שמלאשוילי נ' מדינת ישראל
בתי המשפט
עתמ 000309/10 |
בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים |
||
|
|||
16/02/2010 |
|
כב' השופט משה סובל |
בפני: |
|
שמלאשוילי סיימון |
בעניין: |
|
||||
העותר |
זעטוט עבד |
ע"י ב"כ עו"ד |
|
|
|||
|
נ ג ד |
|
|
||||
|
מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון |
|
|
||||
המשיבה |
|
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים |
|
|
|||
|
|
|
|||||
פסק דין
1. העותר מתגורר בדירה ציבורית ברחוב החשמונאים 42/4 בקרית מוצקין. הדירה הושכרה לאמו על ידי חברת עמיגור ניהול נכסים בע"מ, שהנה חברה לדיור ציבורי. האם נפטרה בשנת 1996. מספר שנים לאחר פטירתה הגיש העותר בקשה לרכישת הדירה כדייר ממשיך בהתאם לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998. העותר טען בבקשתו כי התגורר יחד עם הוריו בדירה משנת עלייתם ארצה (1973) ועד לשנת 1978 בה נישא ועבר להתגורר עם אשתו בדירה אחרת עד לגירושיהם בשנת 1991. ביום 8.1.02 נשלחה לעותר החלטת הוועדה המחוזית של משרד הבינוי והשיכון, לפיה בקשתו נדחתה והוא נדרש לפנות את הדירה. העותר פנה לוועדת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון, שהחליטה ביום 30.5.06 לדחות את בקשתו. הוועדה נימקה את החלטתה בקיומן של מספר ראיות לכך שהעותר עבר להתגורר בדירה רק בשנת 1996, בה נפטרה האם, ולא לפחות שלוש שנים קודם לכן כנדרש בחוק לשם קבלת מעמד של דייר ממשיך.
2. עוד קודם לכן, ביום 19.6.01, הגישה חברת עמיגור נגד העותר תביעה לבית משפט השלום בחיפה, בה דרשה את סילוק ידו מהדירה ותשלום דמי שימוש ראויים. ביום 19.11.06 ניתן פסק דין שקיבל את התביעה והורה לעותר (הנתבע שם) לסלק את ידו מהדירה ולשלם לעמיגור דמי שימוש ראויים. בפסק הדין נאמר כי בית המשפט אפשר לנתבע, בהחלטה מיום 2.7.06, להגיש עד ליום 30.9.06 עתירה מינהלית לבית המשפט לענינים מינהליים נגד החלטת ועדת האכלוס העליונה, אולם הנתבע לא עשה כן ולא הגיש כל בקשה למתן ארכה. העותר לא ערער על פסק הדין, שהפך לחלוט. בינתיים אף ננקטו מכוחו של פסק הדין הליכי ביצוע נגד העותר בלשכת ההוצאה לפועל.
3. משכלתה הרעה אל העותר, והליכי הביצוע בלשכת ההוצאה לפועל הגיעו לכדי מתן צו פינוי שנקבע לביצוע ליום 20.10.09, שב והגיש למשרד הבינוי והשיכון ביום 26.10.09 בקשה להכרה בו כדייר ממשיך. בבקשה נטען כי העותר חזר להתגורר בדירת אמו בשנת 1991 ומאז לא עזב אותה, וכי לאחר פטירת האם בשנת 1996 ועד שנת 2001 הוא זה ששילם את דמי השכירות הציבורית. כן פורטו בבקשה הנסיבות האישיות והכלכליות הקשות של העותר, הגורמות לכך שפינויו מהדירה יותיר אותו בלא קורת גג. ועדת האכלוס העליונה של משרד הבינוי והשיכון דנה בבקשה ביום 2.12.09 והחליטה לדחותה, הן משום שלדעת הוועדה העותר חזר להתגורר בדירה רק בשנת פטירת אמו, והן משום שנתוני העותר אינם מזכים אותו בדיור ציבורי. נגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפניי. העתירה הוגשה ביום 17.1.10 לבית המשפט לענינים מינהליים בחיפה, והועברה על ידו ביום 2.2.10 לבית משפט זה בשל העדר סמכות שיפוט מקומית.
