פסק דין

1.      זוהי תביעת שיבוב על סך של 14,500 ¤, שהגיש התובע (להלן – "המל"ל), נגד הנתבעות, בהסתמך הסכם שיפוי שנכרת בין הצדדים, כדוגמת ההסכם אשר נדון בדנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט (פורסם באתר נבו).

2.      בזו הפעם נסבה המחלוקת, שוב, על סוגיית "רכב המעביד", קרי – כיצד קובעים לפי ההסכם מהו רכב מעביד, האם בהתאם לרישום במשרד הרישוי, או לפי הכללים הנהוגים בדיני הקניין. המל"ל טוען כי פרשנותו הנכונה של ההסכם הינה שהרישום במשרד הרישוי מכריע, אך מאחר והמל"ל ער לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (מחוזי י-ם) 11515/07 המל"ל נ' הראל, (פורסם באתר נבו), נעתר בא כוח המל"ל להצעת בית המשפט לפיה בתובענה דנא ידחה בית המשפט את טענת המל"ל בהסתמך על פסק דין זה, תוך שמירת זכותו של המל"ל להגיש ערעור. כיוון שכך, אני דוחה את טענת המל"ל בהתבסס על פסק הדין האמור, ובהתבסס על פסק דינו של כב' השופט וינוגרד בת.א. (שלום י-ם) 1885/04 המל"ל נ' הראל (פורסם באתר נבו), אותם יש לקרוא כחלק מפסק דיני.

3.      במישור הקנייני טוענות הנתבעות כי הרכב בו אירעה התאונה היה שייך לנפגע שעבד כנהג מונית עצמאי, ולפיכך אין למל"ל זכות שיבוב לפי ההסכם. המל"ל טוען שטענת הנתבעות לא הוכחה כנדרש.

4.      העובדות החשובות לענייננו הן אלו; מר גיגי (להלן – "הנפגע"), הינו נהג מונית עצמאי אשר נפצע בתאונת דרכים ביום 04/06/98, במהלך עבודתו. המונית בה נהג הנפגע נרשמה במשרד הרישוי על שם יהושע דוד. ואולם, אין מחלוקת כי יהושע דוד לא היה בעל המונית. הנפגע הסביר בעדותו כי המונית הייתה חייבת להירשם על שמו של אדם המחזיק ברשיון להפעלת מונית, ומאחר ולנפגע אין רשיון כזה הוא נאלץ, כמקובל בענף המוניות, לשכור את המספר מאותו יהושע דוד, ולרשום את המונית על שמו. זו גם הסיבה שפוליסת הביטוח שהונפקה למונית היא על שם הנפגע ויהושע דוד גם יחד. בעקבות התאונה שילם המל"ל לנפגע דמי פגיעה ומענק נכות מעבודה בסך של 20,150 ¤. המל"ל דרש מהנתבעות לשלם לו לפי ההסכם 55% מסכום זה, ומשהנתבעות לא שילמו הוגשה התביעה שלפניי בסכום של 14,500 ¤.

5.      בפסק דיני בת.א. 3064/06 המל"ל נ' כלל (פורסם באתר נבו), הבעתי עמדתי לגבי העקרונות שלפיהם אמור בית המשפט להכריע בשאלת זהות הבעלים הקנייני של כלי רכב, ולכן לא אחזור שוב על הדברים. ברוב המקרים מסוגו של המקרה שבפניי, דואגות הנתבעות לזמן את הנפגע לעדות, ועמדתי לא פעם על כך שבדרך כלל עדות הנפגע אמינה מאוד, משום שאין לו עניין, לכאן או לכאן, בתוצאות הדיון (ראו, למשל, ת.א. 2149/99 המל"ל נ' אררט). גם במקרה הנוכחי העיד בפניי הנתבע, אולם עדותו בשאלת הבעלות במונית היתה מעט מעורפלת, ועולה ממנה אפשרות שהמונית הייתה בבעלותו או בבעלות דודו. הנה כך, בפתח דבריו העיד הנפגע כי:

המקרה היה לפני 10 שנים בערך... במקרה שלנו הרכב היה שלנו, אני אומר שלנו כי אני לא זוכר מי ניהל את התיק במס הכנסה באותה תקופה, אני או דודי."

(עמ' 2 לפרוטוקול).

בהמשך העדות מוסר הנפגע גרסה מעט מבולבלת בזו הלשון:

"ש. מי שילם עבור המונית?

ת. הדוד.

ש. מאיפה הכסף לקנות את המונית?

ת. לא זוכר אבל המספר לא היה שלנו. המונית כן היתה שלנו. שלנו זה שלי ושל הדוד, שלנו, אבל אם זה שלי שלי אני לא יכול להגיד כי זה היה לפני 10 שנים."

(עמ' 3-4 לפרוטוקול).

