדוייק.

2.             טענת העד לפיה אינו זוכר את פרטי ההתרחשות הינה טענה כנה ואמיתית או שבנסיבות העניין אין לסמוך על זכרונו של העד בדבר פרטי ההתרחשות ומן הראוי להעדיף את הרישום שנערך בהקשר זה בשעתו" (ר' י. קדמי, חלק שני בע' 684).

            בענייננו לא התקיים התנאי הראשון המפורט לעיל. לא ברור כלל כיצד נערך הדו"ח, מי רשם את הדברים מפי החוקר, האם נרשמו הדברים מפי החוקר מילה במילה או שנעשתה עבודת עריכה וכד'. לא הוגש הרישום שערך החוקר עצמו, אם יש כזה, ולא ניתן לכך כל הסבר.

            זאת ועוד. בעדותו מסתמך החוקר על דברים שנאמרו לו על ידי שכנים, בעלת המכולת וכו' (ע' 20 ש' 7-11). פרט לשמותיהם, לא הובהר מי הם האנשים, הם לא העידו לפנינו, ולא ניתנה הזדמנות לב"כ התובעת לחקור אותם על דבריהם. הצגת קלטת או תמליל אין בה כדי לרפא פגמים אלה. החוקר גם  לא ביקר בבית שנטען כי הוא ביתו של מר מקיטי, ולא הובאה ראיה אחרת כלשהי כי זה אכן ביתו. גם אם ייאמר כי בית הדין אינו קשור בדיני הראיות, עדיין חלים על בית הדין העקרונות הכלליים של דיני הראיות, ועל סמך אלה יש לקבוע כי לא הובאה אף לא ראשית ראיה כי למר מקיטי נכס מקרקעין ביריחו. גם לא הובהר מדוע אין די במסמכים שהגישה התובעת, והמפורטים בסעיף 11 לתצהירה. לסיכומי הנתבע צורפו מסמכים מתיק בל 10972/07. לטענת הנתבע מדובר בתביעה של אחותה של התובעת, הנשואה לאחיו של בעלה, והחומר שצורף מלמד על ביצוע שומה לנכס ביריחו. ב"כ התובעת ביקש להוציא מסמכים אלה מתיק בית הדין, ולמחוק את הסעיף המתייחס אליהם בסיכומי הנתבע, משום שאין לצרף ראיות לסיכומים, טענות הנתבע בעניין זה לא הוכחו, ומדובר בתיק אחר.

איננו רואים מקום להוציא את המסמכים מתיק בית הדין, ואולם אין לייחס להם משקל כלשהו. לא הוכח כי אכן מדובר באחותה של התובעת, לא ברור מה הוכח באותו תיק, מה גם שהעובדה שלאחיו של בעלה של התובעת יש בית ביריחו אינו מלמד בהכרח כי כך הדבר גם לגבי בעלה של התובעת.

לפיכך יש לדחות את טענת הנתבע כי כדין נדחתה תביעת התובעת בשל אי שיתוף פעולה, בכל הנוגע לנכס המקרקעין.

8.         האם עבד מר מקיטי והשתכר בתקופה הרלבנטית לתביעה זו?

            התובעת התבקשה להמציא מסמכים אודות עבודת בעלה, אך לא המציאה מסמכים כלשהם ובכלל זה  תלושי שכר. התובעת אישרה בעדותה כי התבקשה להמציא מסמכים בעניין עבודת בעלה והנכס ביריחו (ע' 5 ש' 6-4), ובעקבות דרישה זו המציאה ביום 5.11.2006 תצהיר, ובו נכתב כי:

"אני מצהירה בזאת כי בעלי מר עמאד אלמקיטי ת"ז 905757274, לא עובד בכל עבודה שהיא מאחר ואין ברשותו היתר כניסה ועבודה (נ/5 סעיף 2, ההגדשה הוספה ד.פ.)".

