מ"י נ. בן יונס פא-הראל-14956/07
בתי המשפט
|
|||
|
פ 005987/08 |
בית משפט השלום ירושלים |
||
|
|
|||
|
24/02/2010 |
תאריך: |
כב' השופט יואל צור - סגן הנשיא |
לפני: |
מדינת ישראל
ע"י מ"י/ענף תביעות י-ם המאשימה
נ ג ד
אברהם בן יונס
ע"י עו"ד יניב אלון הנאשם
ה כ ר ע ת ד י ן
1. הכרעת דין זו ניתנת בגין אישום 2 שבכתב האישום. באשר לאישום 1 ניתנה הכרעת דין במעמד הצדדים ביום 31.1.2010 בעקבות קבלת טענת ההגנה לפיה "אין להשיב לאשמה" בכל הקשור לאישום זה. כתב האישום ייחס לנאשם שני אישומים שעניינם עבירות של איומים ותקיפה סתם של בת זוג, עבירות לפי סע' 192 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הנאשם זוכה מהעבירות שיוחסו לו באישום 1 של כתב האישום, מאחר והמתלוננת באשר לאישום 1 (שמחה בן יונס), מי שהיא כיום גרושתו של הנאשם, העידה במפורש שלא קרה שום דבר במועד שצויין בכתב האישום[1]. לא זאת, אף זאת, המתלוננת העידה שבתאריך הנקוב בכתב האישום היא כלל לא פגשה בנאשם[2]. העדה גם הבהירה בעדותה מדוע שיקרה במשטרה. לדבריה היא הכירה אדם שהיה נשוי 3 פעמים והתגרש 3 פעמים ובתה המשותפת לה ולנאשם סיפרה לנאשם על כך, וכתוצאה מכך הנאשם איים עליו ואמר לו שימצוץ את דמו[3]. מאחר ועדות המתלוננת בבית המשפט נראתה לי אמינה מאחר וחזרה עליה באסרטיביות יותר מפעם אחת, ולמעשה המאשימה לא הביאה כל עדות כדי להפריך את עדות המתלוננת הזו שניקתה את הנאשם מהאשמה שיוחסה לו באישום 1, החלטתי לזכות את הנאשם בגין אישום 1.
2. באישום 2 יוחסו לנאשם, כאמור, עבירות של איומים ותקיפה סתם של בת זוג, עבירות לפי סע' 192 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין הנ"ל. העובדות שיוחסו לנאשם הן שב-27.9.07 סמוך לשעה 22.50 בחג הסוכות, בביתם בטלזסטון, תקף הנאשם את מי שהיתה אשתו (לאחר המתלוננת שמוזכרת באישום 1) לאה בן יונס, בכך שדחף אותה בכתפיה וכשאמרה לו המתלוננת שהיא מזמינה משטרה, איים עליה הנאשם "אם תזמיני את המשטרה, אני ארצח אותך מולם".
3. בתשובתו לאישום 2 טען ב"כ הנאשם שהיתה מצד הנאשם הרמת קול בעקבות ויכוח הלכתי, אך לא היו איומים ולא בוצעה תקיפה.
4. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים באשר לתוכן הויכוח ההלכתי שבין הצדדים שקדם לאירוע שבגינו זומנו שוטרים לבית הנאשם ומי שהיתה אשתו בזמן הרלוונטי לכתב האישום. בני הזוג הם שומרי דת. לפי עדות המתלוננת (באשר לאישום 2), האירוע היה בסוכות ובין בני הזוג היה ויכוח שנבע מכך שהמתלוננת בירכה על הלחם בסוכה ואילו הנאשם אמר לאשתו (המתלוננת) שהיא לא צריכה לברך[4]. הנאשם ראה בברכה זו בבחינת "ברכה לבטלה"[5]. הנאשם אישר בעדותו שזה היה בבחינה "האירוע המקדים" לסכסוך שבין בני הזוג[6].
