בתי הדין לעבודה

פסק דין

זהו ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (נכות בעבודה) מיום 30.3.09 אשר קבעה נכותה של המערערת בשיעור 5% .

רקע עובדתי

1.         המערערת ילידת 1952, עבדה בזמנים הרלוונטיים לתאונה כמנהלת משרד בבנק לאומי לישראל.

2.         ביום 26.6.07 , נפגעה המערערת במסגרת עבודתה כשנפלה עת ירדה במדרגות הבנק שעה שנעלה נתקעה בפס ברזל שבלט מאחת המדרגות. המערערת פונתה מהמקום וקיבלה טיפול רפואי.

3.         ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי למערערת נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בלבד לפי סעיף ליקוי 37(8)(א).

4.         על החלטה זו הגישה המערערת ערר לוועדה רפואית לעררים (להלן – הועדה). לערר צורפה בין יתר המסמכים גם חוות דעת ד"ר כספי בתחום האורטופדי.

5.         בתאריך 6.10.08 נבדקה המערערת בנוכחות בא כוחה על ידי הוועדה וביום 30.3.09 ניתנה החלטת הוועדה  אשר הותירה החלטת הועדה מדרג ראשון על כנה.

            בהחלטתה קבעה הוועדה :

            " הוועדה עיינה בחוו"ד פסיכיאטר ד"ר גרופר מיום 30.12.08. ע"ש (CT) גבי 21/2/08 מצב לאחר שבר דחיסה  10D ללא מעורבות התעלה. MRI צווארי 12/6/08 דיסקופטיה מינימלית C4  C5 , C5 – C6 ללא לחץ על התעלה.

צילום ע"ש גבי מותני 18/8/08 שוב מודגם שבר הדחיסה 10D . מודגם גם בצילומים קודמים 25/2/08. 21/2/08 מודגם אותו דבר. צילום ע"ש צווארי 21/2/08 יש שינויים ניווניים C3-C7 ... הוועדה עיינה בחוו"ד ד"ר כספי ".

בהמשך מסכמת הוועדה את ממצאיה:

" מבחינה נוירולוגית לא נותרה נכות. לאור הממצאים, הבדיקה הגופנית, ממצאים ההדמיה ורישום רפואי עשיר, הוועדה דוחה את הערר ומשאירה את החלטת הדרג ה I . אין נכות נפשית.

6.         על החלטה זו של הוועדה הוגש הערעור שבפניי. בין יתר טיעוניה טענה המערערת כי שגתה הוועדה עת רשמה כי עיינה בחוות דעתו של ד"ר כספי אך לא פרשה אם היא מסכימה עם חוות הדעת או לחילופין מתנגדת לה ומדוע. וכן שגתה הוועדה משפעלה הן בתחום הנוירולוגי והן הפסיכיאטרי כוועדה בערכאה ראשונה ולא החזירה את הדיון בעניינים אלה לוועדה הרפואית בדרג ראשון.

7.         בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת ויסמן ביום 19.10.09 הגיעו הצדדים לידי הסכמה כי עניינה של המערערת יוחזר אל הוועדה, על מנת שתתייחס במפורט ובמנומק לחווה"ד של ד"ר כספי. הוועדה תנמק החלטתה, תוך התייחסות לכלל הממצאים הרפואיים האמורים בפרוטוקול, תוך התייחסות לחומר הרפואי שעמד בפניה.

            באשר לנושא הפסיכיאטרי – הוסכם כי ב"כ המערערת תודיע עמדתה לאחר שתעיין בפסק הדין בעניין וייס.

8.         ביום 22.11.09  הודיעה המערערת כי הינה עומדת על הערעור שהוגש מטעמה בתחום הפסיכיאטרי ובכלל זה על טענתה לפיה שגתה הוועדה משפעלה בתחום זה כוועדה בערכאה ראשונה ולא החזירה את הדיון בעניין זה לוועדה מדרג ראשון.

            עוד טענה המערערת כי בפסקי הדין בעניין דב"ע נז/18-01 שמעון רז נ' המלל והן בעב"ל 155/99 המל"ל נ' אשר לוי ואח' נקבע, כי זכות הערעור הינה זכות מהותית ופירושה שכל עניין ידון קודם כל בערכאה הראשונה ורק אחר כך בערכאת ערעור.

