בתי המשפט

פסק דין

1.         התובע מונה ככונס נכסים על זכויותיו של מר ששון לוי (להלן: ששון) ב-1500 מניות רגילות של הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). לטענתו של התובע, המדובר במניות שהיו שייכות מאז ומתמיד לששון על אף שהיו רשומות באופן פורמלי על שם אחיו, מר עובדיה לוי ז"ל (להלן: עובדיה ז"ל). ביום 3.2.05 התקשר התובע עם הנתבעים 2 ו-3 (להלן: הנתבעים) בהסכם למכירת זכויותיו של ששון במניות. רשויות המס, להן דווח על עסקת המכר, קיבלו את טענת התובע לפיה המניות היו שייכות לששון מאז ומתמיד וכי לא נעשתה עסקת העברה בין ששון לבין עובדיה ז"ל. כאשר ביקש התובע לרשום את המניות על שם ששון, הודיעה לו הנתבעת כי עליו לפרוע את חובותיו של עובדיה ז"ל כתנאי לרישום המניות על שם ששון. התובע טוען, כי דרישת התשלום לה טוענת הנתבעת איננה חוקית, ובכל מקרה היא מופרזת. עוד טוען התובע, כי על הנתבעים לשאת בחובו של עובדיה ז"ל לנתבעת.

2.         הנתבעת טוענת, כי בהתאם לתקנותיה (תקנה 4) הוסמכו מנהלי החברה לסרב לרשום העברת מניות לפי שיקול דעתם. מכוח סמכותם קבעו מנהלי הנתבעת, בהחלטה משנת 1983, כי לא תבוצע העברת מניות כאשר המניות הרלבנטיות נושאות חוב לחברה. החלטה זו משקפת את מדיניות הנתבעת ונוהגים לפיה מאז קבלתה ועד היום. הנתבעת היא חברה פרטית אשר נוסדה על-ידי כמה עשרות בעלי מניות שהיו מעוניינים ברכישת חטיבת מקרקעין בשכונת בית הכרם ובהקמתו של פרוייקט מגורים, הידוע כיום בשם "רמת בית הכרם". במשך השנים גבתה הנתבעת מבעלי מניותיה תשלומים אשר איפשרו את תפקודה התקין וכיסו את הוצאותיה. בין היתר, נשלחו שתי דרישות תשלום לבעלי המניות בימים 4.4.84 ו-4.5.85. הדרישה הראשונה היתה לתשלום סך של 500 דולר עבור כל 1,000 מניות, והשניה לתשלום סך של 1,500 דולר עבור כל 1,000 מניות. דרישות חוב אלה לא נפרעו על-ידי עובדיה ז"ל שהיה בעל מניות בנתבעת. כאשר פנה התובע בשנת 2006 וביקש להעביר 1,500 מניות לידי הנתבעים, הוא נדרש להשלים את העברת המניות מעובדיה ז"ל לששון ולשלם לנתבעת את החוב בגין מניות אלה. הנתבעת טוענת, כי המדובר במניות הרשומות על שם עובדיה ז"ל, וככל שהוסכם בין האחים לוי שחלק מן המניות שייך לששון, המדובר בהסדר פנימי ביניהם, שהנתבעת לא היתה צד לו. עוד נטען, כי יורשי עובדיה ז"ל שילמו את יתרת חובו לנתבעת עובר לרישום המניות על שמם, וכך יש לנהוג גם בנוגע להעברת המניות לששון. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התביעה לוקה בשיהוי גדול בשים לב למועד יצירת החוב וכי אין ממש בטענה בדבר אי חוקיות דרישת התשלום. זאת ועוד. המדובר בחברה פרטית, ובית המשפט לא יתערב בשיקול דעתם של מנהליה. כמו כן, עובדיה ז"ל שילם במשך שנים רבות את חובותיו לנתבעת, וזו נסמכה על גביית התשלומים מבעלי מניותיה. בנסיבות אלה, מושתק התובע מלטעון כנגד חוקיות התשלומים.

3.         הנתבעים טוענים, כי מילאו את כל חיוביהם על-פי הסכם המכר עם התובע ושילמו את מלוא התמורה, ואולם התובע לא העביר את המניות על שמם לנוכח המחלוקת בינו לבין הנתבעת. הנתבעים הגישו תביעה לאכיפת הסכם המכר (ת"א 9272/07), ובמסגרתה הגיעו הצדדים לפשרה (ביום 13.7.08) לפיה ישלם התובע לנתבעת סך של 110,000 ¤ והמניות יועברו על שם ששון, ואילו המחלוקת הכספית בנוגע לחוב לנתבעת תידון בתביעה הנוכחית. לגוף הענין טענו הנתבעים, כי על-פי ההסכם בינם לבין התובע אמנם המניות נרכשו AS IS, ואולם כשהן נקיות מכל שעבוד, עיקול או זכות אחרת של צד ג', בהתאם להוראות סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968. לפיכך, על התובע לשלם את החוב לנתבעת מתוך כספי התמורה ויש לדחות את נסיונו להטיל את החוב על הרוכשים – הנתבעים.

