פסק דין

בין המשיב 1 (להלן – "המשיב"), למשיב 9 (להלן – "החייב"), מתנהלים הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם בוצע עיקול בביתם של המבקשים. המבקשים אינם חולקים על כך שהחייב גר עימם, ברם בהמרצת הפתיחה שבפניי הם טוענים כי המטלטלין המנויים ברשימה שצירפו שייכים להם ולא לחייב.

כבר בראשית הדרך הסכים המשיב למתן צו הצהרתי כמבוקש לגבי אותם מטלטלין ברשימה שנטען כי הם שייכים למבקשת. מאידך, המשיב לא הסכים שמערכת הסטריאו וטלויזית הפלאזמה שנזכרים ברשימה (פריטים 8-9), שייכים למשיב 2. בעקבות זאת הוריתי למבקשים להמציא אסמכתאות בדבר רכישת המטלטלין השונים, אך המבקשת הודיעה שאסמכתאות אין, ובמצב דברים זה נקבעה ההמרצה לדיון. ביום הדיון התברר כי הבקשה לגבי מערכת הסטריאו אינה רלבנטית, מאחר שהמערכת לא נמצאת עוד בידי המבקשים. ובאשר לטלויזיה, המבקש המציא במפתיע קבלה המעידה על כך שהוא רכש אותה מכספו (מש/1). לאור זאת השאיר ב"כ המשיב את ההכרעה בנושא הטלויזיה לשיקול דעתו של בית המשפט, והצדדים התרכזו בטיעון לעניין ההוצאות. לגופו של עניין, לאחר שהוצגה הקבלה מש/1, ובשים לב לכך שהמבקש בן 26 והוא עובד לפרנסתו, נחה דעתי שהוא רכש את הטלויזיה מכספו ואני קובע, על כן, שהיא שייכת לו. אשר להוצאות, במצב דברים רגיל משזכו המבקשים בהליך היה מקום לפסוק לטובתם הוצאות. ואולם, במקרה שלפניי יש להביא בחשבון את העובדה שהמבקשים המציאו את האסמכתא בדבר רכישת הטלויזיה רק ברגע האחרון. יש להניח שאם הקבלה היתה מוצגת קודם לכן היה חוזר בו המשיב מהתנגדותו לבקשה, והדיון היה נחסך. במצב דברים זה אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום כ"ג בטבת, תשס"ט (19 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.