הוסיפה המערערת וטענה, כי לו היתה ניתנת לה הזכות לערער על החלטת הועדה בתחום הפסיכיאטרי, הייתה מצרפת חוות דעת של פרופ' אבי בלייך מיום 21.12.09.

דיון והכרעה

9.         לאור הסכמת הצדדים באשר לתחום האורטופדי יתמקד דיוננו בתחום הפסיכיאטרי בלבד ובשאלת גדר סמכותה של הוועדה הרפואית לעררים לפסוק באשר לעניין אשר לא נדון קודם לכן בוועדה מדרג ראשון.

10.       גדר סמכותה של הוועדה לעררים קבוע כאמור בתקנה 30(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956:

"ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד".

מלשון התקנה עולה סמכות רחבה שהוענקה לוועדה לעררים.

סמכות זו נדונה במספר פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה, כאשר במרכזם עמדה השאלה, האם מוסמכת הוועדה לעררים להכריע בעניין שיעור דרגת הנכות היציבה של נפגע עבודה בטרם עשתה כן ועדה רפואית מדרג ראשון. 

כך למשל קבע בית-הדין הארצי לעבודה בפרשת עצמון (דב"ע לא/ 11-0 עצמון נ' המל"ל, פד"ע ב' 81) , כי:

"תפקידה של ועדה רפואית הוא לקבוע דרגת נכות תמידית או יציבה (סעיף 61(א)(2) לחוק), אך היא גם מוסמכת מכוח סעיף 62 לקבוע דרגת נכות זמנית או נכות שאינה יציבה. הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה של ועדה רפואית רשאי לערער עליה לפני ועדה רפואית לעררים (סעיף 64). אכן, משראה המוסד במקרה שלפנינו שהוועדה הרפואית לא צדקה בדרכה, ולא קבעה דרגת נכות יציבה, או גם דרגת נכות יציבה, זכותו היתה לערער כפי שאמנם עשה... מכאן שאין ממש בטענת בא-כוח המערער שנשללה מהמערער הערכאה הראשונה, ומכאן שלא נגרם למערער כל עוול, ולא נפגמו עיקרי הצדק הטבעי".

ועוד קבע בית-הדין הארצי באותה פרשה, בהתייחסו לשאלת חוקיותן של תקנות 30 ו-31(א), כי:

"המחוקק הביא בחשבון שגם הוועדה לעררים היא ועדה רפואית, והיא לא מעבירה תחת שבט בקורתה את ההחלטה של הערכאה הראשונה, אלא גם בודקת את מצבו של הנפגע מחדש, ועומדת על מצבו הרפואי במעמד הבדיקה או הדיון מחדש. מכאן שהיה צורך להקנות לה את כל הכלים שניתנו לוועדה הרפואית הראשונה" .

ראה גם דב"ע לג/25-0 שמואל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה' 230 . גישה זו, שהביע בית-הדין הארצי לעבודה, זכתה לתמיכה בבג"ץ 296/83 וייס נ' הועדה הרפואית    לעררים , פד"א יב 95.

11.          אלא שלאחר שניתן פסק הדין בעניין וייס חלה תמורה בגישתו של בית-הדין הארצי לעבודה. פסק-הדין שסימן את המפנה ניתן בפרשת רז (דב"ע נז/18-01 שמעון רז נ' המל"ל, ניתן ביום 23.6.98), ולאחריו באו, בסדר עוקב, פסקי-הדין בעב"ל 155/99 המוסד לביטוח לאומי נ' לוי, פד"ע לז 145 ; בעב"ל 464/99 המוסד לביטוח לאומי נ' ארבל , פד"ע לז 249  ובעב"ל 163/99 המל"ל נ' רון שטרן, פס"ד מיום 10.1.02.