בהמשך העדות הוצגה בפניי הנפגע הודעתו על פגיעה בעבודה (ת/1), שם הוא ציין כי הוא היה "עצמאי". תגובתו של הנפגע היתה שאם כך הדבר אזי "המונית היתה שלי" (עמ' 4 לפרוטוקול). ואולם ברור מהמשך דברי העד (עמ' 7 לפרוטוקול), שהוא לא מעיד על סמך זכונו אלא מסיק את הדברים מתוך שהוא נרשם כעצמאי בת/1. הנה כך מעיד הנפגע:

"לא זוכר כלום אבל כשהראו לי שאני רשום כעצמאי אמרתי שהרכב שלי".

(עמ' 7 לפרוטוקול).

6.      וכאילו כדי להרבות מבוכה, הגיש ב"כ המל"ל כראיה שני מכתבים, אשר נשלחו לכאורה מהנפגע למל"ל, ומהם משתמע שהנפגע לא רכש את המונית מכספו (ראו ת/2 – ת/3). הנפגע התבקש להתייחס למסמכים אלו והעיד כי החתימה בת/2 היא חתימתו, אך כתב היד המופיע במכתב אינו שלו. ובאשר לת/3, הנפגע העיד שהוא אינו זוכר שקיבל מכתב זה אי פעם, ומכל מקום לדבריו כתב היד במכתב אינו שלו. אינני סבור שהנפגע שיקר בעדותו, שהרי אין לו שום סיבה לעשות כן, אולם עובדה אחת אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, שני המכתבים נשלחו לכתובת הנפגע והוחזרו למל"ל לאחר ששניהם מולאו על ידי מאן דהו. ודוק, כתב היד בשני המכתבים נראה דומה. מסקנתי הינה ששני המכתבים מולאו על ידי מאן דהו מטעם הנפגע, אולי על ידי עורכת הדין שאליה שאליו העביר הנפגע את המכתבים (ראו עדות הנפגע, בעמ' 5 ו-6, ממנה עולה שהוא נהג להפנות עניינים מסוג זה לעורכת דין מצגר, שייצגה אותו בתביעתו לפי חוק הפיצויים לפנגעי תאונת דרכים).

7.      מהי, אם כן, התוצאה המתבקשת מן האמור לעיל? נקודת המוצא הינה שהנטל להוכיח כי הנפגע היה בעל המונית מוטל על הנתבעות. הכלל הוא שכדי להצליח בתביעה על סמך הסכם השיפוי חייב המל"ל להוכיח אך ורק שאירעה תאונת דרכים, שהנתבעות ביטחו את הרכב שהיה מעורב בתאונה, ושעקב התאונה שילם המל"ל תשלומים כאלו ואחרים לנפגע (דנ"א 10114/03 הנ"ל). הטענה שמדובר ברכב מעביד הינה טענת הגנה שמעלות הנתבעות על סמך החרגה שקיימת בהסכם, ולכן עליהן מוטל הנטל להוכיח את הטענה. במצב הדברים הנוכחי, כאשר הנפגע פשוט מתקשה לזכור את העובדות לנוכח הזמן הארוך שחלף, וכאשר יש מסמכים שכנראה נשלחו מטעם הנפגע למל"ל, אשר סותרים את הטענה שהנפגע היה בעל הרכב, יש לקבוע שהנתבעות לא הצליחו להוכיח את טענתן. אני ער לכך שבדברי הנפגע ניתן למצוא מספר אמירות, לכאורה נחרצות, מהן עולה שהוא היה בעל המונית, אך כאמור מנגד יש גם אמירות אחרות ומסמכים אחרים, ומכאן שהנטל לא הורם.

8.      שקלתי אם לא ראוי לזקוף לחובת המל"ל את העובדה שבשל השיהוי בהגשת התביעה נגרם לנתבעות נזק ראייתי, בכך שהנפגע לא היה מסוגל להעיד בבטחה האם הוא היה בעל המונית או לא. ואולם, מקובלת עלי טענת ב"כ המל"ל לפיה טענת נזק ראייתי לא נטענה בבקשת הרשות להגן, ובכך נמנעה מהמל"ל הזכות לאסוף ראיות מתיק תביעת הנפגע נגד הנתבעות, שילמדו שלצורך אותה תובענה הן אספו את כל המידע הרלבנטי, כך שלא נגרם להן נזק ראייתי כלשהו.

9.      אשר על כן, אני קובע כי לא הוכח שהמונית הייתה שייכת לנפגע ומכאן שדין התביעה להתקבל במלואה. הנתבעות ישלמו לתובע סך של 11,083 ¤ בצירוף הריבית ההסכמית מיום 06/02/03 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעות ישאו בהוצאות המל"ל, וכמו כן ישלמו הנתבעות למל"ל שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ¤ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום י"ז בטבת, תשס"ט (13 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.