4.         ביום 7.5.09, בישיבת קדם משפט, הגיעו הצדדים להסכמה שלהלן:

"המשך הדיון בתיק ייעשה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט על יסוד החומר הקיים בתיק וכן כתבי טענות קצרים שכל אחד מאיתנו יגיש. עוד הגענו להסכמה, כמפורט להלן:

(א)       לכתבי הטענות יוכל כל צד לצרף מסמכים שגולו בין הצדדים.

(ב)        התובע חוזר מטענתו בדבר אי חוקיות ההחלטה וגביית התשלומים של החברה מבעלי מניותיה.

(ג)        הנתבעת 1 חוזרת בה מטענת שיהוי בדבר העלאת טענות התובע ו/או החייב מר ששון לוי.

(ד)        בית המשפט יוסמך לחייב גם מי מהצדדים בהוצאות".

5.         בסיכומיו, חוזר התובע ומטעים כי לטענתו אין לראות ברישום המניות על שם ששון משום העברת המניות מעובדיה ז"ל לששון, שכן המדובר במניות שהיו מאז ומתמיד רכושו של ששון. לטענתו, הנתבעת ידעה על החלוקה הפנימית של המניות בין עובדיה ז"ל לבין ששון ואישרה עובדה זו במפורש. בהקשר זה נטען, כי כשם שהמניות שרכשו עובדיה ז"ל וששון ממר יוסף ישפה בשנת 1972 נרשמו על שמו של עובדיה ז"ל ללא דרישה בדבר פרעון חובותיו של יוסף ישפה תחילה, כך יש לנהוג ברישום המניות על שמו של ששון, שאיננו רישום מכוח ירושה אלא מכוח בעלותו של ששון במניות מדעיקרא. כמו כן, החברה לא פעלה שנים רבות לגביית החוב, והיא איננה פועלת אף נגד בעלי מניות אחרים. מאחר שהמדובר בחברה שקיבלה החלטה בדבר פירוק בתום הבניה על המקרקעין, ניתן יהיה להפחית את החוב מן הדיבידנד שיחולק בעת הפירוק.

טענות נוספות בפי התובע הן, כי יש לרשום את ששון כבעל מניות על-פי הוראות סעיף 299 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; כי הנתבעת הטעתה את התובע בכך שלא יידעה אותו בדבר קיומו של חוב בגין המניות לפני עסקת המכירה עם הנתבעים; וכי סכום החוב הוא לכל היותר 70,200 ¤, נכון ליום 17.11.08. קרן החוב היא בסך 3,000 $ בלבד, וסכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה לדולר וריבית שנתית בשיעור של 20% אינו מגיע לסך של 110,000 ¤, כטענת הנתבעת. התובע מוסיף וטוען, לחלופין, כי ככל שקיים חוב כלפי הנתבעת בגין רישום המניות על שם ששון, יש להטילו על שכם הנתבעים. הנתבעים בדקו את מצב זכויותיו של ששון בנתבעת לפני עסקת הרכישה והיה עליהם לדעת על החוב, ולכן – כמי שרכשו את זכויותיו של ששון AS IS – יש לקבוע כי רכשו את המניות ביחד עם החוב בגינן.

