בית הדין לעבודה

 

 

 

 

 

 

 

פ   ס   ק          ד   י   ן

 

תולדות הליכי הדיון בתובענה

 

1.       משך חייה של תובענה זו התארך הרבה מעבר לנדרש. אין מדובר בתובענה המעוררת קשיים עובדתיים מיוחדים ואף לא קשיים משפטיים יוצאי דופן. אך למרות זאת נותרה התובענה תלויה ועומדת במשך שנים. בחלק זה של פסק הדין נתאר חלק מהסיבות לכך, ונתמצת את ההליכים שהיו בתובענה.

 

2.       עתירתו של התובע בכתב התביעה היא לחייב את הנתבעת לשלם לו מענק על פי תקנה 93 לתקנונה של הנתבעת. מענק זה, קרוי "מענק 35" וכך נקרא לו להלן.  המחלוקת בין הצדדים בתובענה זו מתמצית בשאלה אם יש לראות את התובע כמי שהתקיימו בו התנאים לקבלת מענק 35.

 

3.       בכתב הגנתה, העלתה הנתבעת טענת התיישנות. התיק נקבע לדיון מוקדם ראשון, ביום 24/1/05, ובאותו מועד הוברר כי הנתבעת עומדת על הכרעה בטענת ההתיישנות בטרם התקדמות בדיון בתובענה. עם זאת, ב"כ הצדדים לא היו מוכנים להעלות את כל טענותיהם בענין ההתיישנות כבר בדיון, והסכימו ביניהם על כך שהם יגישו סיכומים בכתב לענין טענת ההתיישנות. בהחלטה שניתנה באותו יום, ניתן תוקף של החלטה להסכמה בין הצדדים בדבר הגשת הסיכומים בכתב, ובד בבד - הומלץ לנתבעת לוותר על טענת ההתיישנות, בהתחשב במהות התביעה.

 

4.       למרבה שביעות הרצון, במקום הגשת סיכומים מטעם הנתבעת - הגישה הנתבעת הודעה על כך שהיא כבר אינה עומדת על טענת ההתיישנות. בהודעתה, ביקשה הנתבעת להורות על הגשת תצהירי עדות ראשית ולקבוע את התיק להוכחות.

 

בהחלטה שניתנה לאחר הגשת הודעת הנתבעת, נאמר שבשל אי-קיומו של דיון מוקדם בתובענה לגופה, מוקדם עדיין להורות על הגשת תצהירי עדות ראשית. לפיכך, נקבע התיק לדיון מוקדם ביום 11/4/05.

 

5.       גם ביום 11/4/05 לא התקיים דיון מוקדם כהלכתו. התברר שב"כ הצדדים לא היו מעוניינים בבירור ענייני של המוסכמות והפלוגתאות במסגרת דיון מוקדם ממצה. עם זאת, הם באו עם עמדה אחידה, שלפיה יש לאחר גילוי מסמכים הדדי - ייתכן שכלל לא יהיה צורך בהשמעת עדויות, אלא יהיה ניתן להעביר את התיק לפסק דין שיכריע במחלוקת המשפטית, לאחר הגשת סיכומים. בהתאם להסכמת הצדדים - ניתן צו הדדי לגילוי מסמכים, והצדדים התבקשו להודיע עד יום 31/5/05 אם ברצונם להגיש תצהירי עדות ראשית ולבקש את קביעת התיק להוכחות.

 

6.       ב"כ התובע אכן הודיע כי ברצונו שהתיק ייקבע להוכחות. לפיכך, ביום 2/5/05, ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית, והתיק נקבע להוכחות ליום 14/7/05.

 

7.       לבקשת ב"כ התובע, נדחה מועד ההוכחות ליום 18/9/05. בטרם מועד ההוכחות הגיש ב"כ התובע בקשה להזמנת עדים, אך הבקשה האמורה לא נדונה לגופה, בשל כך שלא התקיימו בה חלק מהתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 2/5/05. באותה עת, לא הוגשה בקשה מתוקנת.

 

8.       ב"כ הצדדים התייצבו לישיבת ההוכחות שנועדה ליום 18/9/05, אך ביקשו כי ההוכחות לא תישמענה באותו מועד, אלא הם ינסו להסדיר את המחלוקת מחוץ לבית הדין. בהתאם למוסכם עליהם, התבקשו ב"כ הצדדים להודיע עד יום 31/12/05 אם יש צורך לקבוע את התיק לדיון או אם נדרש להם זמן נוסף עד שייוודע אם יש צורך כזה.

 

9.       המועד שנקצב בהחלטה מיום 18/9/05, הוארך, לבקשת ב"כ התובע, עד יום 31/3/06, אך גם לאחר מכן לא הוגשה הודעה מטעם הצדדים בשאלת הצורך בקביעת התיק לדיון. רק לאחר תזכורת, שנשלחה לצדדים בהחלטה מיום 4/5/06, הודיע ב"כ התובע, ביום 12/5/06, כי אכן יש צורך בדיון, אך ביקש כי אותו דיון יהיה שוב בגדר "דיון מוקדם". ב"כ הנתבעת הודיע בתגובה כי הנתבעת מתנגדת לקביעת התיק לדיון מוקדם נוסף.בשל ההליכים שכבר היו בתיק עד לאותו מועד, התקבלה עמדת הנתבעת, והתיק נקבע שוב לישיבת הוכחות ליום 16/10/06.

 

10.     שנים עשר ימים טרם המועד שנקבע להוכחות, ביקש ב"כ התובע לדחות את המועד, בקשתו התקבלה והדיון נדחה ליום 1/2/07.