לעניין העבירה של "תקיפה סתם" של בת זוג לפי סעיף 382(ב)(1)
5. המתלוננת העידה שהתבטאות הנאשם הרגיזה[7] ואף השפילה אותה. לדבריה היא חשה מושפלת[8] .במקום אחר בעדותה הבהירה המתלוננת "פנימית התעצבנתי עליו[9]". זו האחרונה חזרה הביתה והביאה לנאשם אוכל ומשראתה שהנאשם עיווה את פניו (או כלשונה "עשה פרצופים") היא אמרה לנאשם לצאת מהסוכה או מהבית. לטענתה, הנאשם אמר למתלוננת "תלכי את" ואז לדבריה הוא קם ודחף אותה ויצא לכיוון הסלון. בהמשך להשתלשלות העניינים הנ"ל היה, לטענת המתלוננת, אירוע האיומים שיידון בהמשך הדברים.
6. המתלוננת הדגימה את מה שכינתה "דחיפה" וציינתי לפרוט שהעדה "מדגימה דחיפה קלה על הכתפיים[10]". למעשה המתלוננת עצמה אמרה בעדותה בביהמ"ש שזו היתה "דחיפה קלה[11]". המתלוננת בעת חקירתה הנגדית התבקשה לשוב ולהדגים את הדחיפה הנטענת מצד הנאשם והיא הדגימה זאת על התובעת. נרשם בפרוט' כהערת ביהמ"ש "זו היתה דחיפה קלה ביותר". כמי שראה את ההדגמה פעמיים אני קובע שמעשי הנאשם אפילו לא הגיעו לכלל "דחיפה" אלא מה שהיה הוא מגע קל בכתפיים של המתלוננת וזאת כפי שהדגימה המתלוננת על נציגת התביעה. מגע מהסוג הזה הוא בבחינת "DE MINIMIS" ("זוטי דברים") שאין כל מקום להרשיע את הנאשם בגינו ולו לא ב"תקיפה סתם".
7. סעיף 34 יז' לחוק העונשין קובע כדלהלן:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".
כפי שנפסק בע"פ 809/77 מ"י נ' עזיזיאן[12] הגנת "זוטי דברים" תתקבל רק באותם מקרים שבהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך חברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. כאותו פס"ד נקבע שלא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה של מקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של הגנה זו ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. סבורני שהמקרה שלפנינו הוא מקרה הנכנס בד' אמות ההגנה הנ"ל.
סעיף 34יז' לחוק העונשין בא לתת בידי בית המשפט את אותה סמכות שיש בידי הרשות התובעת לסגור תיקים בשל חוסר עניין לציבור. הסעיף פורש ביסודיות בפסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בשני פסקי דין. הראשון הוא ע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. משה יוסף[13] והשני הוא ע"פ (תל-אביב-יפו) 22125/94 יובל בן ארי נ. מדינת ישראל[14]. בע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. משה יוסף הנ"ל ערך השופט יהושע גרוס מחקר יסודי באשר להשתלשלות החקיקתית של הסעיף הנ"ל וכן דן בשיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, ואלה דבריו:
" באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, ................הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי , וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית......הדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמאלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל "העדר עניין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס ב-ד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להיעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחוייבת מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם".
הדברים הנ"ל הובאו בהסכמה ע"י השופט שטרסנוב בע"פ (תל-אביב-יפו) 22125/94 יובל בן ארי נ. מדינת ישראל[15] . פסקי דין אלה גם הובאו בהסכמה בפסק דינו של כב' השופט אילן בעת ששימש בפועל בביהמ"ש העליון בע"פ 807/99 מדינת ישראל נ. חיים עזיזיאן. השופט קדמי בתוספת שהוציא לכרך הראשון של ספרו "על הדין בפלילים[16]", כותב בעניין סעיף 34 יז' את הדברים הבאים:
" התנאים ליישום הסייג מפורטים בגוף ההוראה והם "טיבו של המעשה,נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי" מלמדים כי המעשה הוא קל ערך והגישה.....היא שמדובר בתנאים מצטברים, כאשר האחרון שבהם- האינטרס הציבורי הוא המכריע".