6.         הנתבעת טוענת כי על-פי מסמכי החברה ורישומיה במשך שנות קיומה, ששון מעולם לא היה בעלים של מניות בנתבעת. הנתבעת לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת על הסדרים פנימיים בין האחים לוי, ככל שהיו, ומבחינתה היה עובדיה ז"ל בעל המניות היחיד. הצו שניתן בבית המשפט ביום 13.8.89 בדבר העברת המניות מעובדיה ז"ל לששון לא קבע כי המדובר במניות שהיו שייכות לששון מלכתחילה, ואף אם היה קובע כך, גם אז היה התובע נדרש למלא אחר התנאים שנקבעו בתקנון הנתבעת ובהחלטות מנהליה בדבר פרעון החובות כתנאי להעברת המניות. המדובר בהחלטות שהתקבלו כדין, והנתבעת נוהגת לפיהן שנים רבות. כך, לא מתבצעת העברת מניות מכל סוג שהוא מבלי שסולקו תחילה כל החובות הרשומים בספרי החברה בגין המניות המועברות. בענייננו, גם אם המדובר במניותיו של ששון מלכתחילה, כי אז על התובע לפרוע את החוב בגינן לנתבעת על-מנת לרשום את המניות על שם הנתבעים. אשר לגובה החוב, מאחר שהמדובר בחוב שנוצר לאחר 31.3.84, הוא צמוד לדולר ונושא ריבית שנתית בשיעור של 20%. גובה החוב בגין 1500 מניות בתוספת הצמדה לדולר וריבית שנתית כאמור מגיע לסך 113,320 ¤. עוד נטען, כי הנתבעת לא הטעתה את התובע. התובע ידע כי המדובר במניות השייכות לעובדיה ז"ל, וכאשר פנה בבקשה להעבירן על שמו של ששון, עודכן אודות החוב בגינן. על התובע, ככונס הנכסים של החייב, היה לבדוק את מצב הנכס עובר למכירתו לנתבעים, ואם התרשל בכך אין לו להלין אלא על עצמו. אם ישוחרר התובע מן החוב לחברה, יהיה בכך משום התעשרות שלא כדין של התובע על חשבון הנתבעת ובעלי מניותיה.

7.         הנתבעים טוענים, כי התובע לא יידע אותם אודות קיומו של חוב לנתבעת בגין המניות, על אף שהמדובר בחוב הקיים שנים רבות. על-פי הסכם המכר בין התובע לנתבעים המניות נרכשו במצבן (AS IS), אך כשהן נקיות מכל חוב, שעבוד או זכויות צד ג' אחרות, בהתאם להוראות סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (סעיף 3 להסכם הרכישה). במצב דברים זה, ככל שקיים חוב בגין המניות, החוב הוא חובו של התובע. הנתבעים מפנים במיוחד להוראות סעיף 5.3 להסכם הרכישה, לפיהן "כונס הנכסים יהיה רשאי לשלם מתוך כספי התמורה את כל הכספים ו/או ההוצאות שיידרשו על-מנת לאפשר את רישום המניות על שמו של הרוכש בספרי החברה", וכן להוראות סעיף 7 להסכם המטילות על הכונס את האחריות לשלם מתוך כספי התמורה את כל התשלומים החלים על המוכר.

8.         בין בעלי הדין התגלעה מחלוקת ביחס לאופן חישוב החוב בגין המניות, הן באשר לחישוב הקרן והן באשר לאופן שיערוכה. שני הצדדים הגישו תחשיבים מפורטים בענין זה, כל צד על יסוד השקפתו. תחשיבי הצדדים ביטאו, בין היתר, מחלוקת פרשנית ביחס להוראה במכתב מיום 28.12.83, לפיה חובות החברים לחברה החל מיום 31.3.84 יהיו "צמודים לדולר בתוספת ריבית שנתית של 20%".

9.         כאמור, הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן בפשרה. במסגרת שיקולי בית המשפט בקביעת התוצאה יש, בראש ובראשונה, להתחשב בהסכמה זו. מעבר לכך, מביא בית המשפט בחשבון את הראיות שהוגשו ואת הוראות הדין המהותי הרלבנטיות למחלוקת שבין הצדדים (ראו: המ' 427/78, ע"א 807/77 סובול נ' גולדמן, פ"ד לג(1), 789, 801 (1979); ע"א 1639/77 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999)). ואולם, נוכח הסכמתם של הצדדים על הליך של פשרה, פסק הדין איננו כולל הנמקה מפורטת כמקובל. במילים אחרות, תכלית הפשרה היא לחתור לסיום מהיר ופשוט של המחלוקת, תוך הבאה בחשבון של המצב המשפטי, מכלול הראיות בתיק ונכונות הצדדים להתפשר.

            לאחר שנתתי דעתי לטענות ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי על התובע לשאת בחוב לנתבעת בגין המניות. אשר לסכום החוב, חזרתי ובחנתי את תחשיבי הצדדים ובדקתי מספר אפשרויות ליישומה של "נוסחת השערוך" במכתב הנ"ל מיום 28.1.83. בסופו של דבר שוכנעתי, כי אין מקום להורות לנתבעת להשיב לתובע סכום כלשהו.

בנסיבות הענין לא ייעשה צו להוצאות, הן ביחסי התובע והנתבעת, והן ביחסי התובע והנתבעים.

ניתן היום, כ' בשבט תש"ע (4 בפברואר 2010), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.