בתי המשפט

פסק דין

1.      כללי

זוהי תובענה שהגיש התובע (להלן – "המל"ל") נגד הנתבעת, בסכום של 704,070 ¤, הנסמכת על הסכם שיפוי שנכרת בין הצדדים, כדוגמת ההסכם שנדון בדנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט (פורסם באתר נבו).

2.      העובדות

ביום 13/01/92 נהרג פלוני, אשר פרטיו מצויים בתיק בית המשפט (להלן – "המנוח"), בתאונת דרכים, בעת שהוא נהג במשאית שהיתה מבוטחת אצל הנתבעת. תעודת הביטוח שהוצאה למשאית היתה על שם המנוח ואביו, ואילו הבעלות על המשאית נרשמה במשרד הרישוי על שם אבי המנוח ודודו. עובר לתאונה עבד המנוח כנהג עצמאי, והתאונה אירעה במהלך עבודתו. בעקבות התאונה שילם וישלם המל"ל לתלויי המנוח קצבת שארים וקצבת תלויים בסך של 1,280,127 ¤. המל"ל דרש מהנתבעת לשלם לו לפי ההסכם 55% מהסכום האמור, ומשהדרישה נדחתה הוגשה התביעה שלפניי.

3.      המחלוקת

כיום, לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8308/06 המגן נ' המל"ל (פורסם באתר נבו), לא ניתן עוד לחלוק כי לצורך הסכם השיפוי שנכרת בין הצדדים, רואים את העצמאי שנפגע ברכב המצוי בבעלותו כמי שנפגע ברכב המעביד. כיוון שכך, אם אגיע למסקנה שהמנוח היה בעל המשאית אזי לפי ההסכם אין למל"ל זכות שיבוב, ולהיפך. המחלוקת במקרה שלפניי נסבה איפוא, על שתי שאלות; ראשית, כיצד יש לקבוע מהו "רכב מעביד" לפי ההסכם, האם הבעלות תיקבע לפי הרישום במשרד הרישוי או לפי הבעלות הקניינית? ושנית, אם התשובה היא שלא הרישום במשרד הרישוי הוא המכריע, אזי מי היה במקרה שלפניי הבעלים של המשאית במובן הקנייני של מושג זה? אשר לשאלה הראשונה, כבר הבעתי לא פעם את דעתי לפיה מקובלת עלי, בכל הכבוד הראוי, פסיקת בית המשפט המחוזי בה נקבע כי הרישום במשרד הרישוי איננו מכריע לצורך קביעת הבעלות ברכב לפי ההסכם (ראו – ע"א (מחוזי י-ם) 11515/07 המל"ל נ' הראל – פורסם באתר נבו). לפיכך, יש לראות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת פסק הדין של בית משפט השלום שאומץ באותו פסק דין (ת.א. 1885/04 המל"ל נ' הראל – פורסם באתר נבו), כחלק בלתי נפרד מפסק דיני. נותר, אם כן, להכריע במקרה שלפניי בשאלת הבעלות הקניינית במשאית, כאשר העקרונות על פיהם תיפול הכרעה זו פורטו בפסק דיני בת.א. 3064/06 המל"ל נ' כלל, שגם אותו יש לקרוא כחלק מפסק דיני הנוכחי.

הבעלות הקניינית במקרה הקונקרטי

הראיות שהוגשו מלמדות כי המשאית בה עסקינן היתה שייכת בראשית הדרך לצד ג' שאינו קשור במנוח או במשפחתו. אבי המנוח ודודו רכשו את המשאית מאותו צד ג' בשנת 1982, לצורך עסק משותף שניהלו השניים, והם רשמו אותה במשרד הרישוי על שמם (ראו – ת/1). לאחר שהמנוח השתחרר מהשירות הצבאי הוא נהג במשאית דרך קבע כשכיר במסגרת העסק המשותף של האב והדוד. בשלב מסויים נקלע העסק המשותף לקשיים כלכליים ניכרים עד שהתמוטט כליל. אבי המנוח ואחיו העידו בפניי כי לנוכח העובדה שהעסק המשותף קרס ולא היה יכול לשלם את שכרו של המנוח, נמסרה המשאית לבעלותו במקום שכר עבודה (ראו – עמ' 10 ש' 13-14, עמ' 12 ש' 17-20). האב והאח נשאלו מדוע, אם כן, לא הועברה המשאית על שם המנוח במשרד הרישוי, ושניהם השיבו שהרישום לא שונה במטרה למנוע ירידת ערך של המשאית עקב חילופי הבעלים. שניהם גם העידו, כי המנוח נשא בפועל בכל ההוצאות שהיו כרוכות בהפעלת המשאית, וכי הוא לבדו נהנה מההכנסות שהיא הניבה (עמ' 12 ש' 21-22, עמ' 11 ש' 3). עדות זו נתמכה גם בדברי סוכן הביטוח שביטח את המשאית, אשר העיד כי הוא עמד בקשר לצורך הביטוחים רק עם המנוח (עמ' 9 ש' 27). ויודגש, שלושת העדים הללו הם עדים אובייקטיביים, שאין להם עניין בתוצאות התובענה, לכאן או לכאן. כיוון שכך, יש ליתן לעדותם משקל רב, מה גם שהעדויות הגיוניות וסדורות ולא מצאתי סתירות בין העדים השונים. העולה מן המקובץ הוא, שהמנוח היה בעל המשאית, ומכאן, לכאורה, שדין התביעה להידחות. ואולם, בפי המל"ל יש מספר טענות שיידונו להלן.