להלן כמה פסקי דין שבהם זוכה הנאשם מאשמה בשל כך שנקבע שמדובר ב"זוטי דברים":
בע"פ (תל-אביב-יפו) 3801/98 יוסף דאנה נ. מדינת ישראל נקבע כממצא עובדתי שהנאשם תפס את המתלונן בידו, לאחר שזה האחרון רב עם ביתו, וזאת ללא הסכמתו של המתלונן ובלי שתהיה לו זכות בדין לכך, והובילו אל חדר המנהלת.בעניין זה קבע ביהמ"ש פה אחד שמדובר פה במעשה שאין בו משום חריגה מעבר לאותו רף של DE MINIMIS שמעבר לו מחייב האינטרס הציבורי לראות במעשה משום עבירה פלילית .בהקשר זה ציטט ביהמ"ש את דבריו של פרופ' פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין"[17] ש"לא כל שליליות הטמונה במעשה שנתפס בהגדרת סוג זה או אחר של עבירה פלילית, עשויה להיחשב כמצמיחה סכנה לציבור, האופיינית לעבירה פלילית".לכן, בוטלה הרשעת הנאשם באותו תיק והוא זוכה מאשמה.
בע"פ 2125/94 שהוזכר לעיל זוכה נאשם מעבירה של תקיפה כאשר היה מדובר בהזזת שכנה שהתנגדה ללא כל סיבה לתיקון מערכת המים בקומה של בית משותף לבקשת כל השכנים האחרים.
באותו כיוון נקבע בע"פ (באר שבע) 7198/99 שמעשה הנאשם שתפס את המתלונן בדש חולצתו וטלטל אותו, הוא בבחינת "זוטי דברים".
המעשה נשוא תיק זה הוא ללא כל ספק הרבה פחות מהמקרים המודגמים לעיל, ולכן ראוי הוא שיחסה במטריית ההגנה של "זוטי דברים" ולכן, הנני מזכה את הנאשם מהאשמה שיוחסה לו בכל הנוגע לעבירת 'תקיפה סתם' של בן זוג.
לעניין עבירת האיומים
8. באשר לעבירה זו ישנה גירסה מול גירסה. גירסת המתלוננת היתה שבהמשך לתקרית שבין בני הזוג בסוכה משאמרה המתלוננת לנאשם שהיא מזמינה משטרה אמר לה הנאשם, לדבריה, "אני אחתוך אותך מול השוטרים[18]" ובמקום אחר בעדותה טענה שהנאשם אמר לה "אם את מזמינה משטרה אני אהרוג אותך מול השוטרים אני אחתוך אותך". ואז יצאה המתלוננת להזמין משטרה. לדבריה היא לא רצתה להתלונן וכל חפצה היה שיזהירו את הנאשם. לדברי המתלוננת "אמרו לי חייבים לעשות תלונה" ובמקום אחר אמרה "אך חייבו אותי בתחנה לעשות תלונה[19]. הנאשם באופן קוהרנטי כפר מכל וכל באשר לאשמה זאת , החל מהודעתו במשטרה ת/2[20] ובתשובתו לאישום[21] ואף בעת עדותו בביהמ"ש הן בחקירתו הראשית[22] והן בחקירתו הנגדית[23].
9. נוכח העובדה שאנו מצויים במצב של גירסה מול גירסה קוהרנטית לחלוטין מצד הנאשם, לא ניתן לומר שיש ראיות שהן מעל לכל ספק סביר שהנאשם איים על המתלוננת. להיפך, ישנן ראיות מעבר לעובדה שיש גירסה מול גירסה שיוצרות אי אמון בגירסת המתלוננת דווקא; ואלו העובדות:
א. נישואיה של המתלוננת עם הנאשם היו נישואין בפעם השלישית. היא התלוננה גם כנגד שני הבעלים הקודמים על תקיפה[24]. מעולם לא הוגשו , לדבריה, כתבי אישום כנגד שני הבעלים הקודמים למרות תלונותיה.
