בתי המשפט

PAGE  1

פסק דין

זוהי תביעה כספית על סך של 1,613,343 ¤, אשר הגיש התובע (להלן – "המל"ל), נגד הנתבעות, על סמך הסכם שיפוי שנכרת בין הצדדים, כדוגמת ההסכם שנדון בדנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט (פורסם באתר נבו). המחלוקת בין הצדדים נסבה על סוגיית "רכב המעביד", אשר כבר נדונה לא פעם בפסיקה.

אלו הן העובדות החשובות לענייננו;

פלונית (להלן – "הנפגעת"), הינה סוכנת ביטוח עצמאית, אשר עבדה מביתה, ומדי פעם נסעה לרגל עבודתה למשרדי חברת הביטוח עימה היא עמדה בקשר עסקי. ביום 26/03/97, בשעה 11:40 לערך, נהגה הנפגעת מביתה למשרדי חברת הביטוח, ברכב אשר היה רשום במשרד הרישוי על שם גרושה. במהלך הנסיעה אירעה תאונה, אשר כתוצאה ממנה הנפגעת נפצעה באורח קשה. הנפגעת הגישה למל"ל תביעה לקבלת קצבת נכות מעבודה, ולאחר שהיא נבדקה על ידי רופאי המל"ל שולמו וישולמו לה קצבאות שונות בסכום כולל של 2,850,387 ¤. המל"ל דרש מהנתבעות לשלם לו לפי ההסכם 55% מסכום הקצבאות, ומשאלו סירבו לשלם הוגשה התביעה שבפניי.

כאמור, המחלוקת העיקרית שנטושה בין הצדדים הינה בשאלה האם הרכב בו נהגה הנפגעת היה שייך לה, שאז אין למל"ל זכות שיבוב, או שמדובר ברכב אשר שייך לגרושה של הנפגעת, כאמור ברישומי משרד הרישוי, שאז יש למל"ל זכות שיבוב. כידוע, שאלה זו מעוררת בראש ובראשונה את השאלה העקרונית כיצד יש לפרש את הסכם השיפוי בין הצדדים, כאשר המל"ל טוען שלפי ההסכם הרישום במשרד הרישוי מכריע לעניין קביעת הבעלות ברכב, ואילו הנתבעות טוענות כי הבעלות ברכב נקבעת לפי דיני הקניין הרגילים. בתובענה שלפניי הסכימו הצדדים כי במקום להתדיין בשאלה עקרונית זו, הם יגישו את הראיות שהוגשו בת.א. 11885/04, שנדון בפני חברי כב' השופט וינוגרד, וכי על בסיס ראיות אלו ינתן בתובענה שלפניי פסק דין המאמץ את פסק דינו של כב' השופט וינוגרד, שקיבל את עמדת חברות הביטוח, ואת פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר אישר את פסק דינו (ע"א (מחוזי י-ם) 11515/07 המל"ל נ' הראל - פורסם באתר נבו), והכל תוך שלצדדים שמורה הזכות לערער. לנוכח הסכמת הצדדים אני מאמץ פסקי דין אלו, ויש לקרוא את האמור בהם כאילו הוא חלק בלתי נפרד מפסק דיני.

נותרה, אם כן, לדיון ולהכרעה השאלה למי שייך הרכב בו נהגה הנפגעת. בפסק דיני בת.א. 3064/06 המל"ל נ' כלל (פורסם באתר נבו), עמדתי על העקרונות לפיהם יש להכריע בשאלת הבעלות הקניינית, והרוצה לעיין יעיין שם. מבלי לחזור על הדברים, אציין כי מאחר ומשמעות הבעלות הקניינית הינה שלבעלים יש אגד של זכויות שונות, כגון – הזכות להשמיד את הנכס, הזכות להחזיק בו, הזכות להנות מפירותיו ועוד, הרי שיש לבחון במקרה הקונקרטי שלפנינו האם בידי הנפגעת היו נתונות זכויות אלו, ואם התשובה חיובית, אזי יש לקבוע כי היא הבעלים של הרכב, ולהיפך. כמו כן, עמדתי על כך שהרישום במשרד הרישוי מהווה ראיה לכאורה לכך שהבעלים הרשום הוא הבעלים הקנייני, ועל הנתבעות, אשר מבקשות לסתור חזקה זו מוטל הנטל להוכיח את טענתן. ולבסוף, עמדתי במספר תובענות דומות אשר נדונו בפניי, על כך שבדרך כלל עדותו של הנפגע לעניין הבעלות הינה עדות מהימנה מאוד, כיוון שאין לנפגע עניין, לכאן או לכאן, בתוצאות ההתדיינות בין המל"ל לנתבעות. במקרה שלפני, הראיות שהוגשו מטעם הצדדים לא לגמרי מתיישבות אלו עם אלו. המל"ל אוחז בעדות שמסרה הנפגעת לחוקר המל"ל ביום 08/03/04 (נספח 4 למוצגי המל"ל), בה מסרה הנפגעת כי בעת התאונה היא נהגה ברכב:

"טויוטה פריוויה שהיה של שמעון הגרוש שלי"

(עמ' 2 לעדות ש' 17).

החוקר שאל את הנפגעת מדוע הרכב היה אצלה והיא השיבה:

"אני ושמעון... במערכת יחסים טובה עד היום והוא נמצא הרבה בחו"ל ומשאיר אצלי את הרכב. גם כשהוא נמצא בארץ הוא משאיר אצלי את הרכב שלו"

(עמ' 2 לעדות ש' 1-3).

ובהמשך העידה הנפגעת כי:

"... אפשר לומר שהרכב היה אצלי באופן קבוע."

            (עמ' 2 ש' 11-12).

ולבסוף העידה הנפגעת, כי היא נשאה בכל ההוצאות הקשורות ברכב (עמ' 2 ש' 19-20). מדברים אלו עולה, לכאורה, כי הרכב היה שייך לגרוש, והוא העמיד אותו לרשות הנפגעת בלי לוותר על בעלותו ברכב.

ואולם, מעדות הנפגעת לפניי עולה תמונה שונה. ב"כ הנתבעות ביקש לברר עם הנפגעת מה היקף הזכויות שהעביר לה הגרוש, ומתשובותיה התברר כי הועברו אליה כל הזכויות המרכיבות בדרך כלל את זכות הבעלות. הנה כך, אין מחלוקת כי לנפגעת ניתנה זכות החזקה והשימוש ברכב, אך לטענתה היא גם הייתה רשאית לתת את הרכב במתנה אם חפצה בכך (עמ' 7 ש' 4-5), ואפילו להשמיד את הרכב (עמ' 7 ש' 7). במילים אחרות, הנפגעת אישרה שהיא היתה רשאית לעשות ברכב כרצונה ללא צורך בנטילת רשות מהגרוש (עמ' 7 ש' 6-7).