ואולם בתצהיר העדות הראשית שהוגש בתיק זה הצהירה התובעת כי:

"אני מסרתי לנתבע כי בעלי לא עבד מאחר ובאותה תקופה לא החזיק בהיתר כניסה לישראל. רק במהלך החודשים 9/06 – 11/06 עבד בעלי למשך שלושה חודשים באונר"א. מדובר בהטבה שהאונר"א מעניקה למובטלים לעבוד אצלה למשך 3 חודשים בלבד. מעבר לתקופה זו, לא עבד בעלי באותה תקופה בכלל"

            טענת התובעת כי הצהירה שבעלה לא עבד כי לא היה לו היתר עבודה בישראל אינה משכנעת כלל ועיקר. התובעת מבקשת גמלת הבטחת הכנסה, ויש להניח, ברמת סבירות גבוהה, כי היא יודעת שלהכנסות המשפחה מכל מקור שהוא, ולאו דווקא מעבודה בתחום מדינת ישראל, יש רלבנטיות לגבי זכאותה לגמלה. התובעת הצהירה ב- 5.11.06, היינו במועד שבו עבד מר מקיטי באונר"א, כי בעלה אינו עובד. התובעת אומנם טוענת כי הגישה לנתבע אישור של אונר"א על עבודת בעלה מיום 9.12.06 עם התצהיר נ/5 (נספח א' לתצהירה), אולם דבריה אלה אינם מתיישבים עם האמור בתצהירה נ/5.

בתביעתה לגמלת הבטחת הכנסה מיום 29.4.07 ציינה התובעת כי:

"בעלי עובד כפועל נודד, עובד שבועיים כל חודשיים בערך. בעלי מרוויח בערך 1,000 ¤ בחודש (נ/9).

דבריה אלה אינם מתיישבים עם האמור בתצהיר העדות הראשית של התובעת. שם הצהירה התובעת כי בעלה החל לעבוד בחודש 2/07, בשכר חודשי של 1,200 ¤ (סעיף 8).

אף אם נניח כי מר מקיטי אכן עובד רק מחודש פברואר 2007, דבר שלא צויין בטופס התביעה נ/9, היה על התובעת להמציא מסמכים כלשהם המבססים את טענתה זו כגון, אישור המעביד, תלושי שכר וכד'. לא זו בלבד שמסמכים אלה לא הוגשו למרות דרישת הנתבע (נ/7, נ/4), אלא שהתובעת לא נתנה הסבר כלשהו לאי המצאת המסמכים.

9.         יש לדחות את טענת התובעת כי דחיית התביעה מחמת חוסר שיתוף הפעולה הינה בלתי סבירה ושלא כדין. סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה קובע כי:

"א)           לצורך קביעת הזכאות לגמלה או המשך תשלומה, חייב התובע גמלה או שהמקבל גמלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי –

(1)            למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים;

(2)            לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שיקום או של מומחה אחר, הכל לפי העניין;

(3)            להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש.

(ב)            כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א) רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גמלה או להחליט על אי מתן הגמלה"

            יתר על כן, על המבוטחים כמו גם על הנתבע מוטלת החובה לנהוג בהגינות וביושר. כמו כן מוטלת על שניהם חובת גילוי הדדית (עב"ל 280/05 אילנית ברנס – המל"ל, לא פורסם). מן האמור בסעיף 8 לעיל עולה כי התובעת לא נהגה כנדרש ממנה, ולא מצאה לנכון לשתף פעולה עם הנתבע ולגלות מידע שהינו חיוני ורלבנטי לצורך בחינת זכאותה לקבל את הגמלה. נדגיש כי השאלה מהי הכנסתו של מר מקיטי נוגעת ללב ליבה של בחינה זו, שהרי גמלת הבטחת הכנסה נועדה לאפשר למבוטח קיום מינימלי, ועל פי הכנסתו של התא המשפחתי נקבעת הן הזכאות והן שיעור הגמלה המשתלמת. על כן גרסאותיה השונות של התובעת לגבי המועדים שבהם עבד מר מקיטי, וגובה שכרו, מגלים רצון להסתיר את העובדות כהוויתן, והינן בגדר חוסר שיתוף פעולה כשלעצמן, מה גם שהתובעת גם לא המציאה את המסמכים הנדרשים, כפי שצויין לעיל.

לפיכך כדין נדחתה תביעתה מחמת חוסר שיתוף פעולה.

אין צו להוצאות.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום  2/2/10            בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.