4. ביום 7.2.10 קיבלתי החלטה כדלקמן:
"בפסק הדין שניתן נגד העותר ביום 19.11.06 בבית משפט השלום בחיפה, הורה בית המשפט על סילוק ידו מהדירה נשוא העתירה, לאחר שוועדת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון דחתה את בקשתו להכרה כ'דייר ממשיך' והעותר לא ניצל את האפשרות שהעניק לו בית המשפט להגיש עד ליום 30.9.06 עתירה מינהלית לבית המשפט לענינים מינהליים נגד החלטת ועדת האכלוס העליונה.
פסק הדין האמור הנו סופי וחלוט, ולפיו אין לעותר זכות מגורים בדירה. משכך, ומאחר שפסק דין של בית משפט מצוי במעמד נורמטיבי עדיף משל החלטת ועדת האכלוס העליונה, מתבקש העותר לנמק תוך 7 ימים מדוע לא תימחק עתירתו על הסף בשל כך שהדיון בצדקת החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 2.12.09 הנו שאלה אקדמית שאינה צופנת בתוכה נפקות מעשית לנוכח קיומו של פסק הדין".
5. במענה להחלטה זו טוען העותר כי אף שפסק הדין של בית משפט השלום הנו חלוט, עדיין יש מקום להתחשב בכך שבשל דלות אמצעיו הכספיים הוא לא היה מיוצג בהליך שבו ניתן פסק הדין, לא הבין את טיב ההליך, לא הציג בפני בית משפט השלום את ראיותיו המוכיחות את מגוריו בדירה מאז שנת 1991, וגם לא השכיל לפעול בהתאם להחלטת בית המשפט שאפשרה לו להגיש עתירה מינהלית עד ליום 30.9.06. כמו כן, באותה תקופה הוא היה עסוק בטיפול בילדיו, שאחד מהם נעצר והשני נפגע בתאונת אימונים בצבא. העותר חוזר בתגובתו על טענותיו נגד צדקת החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 2.12.09.
6. אין בנימוקים אלה לסייע לעותר. בית משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, שהנו פסק דין סופי וחלוט. לפיכך טענותיו של העותר בנוגע לתקינות ההליך שהתנהל בפני בית משפט השלום, אין מקומן במסגרת ההליך הנוכחי. השאלה הרלוונטית במסגרת שלפניי הנה האם עשויה לצמוח נפקות מעשית מבחינת צדקת החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 2.12.09, כל עוד החברה המנהלת את הדירה הציבורית עבור המדינה מחזיקה בידיה פסק דין חלוט המצווה על סילוק ידו של העותר מהדירה. כפי שציינתי בהחלטה מיום 7.2.10, פסק הדין של בית משפט השלום נושא את עצמו, ותוקפו אינו מותנה בהחלטת ועדת האכלוס העליונה, שמעמדה הנורמטיבי נמוך ממעמד פסק דין של בית משפט. אילו ועדת האכלוס העליונה הייתה נעתרת לבקשתו החוזרת של העותר שנדונה בפניה, יכול היה משרד הבינוי והשיכון להנחות את חברת עמיגור להימנע מביצוע פסק הדין המורה על סילוק ידו של העותר מהדירה. אולם משעה שוועדת האכלוס העליונה החליטה אחרת, לא יוכל להיות כל ערך מעשי לפסק דין של בית המשפט לענינים מינהליים שישנה את החלטתה, שהרי פסק דין כזה לא יוכל לגרוע כמלא הנימה מתוקף פסק דינו של בית משפט השלום. מלבד שיש בכך לעשות את הדיון בעתירה לדיון אקדמי שאינו צופן בתוכו נפקות מעשית ובכך כידוע די על מנת לסלק עתירה על הסף יש בכך לתמוך בהימנעות מבירור העתירה גם לשם חסימה מראש של אותה בוקה ומבולקה שעלולה להיווצר מקיום פסקי דין תקפים של בתי משפט שונים הסותרים זה את זה באותה שאלה ממש של זכות העותר להוסיף ולהתגורר בדירה. העותר הוא זה שבידיו היה למנוע תוצאה כזאת, לו טרח לכלכל את הגנתו בבית משפט השלום בצורה אחראית, ואין הוא רשאי לגלגל לפתחה של מערכת המשפט את התסבוכת העשויה להיווצר כתוצאה ממחדליו.
7. לאור האמור, דעתי היא כי העתירה, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט כל עוד עומד בתוקפו פסק הדין של בית משפט השלום. לפיכך החלטתי למחוק את העתירה על הסף. משלא התבקשה תגובה מהמשיבה, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ב' באדר תש"ע (16 בפברואר 2010), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
משה סובל, שופט |