בתי המשפט

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו- גרטל) בת.א. 7821/05, מיום 9.8.09.

עיזבון המנוח הגיש תביעה בסדר דין מקוצר במסגרתה ביקש להורות למערער לפנות את המושכר, נכס מקרקעין בשכונת ואדי ג'וז בירושלים, המשמש מוסך. המערער שכר את הנכס ביום 1.7.69 ונטען כי השתלט שלא כדין על שטח צמוד, אף הוא בבעלות העיזבון. לבקשת המערער ניתנה לו רשות להגן. בבית משפט קמא לא הייתה מחלוקת כי העיזבון הוא הבעלים של הנכס בו מתנהל עסקו של המערער, כולל השטח הצמוד לו, וכי במשך שנים לא שילם המערער דמי שכירות. העיזבון טען בבית משפט קמא לשלוש עילות פינוי: תקופת השכירות תמה ולא חודשה, בנסיבות בהן לא חל חוק הגנת הדייר; אי תשלום דמי שכירות ודמי שימוש מאז שנת 1992; הסגת גבול לשטח הסמוך לנכס. מנגד, טען המערער כי הוא דייר מוגן שבא בנעליהם של הדיירים הקודמים ואף שילם דמי מפתח למנוח, על פי הסכם בינו לבין הדיירים הקודמים. עוד נטען, כי החוזה עליו מסתמך העיזבון מזויף, מעולם לא נחתם על ידו ומעולם לא פלש לשטח הסמוך אלא רכש אותו כדין. המערער הודה כי לא שילם דמי שכירות משנת 1996, לא כשוכר ולא כדייר מוגן, אולם טען כי לא ידע למי מבין יורשי המנוח עליו לשלם את דמי השכירות, שכן כל אחד מהיורשים דרש את דמי השכירות לעצמו.

בית משפט קמא העדיף את גרסת העדים מטעם העיזבון והמסמכים שבאו לפניו וקיבל את גרסת העיזבון, בנימוק שהיא: "הגיונית ומתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר ובמאזן ההסתברויות עדיפה". בית משפט קמא קבע בנוסף, כי גרסת המערער רצופת סתירות (הן לגופה והן ביחס לדברים שאמר בחקירתו במסגרת הדיון בבקשה לרשות להתגונן), בלתי עקבית וקשה לקבוע על פיה ממצאים עובדתיים, במיוחד משום שמדובר בעדות יחידה של בעל דין שיש לו עניין בתוצאות ההליך המשפטי. בית המשפט הוסיף, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח בראיות מהימנות ומוצקות כי אכן רכש זכות דיירות מוגנת כדין, משום שלבד מגרסתו לא הציג כל ראיה או עדות חיצונית אחרת התומכת בה. כמו כן, בית משפט קמא קבע כי לא הייתה כל סיבה לאי תשלום דמי השכירות במשך שנים רבות וכי גם לו היה מדובר בזכות דיירות מוגנת, אי תשלום דמי השכירות כאמור הקים לעיזבון עילת פינוי ביחס למערער. לסיכום, בית משפט קמא קיבל את תביעת העיזבון וחייב את המערער לפנות את הנכס, לרבות את השטח הסמוך אליו פלש.

בערעורו לפנינו מעלה המערער טענות כנגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בית משפט קמא, ובכלל זה נטען כי בית משפט קמא התרשם באופן מקוטע ולא נכון מהראיות שהוצגו לו וערבב "מין בשאינו מינו" ואף טעה טעות מתמשכת כתוצאה מכך שקבע כי המערער אינו יודע קרוא וכתוב. עוד נטען, בין היתר, לעניין אי תשלום דמי השכירות לעיזבון והטענה כי מדובר בשכירות מוגנת ולא בשכירות חופשית.

העיזבון מבקש לקיים את פסק הדין מטעמיו.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות ב"כ הצדדים לפנינו בכתב ובע"פ, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אף אנו סבורים, כפי שסבר בית משפט קמא, כי לא עלה בידי המערער להוכיח שזכותו בנכס היא זכות דיירות מוגנת. אף אם נפנה למסמך נ/1 שהוא הסכם המכר שנערך בינו לבין הדייר הקודם, ובמיוחד לאמור בו כי זכויות השכירות של הדייר הקודם עוברות אל המערער, אזי המדובר בהסכם שבין הדיירים, אשר בעל הבית, העיזבון, לא היה צד לו. כמו כן, עיון בנ/1 מעלה, כי אין בו כל אזכור לתשלום דמי מפתח ביחסים שבין המערער לבין השוכר הקודם בנכס, או בין מי מהם לבין העיזבון. ההסכם נוקב בסך של 500 דינר, אותם שילם המערער לשוכר הקודם בגין כל זכויותיו, לרבות המוסך ותכולתו. גם בעדותו בבית משפט קמא לא אמר המערער כי במסגרת סכום זה נכלל הסכום של דמי מפתח עבור חלקו של בעל הבית הוא העיזבון. סיכומה של נקודה זו, אין כל מסמך או ראיה שיש בהם כדי לבסס את טענת המערער כי הזכות שרכש מן העיזבון היא זכות דיירות מוגנת וכי זו נרכשה בדמי מפתח.

עוד נוסיף, כי אף לו היה מדובר בדיירות מוגנת, המערער לא נתן כל טעם מבורר לאי תשלום דמי השכירות במשך שנים רבות. ההסבר בדבר אי הידיעה לידי מי מבין היורשים יש לבצע את התשלום, לאו הסבר הוא. יכול היה המערער לשלם את דמי השכירות לאחד מן היורשים או להפקיד את סכום דמי השכירות בידי בא כוחו, אשר מצידו היה יכול להעבירו לב"כ העיזבון או להפקידו בקופת בית המשפט. דבר מכל אלה לא נעשה.

לכל האמור לעיל יש להוסיף את הטעמים שמנה בית משפט קמא בקבלו את התביעה, ובמיוחד את התרשמותו השלילית מעדותו של המערער, כמו גם הסתירות הרבות והמהותיות שהיו בעדותו.

על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ¤. הפיקדון שהפקיד המערער יועבר למשיב באמצעות בא כוחו.

ניתנה היום י"ח בשבט, תש"ע (2 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.