בתי הדין לעבודה

פסק דין

1.     לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 28.1.09, אשר קבעה כי לא נותרה למערער נכות כתוצאה מפגיעה בעבודה.

2.     העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:

המערער נפגע ברגלו בתאונה שאירעה במקום עבודתו ביום 26.10.03.

המשיב הכיר בפגיעה ברגלו הימנית כתאונת עבודה.

בתחילה, קבעה ועדה רפואית מטעם המשיב כי למערער יש נכות זמנית בשיעור 10% בגין הפגיעה ברגלו, ובהמשך קבעה ועדה נוספת כי לא נותרה לו כל נכות. המערער הגיש ערר על החלטה זו, אולם ועדה רפואית לעררים דחתה את טענותיו.

ביום 8.10.06 הגיש המערער למשיב תביעה להחמרת מצב בשל כאבים מהם סבל, חוסר תחושה ברגל ומוגבלות בתנועה, אולם ועדה רפואית מטעם המשיב דחתה טענותיו וקבעה כי פגיעה עצבית ממנה הוא סובל בכף רגלו (נוירומה) אינה קשורה לתאונת העבודה.

המערער ערער לבית הדין על החלטת הוועדה, עניינו הוחזר אליה (פסק דין בתיק בל 4688/07, מיום 23.10.07), ולאחר שהוועדה דנה בעניין בשנית, החליטה להשאיר החלטתה הקודמת על כנה. 

 3.        המערער ערער שוב לבית הדין נגד החלטת הוועדה.

בפסק דין שניתן ביום 14.1.09 בערעורו השני של המערער (תיק בל 2255/08), קבעה הרשמת ולך כי:

"עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים על מנת שתשקול שוב עמדה ותתייחס לממצאים בבדיקת ה-EMG וכן לממצא של העדר תחושה ותקבע האם אין בכך כדי להעניק נכות בין אם לפי סעיף ניאורולוגי או סעיף 35.

כמו כן תתייחס לתעודות אי הכושר ותקבע עמדתה לגבי הנכות הזמנית ואורכה.

ב"כ המערער יוזמן להופיע ולטעון בפני הוועדה טרם מתן החלטתה.

הוועדה תנמק החלטתה".

4.         הוועדה נשוא ערעורו הנוכחי של המערער התכנסה לדיון ביום 29.1.09, בעקבות פסק דינה של השופטת ולך.

            בפרק הסיכום והמסקנות, קבעה הוועדה כך:

            "לאחר עיון חוזר בבדיקת EMG מיום 30.7.06 מדובר בחשד לפגיעה בענף תחושתי וגב כף הרגל בלבד.

            ממצא כזה אינו בעל משמעות תפקודית ולא ברור מדוע יש להעניק נכות כלשהי עבור העדר תחושה גם לאחר כריתת נוירומה, לאחר שקיים מצב של אי תחושה בפיסת עור וגב מפרקים 4-5.

יתרה מזו כריתת הנוירומה והאבחנה של נוירומה נרשמו 3 שנים לאחר האירוע מ-2003.

לפיכך לדעת הוועדה אין כל קשר בין הממצא של הנוירומה והשבר הסגור ללא תזוזה מעל בוהן 5.

            לפיכך הוועדה גם לא רואה כל מקום להעניק נכות, הוועדה מסבירה: גם אם, ולא לצורך הדיון, קיים קשר סיבתי מובהק בין התאונה מ-2003 והיווצרות הנוירומה והניתוח להרחקתה (ואין קשר כזה כאמור לעיל), גם אז אין כיום כל ממצא קליני המצדיק הענקת נכות כלשהי.

            שוב, הממצא המעבדתי של ירידת תחושה קלה ב-EMG אין לו השלכה קלינית ו/או תפקודית.

אין גם מקום לאור האמור לעיל הענקת נכות זמנית. הוועדה לא מאשרת את תעודות אי הכושר הנוספות שהוצגו בפני הוועדה".

5.         על החלטה זו הגיש המערער את הערעור נשוא פסק דין זה.

טענות הצדדים

6.         לטענת המערער, אין ממש בקביעת הוועדה לפיה לא קיים קשר סיבתי בין הפגיעה הנוירולוגית ממנה הוא סובל – הנוירומה, ובין תאונת העבודה שאירעה לו בשנת 2003. לטענתו, מצבו הרפואי כיום שונה באופן מהותי ממצבו לפני קרות התאונה; הוא אינו מסוגל לחזור לעבודה, צולע וסובל מחוסר תחושה ברגלו הימנית; לא אירע כל אירוע בין התאונה ועד היום שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בינה ובין מצבו; והוועדה שגתה משלא העריכה את מצבו הנוכחי בצורה נכונה, מה גם שהיא כלל לא נימקה מדוע שללה את הקשר הסיבתי בין מצבו כיום ובין התאונה.