בסתירה שקיימת, לכאורה, בין הדברים שמסרה הנפגעת לחוקר המל"ל, לבין מה שמסרה הנפגעת בעדותה בבית המשפט, עדיפים בעיניי הדברים האחרונים. הטעם לעמדתי נעוץ בכך שבפני חוקר הביטוח העידה הנפגעת באופן כללי לגבי היחס הקנייני בינה לבין הרכב, ואילו בפניי היא נחקרה באופן פרטני לגבי סוגיא זו, ואז הסתבר מדברי הנפגעת, שמצויות בידיה כל הזכויות המרכיבות את זכות הבעלות.  לפיכך, המסקנה המתבקשת הינה, שמבחינה קניינית היתה הנפגעת בעלת הרכב לכל דבר ועניין. חיזוק למסקנתי האמורה אני מוצא בכך שכאשר נשאלה הנפגעת מדוע רישום הרכב נשאר על שם הגרוש, היא השיבה לחוקר המל"ל כי הדבר נעשה כדי שהגרוש יוכל להמשיך ולהנות מהוצאות רכב שהוא קיבל ממעבידו (עמ' 2 ש' 15-16). משמע מתשובה זו, שהרישום נשאר על שם הגרוש לא משיקולים קניינים, אלא משיקולים כספיים. ניתן להסיק מדברי הנפגעת כי אילו לא עמד ברקע השיקול של החזר ההוצאות, אזי היה הרכב נרשם על שמה גם במשרד הרישוי. יתר על כן, ויש להניח כי אילו הרכב באמת היה בבעלות הגרוש, אזי היתה הנפגעת משיבה בפשטות שהרישום במשרד הרישוי נשאר על שמו כי הרכב היה בבעלותו. חיזוק נוסף למסקנתי שיש לתת משקל מכריע לעדות הנפגעת לפניי, אני מוצא בכך שכאשר נשאלה הנפגעת מדוע היא אמרה לחוקר שהרכב שיייך לגרוש היא השיבה כי "הוא לא שאל אותי. מה שהוא שאל עניתי" (עמ' 8 ש' 4-5). מתשובה זו עולה,  שהנפגעת עצמה סבורה שעדותה בבית המשפט, שהייתה יותר פרטנית, מבטאת טוב יותר את את היחס הקנייני האמיתי בינה לבין הרכב. הנתבעות טוענות שיש לתת משקל מכריע לעובדה שבכתב הקבלה והשחרור, עליו חתמה הנפגעת במסגרת תביעתה נגדן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה – 1975, נרשם שהיא קיבלה את הרכב לבעלותה במסגרת הסדר הגירושין בינה לבין בעלה לשעבר. טענה זו אינה מקובלת עלי, כיוון שהנפגעת הבהירה בעדותה שלא עניין אותה מה נרשם בכתב הקבלה והשחרור (עמ' 8 ש' 21-22), ומעדותה עולה שמה שנרשם בכתב הקבלה לא משקף את המציאות. לנוכח דברים אלו,  אני סבור כי הפסקה האמורה שנכללה בכתב הקבלה מהווה ניסיון די שקוף של הנתבעות, במסגרת תביעת הנפגעת, לשפר את מעמדן בתביעה שלפניי, ולפיכך אין לתת לפסקה זו משקל מכריע. ברם, כאמור לעיל, אין בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית. עובדה אחת בכל זאת מעוררת את השאלה האם באמת העביר הגרוש את הבעלות ברכב לנפגעת, והיא - שהנפגעת הודתה בעדותה כי כאשר מכרה אתה רכב היא העבירה את התמורה שקיבלה לגרוש שלה. הנפגעת נשאלה מדוע עשתה כן, והיא השיבה שהיא עשתה כן:

"כי אני חושבת שאם הרכב לא בבעלותי, אז זה לא מצב שרצחת וגם ירשת הוא נתן לי את הרכב להשתמש וגם אקח את הכסף כדי למכור אותו?

                        (עמ' 9 ש' 17-22).

יחד עם זאת, הנפגעת נשאלה האם היא החזירה את הכסף מפני שהיא היתה חייבת להחזירו, או שעשתה כן מרצונה הטוב, והיא השיבה כי:

"אני מניחה שהוא לא היה תובע אותי אם לא הייתי מחזירה את הכסף. במסגרת מערכת היחסים בינינו אני מניחה שהוא לא היה דורש את הכסף".

                        (עמ' 10 ש' 1-2).

אני סבור כי אין בדברים אלו כדי לשנות את המסקנה שהנפגעת היתה בעלת הרכב. מבחינת הגרוש אין ספק שהוא העביר את הבעלות הקניינית לנפגעת, כיוון שהוא נתן לה רשות מלאה לעשות ברכב כרצונה. מבחינת הנפגעת לגרוש היתה עדיין זיקה מסויימת לרכב, כיוון שהיא לא חשה בנוח למכור את הרכב ולהנות מפירותיו. עם זאת היה ברור מדברי הנפגעת שמדובר מבחינתה בעניין של הגינות בסיסית, ולא בחובה משפטית הנובעת מכך שהיא לא הבעלים של הרכב. לחילופין, ניתן לסבור לכל היותר שהרכב היה בבעלות משותפת של הנפגעת ושל גרושה, וגם אם כאלו הם פני הדברים, אזי  אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שגם הנפגעת היתה בעלים של הרכב, ומכאן שיש לדחות את תביעת המל"ל (ראו – ת.א. (שלום י-ם) 1646/05 המל"ל נ' אליהו – פורסם באתר נבו).

בשולי הדברים נחלקו הצדדים בשאלה האם התאונה אירעה תוך כדי עבודה או בדרך לעבודה. לשאלה זו אין חשיבות לאחר שקבעתי כי הרכב היה שייך לנפגעת, ובכל זאת אציין כי מקובלת עלי טענת המל"ל לפיה הנטל להוכיח שהתאונה אירעה תוך כדי עבודה מוטל על הנתבעות, ואלו לא הצליחו להרים את הנטל, כיוון שהנפגעת לא זכרה האם החלה באותו יום לעבוד בביתה בטרם יצאה לחברת הביטוח.