12.        בבגץ 1082/02 המל"ל נ' בית הדין הארצי לעבודה, נז (4) 443 (פס"ד מיום 21.5.03) בטרם קובעת היא מה הגישה הראויה לדעתה, סוקרת כב' השופטת חיות את מגוון הדעות הקיימות עד אותה עת בבית הדין הארצי לעבודה:

"גישה אחת הובעה על-ידי סגנית הנשיא ברק . לשיטתה, "זכות הערעור היא זכות מהותית ופירושה הוא שכל עניין ידון קודם כל בערכאה ראשונה ורק אחר כך בערכאת ערעור". תקנה 30 – כך קובעת סגנית הנשיא ברק – מתירה לוועדה לעררים לדון בעניינים שלא הוגש עליהם ערר, אולם אין היא רשאית לדון בעניין מסוים כערכאה ראשונה. לפיכך מקום שבו קובעת ועדה לעררים – במסגרת ערר על החלטת ועדה רפואית הנוגעת לנכות בלתי יציבה – כי נכותו של הנפגע היא יציבה, שומה עליה להחזיר את העניין לוועדה הרפואית על-מנת שזו תקבע, באופן ראשוני, את דרגת הנכות היציבה...

שונה היא גישתו של השופט פליטמן (כפי שבוטאה בפרשות רז [27], לוי [36] ואליהו). לדעתו, אין מקום להבחין בין מקרה שבו מוגש ערר על שיעור דרגת הנכות שנקבע על-ידי הוועדה הרפואית – שאז רשאית הוועדה לעררים לקבוע כל דרגת נכות אחרת – לבין ערר על החלטת הוועדה הרפואית כי דרגת הנכות תהא זמנית. גם במקרה אחרון זה, כך סבור השופט פליטמן, מוסמכת הוועדה לעררים להכריע באופן סופי בערר שלפניה ולקבוע הן את עצם המימצא שלפיו הנכות היא נכות יציבה, הן את דרגתה של נכות יציבה זו. השופט פליטמן מדגיש בהקשר זה את תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי ואת הצורך בהליך מהיר ויעיל לקביעת דרגת הנכות של נפגעי עבודה.

דעה שלישית נשמעה מפי הנשיא אדלר (בפרשות לוי [36] ושטרן)... לדעת הנשיא אדלר, הוועדה לעררים "רשאית לדון בשאלת קיומה של נכות זמנית ויציבה וזאת, בין אם הוגש ערר על קביעות הוועדה מדרג ראשון לגבי אותם מומים או חוליים, בין אם לאו" (פרשת לוי [36], בעמ' 161), ותפקידה הוא לערוך בדיקה מחודשת של כל ההיבטים הרפואיים הנוגעים לקביעת נכותו של הנפגע. מכאן מסקנתו כי "מקום בו הוועדה מדרג ראשון קבעה כי נכותו של המבוטח אינה יציבה, רשאית ועדה לעררים לקבוע כי נכותו יציבה ואף את שיעורה" (שם [36], שם).

אולם מסקנה זו מסייג הנשיא אדלר בקובעו כי הוועדה לעררים אינה מוסמכת לדון בנכות יציבה לגבי מועד החל לאחר התקופה אשר לגביה ניתנה החלטת הוועדה הרפואית. לגבי מועד זה, כך סבור הנשיא אדלר, אין מדובר בדיון מחדש של הוועדה לעררים, כי אם בדיון ראשוני " .

            בסופו של דבר קובעת כב' השופטת חיות כי הוועדה לעררים מוסמכת לדון ולהכריע בעניינים העולים בפניה במסגרת הערר אף אם לא נדונו ולא הוכרעו בוועדה הרפואית מדרג ראשון, וכדבריה :

"הוועדה הרפואית והוועדה לעררים מורכבות שתיהן מרופאים מומחים, ותפקידן לבדוק את מצבו הרפואי של נפגע העבודה לאשורו. סמכותה של הוועדה לעררים אינה סמכות של ביקורת בלבד. עליה לבדוק את הנפגע מחדש, ולשם כך העמיד לה הדין כלים וסמכויות. קביעתה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון כי נכותו של הנפגע אינה יציבה, אין בה כדי לכבול את שיקול-דעתה של הוועדה לעררים הדנה בערר, וזו האחרונה רשאית לקבוע, על יסוד בדיקתה ולפי מיטב שיפוטה המקצועי, את מצבו הרפואי של הנפגע כפי שהוא בעת הופעתו בפניה. היה ומכלול הנתונים העדכניים המצוי בפני הוועדה לעררים מצביע על כך שנכותו של הנפגע הינה נכות יציבה, ממילא עומדת הוועדה לעררים על שיעורה של אותה נכות כפועל יוצא של הבדיקות שקיימה, ועל-כן הפרדת הקביעה בדבר עצם קיומה של נכות יציבה מן הקביעה בדבר שיעורה של אותה נכות הינה במידה רבה הפרדה מלאכותית, ואין היא אלא בבחינת בזבוז מיותר של משאבים מקצועיים-רפואיים, שכבר הושקעו ומוצו על-ידי הוועדה לעררים במהלך הדיון בפניה...