            לטענת המערער, אין חולק כי הנוירומה ממנה הוא סובל היא הגורם העיקרי למצבו הרפואי הרעוע, ובניגוד לקביעת הוועדה - הנוירומה לא התגלתה רק 3 שנים לאחר קרות התאונה אלא המערער התלונן על כאבים, מגבלות תנועה וזרמים בכף רגלו עוד בבדיקה שערכה לו הוועדה הראשונה מטעם המשיב, בשנת 2004, והמשיך להתלונן על כך מאז.

            המערער המשיך וטען כי הוועדה התעלמה מממצאים רפואיים ועובדתיים שהיו מונחים לפניה, וכי גם קביעתה כאילו אף אם היה קיים קשר סיבתי בין הנוירומה ובין התאונה, לא די היה בכך כדי לקבוע נכות למערער – אינה נכונה ואף עומדת בסתירה להחלטותיהן של ועדות רפואיות קודמות, במקרים אחרים. 

            בסיכומיו, הוסיף המערער טענה שלא הופיעה בכתב הערעור שהגיש, לפיה ראוי היה שהמשיב יכלול בוועדות הרפואיות שבדקו אותו מומחים בתחום כף הרגל.

            בהודעת הערעור ביקש המערער כי בית הדין יקבע שהממצאים שאובחנו בכף רגלו, לרבות הנוירומה, קשורים קשר ישיר לתאונת העבודה, ואילו בסיכומיו הוסיף כי בהמשך לקביעה זו שעל בית הדין לקבוע – עליו להחזיר עניינו לוועדה רפואית שתכלול מומחה בתחום כף הרגל, על מנת שזה יבדוק את המערער בצורה מקצועית וראויה, ויעריך את נכותו הרפואית.

עוד ביקש המערער כי בית הדין יורה לוועדה לאשר את תעודות אי-הכושר הנוספות שהומצאו ע"י המערער.

7.         המשיב טען, מנגד, כי הוועדה התייחסה במפורט לנושאים אליהם התבקשה להתייחס בפסק דינה של הרשמת ולך, הסבירה את ממצאיה וכן נימקה את הסיבה בגינה סברה כי אין מקום לקביעת נכות בשיעור כלשהו למערער.

לטענת המשיב, כל טענותיו של המערער נוגעות לעניינים שברפואה, אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בהם, ומנגד – אין הערעור מצביע על פגם משפטי כלשהו שנפל בהחלטה.

להלן – הכרעתי:

8.         לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, החלטתי לדחות את הערעור.

9.         כאמור לעיל, הוועדה הרפואית לעררים אשר על החלטתה הוגש הערעור שלפניי, התכנסה לדיון בעקבות פסק דין שניתן ע"י הרשמת ולך ביום 14.1.09.

            לפי ההלכה, משמוחזר עניינו של מבוטח ע"י בית הדין לוועדה הרפואית לעררים בפסק דין הכולל הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ד 160).

            במקרה זה, התייחסה הוועדה לכל הוראות בית הדין ונימקה ממצאיה וקביעתה באופן מספק, ועל כן – לא ניתן לומר כי נפל בהחלטתה פגם משפטי כלשהו המצדיק התערבות בית הדין בהחלטה.

10.       כך, בפסק הדין נקבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה על מנת שזו תשקול שוב עמדתה ותייחס לממצאי בדיקת ה-EMG (ואליה בלבד), וכן לממצא של העדר תחושה. בהתאם להוראה זו, התייחסה הוועדה הן לממצאי הבדיקה והן לממצא של העדר תחושה.

            עוד נדרשה הוועדה בפסק הדין לקבוע האם אין בממצאים אלה כדי להעניק נכות – והיא אכן עשתה כן: לפי קביעתה המפורשת של הוועדה, הממצאים שהודגמו בבדיקת ה-EMG וכן חוסר התחושה אותו חווה המערער אינם בעלי משמעות קלינית או תפקודית, ולכן אין מקום לקביעת נכות כלשהי – צמיתה או זמנית.

11.       קביעת הוועדה באשר לממצאי בדיקת ה-EMG, באשר לעוצמת הממצא של חוסר תחושה ממנו סובל המערער, ובאשר להשלכתם של ממצאים אלה על שיעור נכותו של המערער – הינה קביעה רפואית מובהקת, המסורה כולה בידי הוועדה הרפואית, ובית הדין אינו מוסמך להתערב בה.

            הוועדה גם נימקה קביעותיה באופן מספק, ועל כן – לא ניתן לומר כי נפל פגם משפטי בהחלטה, הנובע מהעדר הנמקה.