ב. הסתבר מחקירת המתלוננת (שכיום היא גרושתו של הנאשם) שיש לה בעיות נפשיות המתבטאות בכך שהיא רגישה ולחוצה והיא נוטלת כדורים נגד דיכאון[25]. היא הפסיקה לעבוד לטענתה בשל כך שהעבודה מלחיצה אותה[26]. בשלב מסויים במשפט בעת שנשאלה שאלות בחקירה נגדית היא התבטאה "נמאס לי, תחליטו מה שתרצו"[27].
ג. המתלוננת חפצה לפתוח הליכי גירושין (בפעם השלישית) ורצתה שירחיקו את הנאשם מהבית[28].
ד. מהאמור לעיל, עולה כי יש סבירות לכך שהמתלוננת חפצה להיפטר מנוכחות הנאשם בבית והפעילה שיטות שנהגה בהן עם בעליה הקודמים. מכל מקום, לא ניתן לומר שיש להעדיף את גירסתה של המתלוננת על פני זו של הנאשם שכפר מכל וכל באיומים גם ללא כל הפרטים הנ"ל.
10. לפיכך, הנני מחליט בזה לזכות את הנאשם משתי העבירות שיוחסו לו באישום 2, היינו הן מתקיפת בת זוגו והן מעבירת האיומים.
ניתן בהעדר הצדדים היום 14.4.2010 ל' בניסן התש"ע.
יואל צור, שופט
סגן הנשיא
[1] המתלוננת אמרה שלא אירע שום דבר בשתי הזדמנויות בפרוטוקול: ראו פרוט' עמ' 37 ש' 4 וכן עמ' 37 ש' 11-12.
[2] ראו עמ' 38 לפרוט' ש' 6-7.
[3] ראו פרוט' עמ' 37 ש' 6.
[4] ראו עדות המתלוננת בפרוט' עמ' 13 ש' 20 ואילך.
[5] ראו הודעת הנאשם במשטרה-ת/2 ש' 2
[6] ראו פרוט' עמ' 40 ש' 16-18. ראו גם הודעת הנאשם במשטרה ת/2 ש' 2 ואילך.
[7] ראו פרוט' עמ' 12 ש' 21.
[8] ראו פרוט' עמ' 15 ש' 1.
[9] ראו פרוט' עמ' 24 ש' 6.
[10] ראו פרוט' עמ' 14 ש' 26
[11] ראו פרוט' עמ' 26 ש' 26.
[12] ע"פ 809/77 מ"י נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5) 747, בעמ' 761-762
[13] ע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. משה יוסף תקדין מחוזי 96(3)
[14] ע"פ (תל-אביב-יפו) 22125/94 יובל בן ארי נ. מדינת ישראל תקדין מחוזי 97(1) 2446.
[15] ה"ש 13 דלעיל.
[16] קדמי, על הדין בפלילים, "עדכון והשלמה" לאחר חקיקת תיקון מס' 39 לחוק העונשין.
[17] ראו פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין" כרך א' סימן 7 עמ' 58
[18] ראו פרוט' עמ' 13 ש' 25-26.
[19] ראו פרוט' עמ' 14 ש' 1-2.
[20] ראו ת/2 ש' 7-8
[21] ראו פרוט' עמ' 4 ש' 7
[22] ראו פרוט' עמ' 41 ש' 5-12
[23] ראו פרוט' עמ' 43 ש' 5-9.
[24] ראו פרוט' עמ' 20 ש' ש' 18 ואילך.
[25] ראו פרוט' עמ' 19 מתחילת העמוד.
[26] ראו פרוט' עמ' 19 ש' 16-17.
[27] ראו פרוט' עמ' 25 ש' 15.
[28] ראו פרוט' עמ' 24 ש' 29 עד עמ' 25 ש' 1