ובהמשך -

"דומה כי המסקנה העולה מן האמור לעיל הינה כי הנימוק בדבר "איבוד ערכאה", שעמד ביסוד עמדתם של חלק משופטי בית-הדין הארצי לעבודה, הינו נימוק פורמאלי בעיקרו, ואין בו כדי לקדם באופן אמיתי-מהותי אינטרס כלשהו של הנפגע או תכלית מן התכליות העומדות ביסוד ההסדר החוקי שבו עסקינן. 

אמנם, המוסד לביטוח לאומי ובית-משפט זה אינם שמים עצמם כ"אפוטרופוס" על נפגעי עבודה (ראו פרשת סופר [6], בעמ' 330), עם זאת אין להתעלם מכך שפרשנות המצרה את סמכותה של הוועדה לעררים עלולה לפגוע בראש ובראשונה באינטרס של נפגעי העבודה בשל סרבול ההליכים והארכתם. כך למשל יידרשו נפגעים אשר עצם נכותם הוכרה לראשונה על-ידי הוועדה לעררים, לשוב לוועדה הרפואית מדרג ראשון על-מנת שזו תכריע בדבר דרגת הנכות. עד להכרעת הוועדה הרפואית לא יוכלו אותם נפגעים לקבל את המגיע להם והדרוש להם למחייתם, שהרי דרגת נכותם טרם נקבעה (על חשיבותו של השיקול שלפיו יש להימנע מעיכוב התשלום לנפגעים שנכותם הוכרה ראו פרשת סופר [6], בעמ' 330-328).

מכל הטעמים שפורטו אני סבורה כי הוועדה לעררים מוסמכת לדון ולהכריע בעניינים העולים בפניה במסגרת הערר אף אם לא נדונו ולא הוכרעו בוועדה הרפואית מדרג ראשון, ובכלל זה רשאית ועדה לעררים, הקובעת את דבר נכותו היציבה של נפגע עבודה, לקבוע גם את שיעורה ודרגתה של אותה נכות יציבה, אפילו קבעה הוועדה הרפואית בדרג ראשון נכות בלתי יציבה בלבד, לאותו    נפגע ".

            נמצא, כי בהתאם להלכה המחייבת, הוועדה הרפואית לעררים הינה בעלת סמכות רחבה ורשאית היא לפסוק אף בעניינים אשר לא נדונו ולא הוכרעו בועדה רפואית מדרג ראשון.

13.        ומן הכלל אל הפרט – המערערת נשלחה על ידי הוועדה הרפואית לעררים לבדיקה מקיפה בפני פסיכיאטר. יש לציין כי בערר שהגישה המערערת על החלטת הוועדה מדרג ראשון העלתה היא ביוזמתה את הנושא הפסיכיאטרי והשיגה על כך שהוועדה לא קבעה לה נכות בתחום הנפשי (סעיף 24 לערעור – נספח ב' להודעת הערעור שבפנינו).

            ביום 30.12.08 ניתנה חוות דעת מפורטת של ד"ר גרופר לפיה לא נותרה למערערת נכות בתחום הנפשי. בסעיף 21 לפרוטוקול הוועדה מצוין במפורש כי הוועדה עיינה בחוות הדעת של ד"ר גרופר אשר קבע כי למערערת לא נותרה נכות נפשית.

            החלטת הוועדה לאמץ את מסקנות חוות הדעת הינה סבירה ובתחום שיקול דעתה המקצועי.

14.        לאור ההלכה בבגץ 1082/02 שלעיל, ומשלא הצביעה המערערת על פגם שנפל בחוות הדעת של ד"ר גרופר או בהחלטת הוועדה שעה שאימצה את חוות הדעת, הרי שדין הערעור בנוגע לתחום הנפשי – להידחות.

            עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים כפי שהוסכם בין הצדדים באשר לתחום האורטופדי בלבד.   

            אין צו להוצאות.

ניתן היום כ' בשבט, תש"ע (4 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.

אתי/