המל"ל טוען כי גם אם הרכב היה שייך לנפגעת עדיין יש לקבל את תביעתו בכל הנוגע לקצבת הניידות. המל"ל מבסס את טענתו על נוסחו של סעיף 4(א) להסכם אשר קובע כי:

"מוסכם בין הצדדים כי כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק והוא זכאי לגמלה לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטחת של מעביד – לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד".

המל"ל טוען כי קצבת הניידות לא משולמת מכוח פרק "ביטוח נפגעי עבודה" (פרק ג' לחוק בזמן חתימת ההסכם, ופרק ה' היום), ולכן החריג הגלום בסעיף 4(א) שפוטר את חברות הביטוח מהשבת הקצבאות אינו חל על קצבת הניידות. הנתבעות טוענות טענה הפוכה, לטענתן קצבת הניידות כלל איננה "גמלה", כמשמעות מונח זה בסעיף 2 להסכם, ולפיכך בכל מקרה אין למל"ל זכות שיבוב לגבי גמלה זו. דין שתי הטענות להידחות. אשר לטענות הנתבעות, הן הרי  הודיעו ביום 12/04/07 כי הן מוותרות על הטענה שהמל"ל לא רשאי לתבוע את קצבת הניידות. ובאשר לטענת המל"ל; אני סבור שכפי שלאור התנהגות הצדדים במשך השנים, בית המשפט מפרש את המונח "גמלה" שבסעיף 2 להסכם באופן רחב, הכולל גם גמלאות שאינן משתלמות מכוח פרק "ביטוח נפגעי עבודה" (ראו – ת.א. (שלום י-ם) 12775/04 המל"ל נ' דולב מפי כב' השופט וינוגרד – פורסם באתר נבו), כך אין הגיון לצמצם את החריג שבסעיף 4(א) רק לגמלאות המשולמות מכוח פרק ביטוח נפגעי עבודה. ב"כ המל"ל אמנם טוען כי הצדדים התכוונו במפורש להחריג את קצבת הניידות, כיוון שזו לא ממומנת מתשלומי המעביד, ברם לא הובאו ראיות לגבי כוונה מיוחדת שכזו, ולכן הטענה נדחית.

אשר לפסיקת שכ"ט עו"ד; הנתבעות טענו בסיכומיהן שאין לפסוק למל"ל שכ"ט עו"ד בשיעור של כ- 10%, כנדרש על ידי בא-כוחו. עתה, משהגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות, לא זכאי המל"ל לשכ"ט כלל. ברם, מאחר והנתבעות זכאיות לשכ"ט עו"ד אציין כי במקביל לפסק הדין בע"א (מחוזי י-ם) 11358/07 המל"ל נ' הדר (פורסם באתר נבו), ממנו ניתן היה להבין,כך לטענת המל"ל, שיש לפסוק לתובע כדרך שיגרה שכ"ט בשיעור של 10.4%, ניתנו פסקי דין נוספים מהם עולה שלא כך הדבר, וכי יש לפסוק שכ"ט עו"ד המשקף את כל נסיבות העניין, לרבות את היקף העבודה שנדרש מהצדדים במסגרת הטיפול בתובענה (ראו ע"א (מחוזי י-ם) 2259/08 המל"ל נ' שמג"ד; ע"א (מחוזי י-ם) 11313/07 המל"ל נ' מנורה – פורסמו באתר נבו). לאור זאת, אני סבור, בכל הכבוד הראוי,כי את סכום שכר הטרחה שנפסק בע"א 11358/07 הנ"ל, יש להבין על רקע הנסיבות המיוחדות של אותה התדיינות, כפי שפורטו בפסקה 5 סייפא לפסק הדין.

15.  אשר על כן,  התביעה נדחית. המל"ל ישא בהוצאות הנתבעות וכמו כן ישלם להן המל"ל שכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ¤ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בקביעת שכר הטרחה התחשבתי מחד, בכך שהתנהל הליך מלא לרבות שמיעת ראיות, ומאידך, בכך ששמיעת הראיות היתה מצומצמת ואף הכנת הסיכומים לא הצריכה מאמץ יוצא דופן. 

ניתנה היום ט' באדר, תשס"ט (5 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.