המל"ל טוען שהמשאית לא היתה שייכת למנוח, מפני שלפי לפי העדויות לאחר מות המנוח מכר אביו את המשאית והשתמש בתמורה שהתקבלה לפי הבנתו (ראו – עמ' 11 ש' 19-20 וש' 26-27). אינני סבור שעובדה זו צריכה להכריע את הכף. יש להבדיל בין התקופה שבה המנוח היה בחיים, שאז לפי דברי כל העדים היה ברור לכולם כי המשאית היתה שייכת רק למנוח, לבין התקופה שלאחר מותו, שאז נוצר חלל שאותו מילא האב. אכן, דומה שלפי דיני הירושה המשאית לא בהכרח היתה אמורה להגיע לידי האב, אבל יתכן שניתן להסביר את העובדה שהאב נטל אחריות על המשאית במנהגים המשפחתיים עליהם רמז בעדותו אחי המנוח (ראו – עמ' 12 ש' 17). על כן, אין להסיק ממה שנעשה במשאית לאחר מות המנוח לגבי הבעלות הקניינית בה עד מות המנוח.

המל"ל טוען, כי הבעלות במשאית היתה משותפת למנוח ולדוד, שהרי לפני שהמשאית ניתנה למנוח על ידי אביו היא היתה רשומה על שם האב והדוד, ואין ראיה שהדוד הסכים להעברת הבעלות. גם טענה זו אינה נראית לי. האב והדוד היו שותפים, ולפי דברי העדים המשאית נמסרה למנוח לפרעון שכר עבודה שחבה לו השותפות. אשר על כן, ההנחה היא שגם הדוד הסכים להעברת המשאית לבעלות המנוח. אילו רצה המל"ל לבסס את טענתו היה עליו לפחות לעמת את האב והאח עם התיזה לפיה הדוד נשאר בעלים של מחצית המשאית. משלא עשה כן המל"ל נשארת על מכונה ההנחה שהדוד הסכים להעברת הבעלות. טענתו האחרונה של המל"ל הינה שהמשאית היתה משועבדת לפני העברתה למנוח, ולכן גם אם רצו האב והדוד להעביר את הבעלות במשאית למנוח, הרי שהם היו מנועים מלעשות כן. בהקשר זה מדגיש המל"ל בסיכומיו את אופיו הקנייני של המשכון. אני מוכן להניח לטובת המל"ל כי המשאית אכן היתה ממושכנת, כיוון שכך העיד האב (עמ' 11 ש' 9-11), ברם אין בכך כדי לסייע למל"ל, ושני טעמים לדבר; ראשית, זכות המשכון על פי מהותה אינה שוללת את הבעלות מהממשכן, אלא היא רק מעניקה לנושה את הזכות להיפרע מהנכס הממושכן אם לא סולק החיוב (סעיף 1 לחוק המשכון, התשכ"ז – 1967). לפיכך, מבחינה עיונית קיומו של משכון לא אמור למנוע העברת בעלות בנכס הממושכן. עם זאת, פרופ' דויטש מציין בספרו כי בהעדר אינדיקציה אחרת יש מקום לקרוא לתוך עסקת משכון מטלטלין, התחייבות של הממשכן להימנע מלבצע עסקאות בנכס. ואולם, פרופ' דויטש מציין כי התחייבותו זו של הממשכן הינה בעלת אופי אובליגטורי, ולכן אם מכר הממשכן את הנכס הממושכן לצד ג', אזי עסקת המכר לא בהכרח בטלה, אלא דינה יקבע בהתאם לדיני העסקאות הנוגדות (מ. דויטש "קניין" כרך ב' (התשנ"ט – 1999), עמ' 32), התוצאה היא, אם כן, שבמקרה של העברת בעלות בנכס ממושכן נוצרת יריבות בין הנושה לבין הממשכן ולבין רוכש הנכס, אך אין זכות לצד ג' כלשהו, כגון המל"ל במקרה שלפניי, לטעון לבטלות העסקה. ושנית, זכות המשכון נתונה לנושה קונקרטי שלטובתו נעשה המשכון. קיומה של זכות המשכון מותנה בנסיבות הקשורות בעסקה הקונקרטית שבין הנושה לבין הממשכן. כך, למשל, המשכון פוקע עם פקיעת החיוב שלהבטחתו הוא ניתן (סעיף 15(א) לחוק). המל"ל לא יכול לטעון על סמך קיומו של המשכון שהבעלות במשאית לא עברה למנוח, הן משום שהמשכון לא ניתן כלל לטובת המל"ל, והן משום שהמל"ל לא יכול לדעת האם המשכון תקף עדיין. הדעת נותנת כי אם החיוב שלהבטחתו ניתן המשכון היה עדיין בתוקף, אזי הנושה שלטובתו הוא ניתן היה פועל נגד המשאית במהלך השנים הארוכות שבהן עשה בה המנוח שימוש. העובדה שהמשאית נשארה כל השנים בידי המנוח מלמדת שכנראה החיוב נפרע בשלב כזה או אחר. אשר על כן, התביעה נדחית.

המל"ל ישא בהוצאות הנתבעת, וכמו כן ישלם המל"ל לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 75,000 ¤ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום י"א בטבת, תשס"ט (7 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.