12.       לא קיבלתי את טענת המערער לפיה יש לקבל ערעורו בין היתר משום קביעתה השגויה של הוועדה כי אין קשר סיבתי בין הנוירומה ובין התאונה בה נפגע: ראשית, הקביעה כי קיים או לא קיים קשר סיבתי בין התאונה ובין מצבו הנוכחי של המערער אף היא קביעה רפואית, ושנית, בפסק הדין מכוחו התכנסה הוועדה לדון בעניינו של המערער לא נכללה כל הוראה בדבר דיון של הוועדה בסוגיית הקשר הסיבתי. כל שנתבקשה הוועדה לעשות הוא לדון בממצאים רפואיים ולקבוע אם די בהם כדי לקבוע למערער נכות. משכך, לא צריכה היתה הוועדה להתייחס לנושא הקשר הסיבתי בהחלטתה.

            אמנם, הוועדה אכן נימקה מדוע, לפי דעתה, אין קשר סיבתי בין התאונה ובין הנוירומה, אולם היא הדגישה כי אף אם היה קיים קשר מובהק כזה, עדיין לא היה בו די כדי לזכות את המערער באחוזי נכות כלשהם, וזאת משום שהנוירומה לא הותירה כל ממצא קליני או תפקודי המצדיק קביעת נכות.

קביעה זו של הוועדה הינה קביעה בעניין שברפואה, כפי שכבר צוין לעיל, וטענות המערער לפיהן ועדות רפואיות אחרות, במקרים אחרים לגמרי, כן סברו כי יש להעניק נכות בגין העדר תחושה – דינן להידחות: הוועדה הנוכחית בדקה את העדר התחושה ממנו סובל המערער המסוים שלפניה, ומצאה שבעניינו-שלו אין העדר התחושה ממנו הוא סובל מצדיק קביעת נכות כלשהי.

13.       לא מצאתי לקבל גם טענות נוספות שהעלה המערער, בין בכתב הערעור ובין בסיכומיו:

א.        טענות המערער כאילו התעלמה הוועדה הרפואית מנתונים רפואיים ועובדתיים שהונחו לפניה נטענה בעלמא, ומכל מקום לא התרשמתי כי זה אכן מצב הדברים.

ב.         טענה נוספת של המערער, כי יש לפסול את החלטת הוועדה משום שלא נכלל בה מומחה בתחום כף הרגל, וכי יש להשיב עניינו לוועדה בהרכב אחר, אשר בה ייכלל מומחה כזה – הינה טענה שהועלתה רק בכתב הסיכומים של המערער. הטענה לא הועלתה אף בכתב הערעור; ובוודאי שאין זו טענה אותה ניתן לקבל מקום בו הוועדה התכנסה לדיון בעקבות פסק דין שיצא מבית דין זה: בערעורו הקודם של המערער לבית הדין, אשר בעקבותיו ניתן פסק הדין מיום 14.1.09, לא העלה המערער טענות כלשהן באשר להרכב הוועדה, ובהתאם – בפסק הדין לא נקבע דבר וחצי דבר באשר להרכב הוועדה. משכך, בוודאי שלא ניתן לקבל טענות באשר להרכב הוועדה אשר הועלו ע"י המערער בשלב זה.

ג.         גם טענת המערער, לפיה הוועדה נצטוותה לעיין בבדיקת מיפוי העצמות שעבר בדצמבר 2003, איננה מבוססת. בפסק דינה של הרשמת ולך נכללה הוראה לפיה על הוועדה להתייחס לממצאי בדיקת ה-EMG בלבד. בפסק הדין קודם של הרשמת (בתיק בל 4688/07), אשר מכוחו התכנסה לדיון הוועדה אשר ישבה לפני הוועדה הנוכחית – הורתה הרשמת לוועדה לעיין בבדיקת מיפוי העצמות מיום 22.12.03, ואולם מדובר בפסיקה שכבר אינה רלוונטית לעניין הערעור הנוכחי. גם כל טענותיו האחרות של המערער, באשר לקביעותיה של הוועדה הקודמת – אין מקומן בערעור הנוכחי. המערער כבר ערער על החלטת הוועדה הקודמת, ובגין ערעורו ניתן פסק דין חדש ע"י הרשמת ולך, והוועדה הנוכחית צריכה היתה למלא אך ורק אחר הוראות פסק הדין האחרון שניתן.

14.       אם כך, משלא נפלו בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים פגם משפטי או טעות משפטית, המצדיקים את התערבות בית הדין בהחלטה – נדחה הערעור.

15.       אין צו להוצאות.

16.       הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום ל' בשבט, תש"ע (14 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.