 

11.     ארבעה ימים לפני ישיבת ההוכחות הנדחית - ביקש ב"כ התובע לדחות גם אותה, במטרה למצות את נסיונות ההליכים להביא לסיום המחלוקת באמצעות התערבות גורמים חיצוניים לצדדים. גם בקשה זו התקבלה, והדיון נדחה ליום 22/4/07.

 

12.     ששה ימים לפני הדיון שהתעתד להתקיים ביום 22/4/07, הוגשה בקשה משותפת של הצדדים, לדחיית המועד, וגם זאת - בשל אותם נסיונות לפתרון המחלוקת.  בהחלטה מיום 16/4/07 התבקשו ב"כ הצדדים להודיע עד יום 31/5/07 אם יש צורך לקבוע את התיק לדיון.

 

13.     אכן, ביום 31/5/07, הודיע ב"כ התובע ש"לעת הזאת" יש צורך בדיון. עם זאת, הוא ציין בהודעתו שלאחר מכן יועברו תאריכים מוסכמים וכן יגיש הודעה בדבר הצורך בשמיעת עדים נוספים על המצהירים (המצהירים היו התובע ועד אחד מטעם הנתבעת).

 

14.     הודעות כאלה מטעם ב"כ התובע לא הוגשו עד יום 24/6/07, ולפיכך במועד זה הוחלט שלא להמתין יותר, ונקבעה ישיבת הוכחות ליום 29/11/07.

 

15.     כשבועיים לפני הדיון, ביקש ב"כ התובע להזמין 5 עדים מטעמו, חלקם - לא הוזכרו בשמם אלא בתפקידיהם בלבד. בקשה זו נדחתה, בהחלטה מיום 15/11/07, הן בשל הזמן הקצר שנותר עד לדיון והן בשל כך שהבקשה (שוב) לא הוגשה בהתאם להחלטה מיום 2/5/05.

 

16.     הצדדים אכן התייצבו לישיבה שנועדה להתקיים ביום 29/11/07, אך גם ישיבה זו לא התקיימה, וזאת מאחר שב"כ הצדדים הסכימו שהעדים שהבקשה להזמנתם נדחתה - יוזמנו לישיבה אחרת ובה יישמעו העדויות של כל העדים. בהתאם להסכמת הצדדים, נדחתה שמיעת ההוכחות ליום 23/3/08. מועד זה נדחה לאחר מכן, לבקשת הנתבעת, ביום אחד נוסף - ליום 24/3/08.

 

17.     מזכירות בית הדין שלחה הזמנות לעדים, בהתאם לבקשת ב"כ התובע ולהסכמה מיום 29/11/07. חלק מהעדים היו נושאי תפקידים שונים בשירות המדינה. ביום 10/3/08, הגישה המדינה בקשה לביטול הזמנתם של העדים. ב"כ הצדדים הגיבו על בקשה זו מטעם המדינה.

 

מפאת קוצר הזמן שנותר עד לדיון, התבקשו ב"כ הצדדים, בהחלטה מיום 17/3/08, להיות בקשר עם ב"כ המדינה, ולראות אם ניתן להגיע להסכמה על זהות העדים או להסכמה על דחיית הישיבה עד להסדרת ענין העדויות. בתגובה, הוגשה בקשה משותפת של הצדדים לדחות את מועד הדיון.

 

          בהחלטה מיום 20/3/08, נדחה מועד ההוכחות ליום 7/7/08, וב"כ הצדדים התבקשו להודיע עד יום 10/6/08, אם אכן יש צורך במתן החלטה בענין זהות העדים שיוזמנו.

 

18.     בהודעתו מיום 23/3/08, מסר ב"כ התובע כי כפי הנראה יהיה צורך במתן החלטה בדבר הזמנת העדים, אך תמונה ברורה יותר תהיה רק בשלב מאוחר יותר לאחר הדברויות נוספות. מכל מקום, הבטיח ב"כ התובע, תבוא הודעה מפורטת יותר לקראת יום 10/6/08. הודעה כאמור - לא נמסרה. לפיכך, לא ניתנה גם החלטה בענין זהות העדים שיוזמנו.

 

19.     ביום 2/7/08, ביקש ב"כ הנתבעת לדחות את הדיון בשל חוסר הבהירות בענין העדים. בקשתו התקבלה, והדיון שנועד ליום 7/7/08 - בוטל, תוך שנאמר שמועד חדש לדיון, ייקבע רק לאחר שב"כ התובע וב"כ המדינה יודיעו את אשר היה עליהם להודיע בהתאם להחלטה מיום 17/3/08.

 

          ביום 12/8/08, הודיע ב"כ התובע שהתובע עומד על בקשתו להזמנת העדים. לפיכך, אכן היה צורך במתן החלטה בענין זה.

 

          בהחלטה מיום 19/8/08, נאמר כי לא ניתן לתת החלטה לגופה של הבקשה להזמנת עדים והתנגדות המדינה להזמנתם - בהעדר פרטים מספיקים בענין זה.

 

לפיכך, חוייב ב"כ התובע להגיש עד יום 7/9/08, רשימה של העדים שהוא מבקש להזמין והנושא שלגביו אמור להעיד כל אחד מהם. למדינה ניתנה שהות להודיע, לגבי כל אחד מהעדים המבוקשים, אם היא אכן מתנגדת להזמנתו ומה נימוקי ההתנגדות.

 

20.     בהחלטה מיום 9/9/08, שניתנה לאחר הגשת המתחייב מההחלטה מיום 19/8/08, נדחתה בקשת התובע להזמין 7 מהעדים שביקש להזמין, והותר לו להזמין שניים אחרים. התיק נקבע לישיבת הוכחות ליום 7/12/08. מועד זה נדחה, לבקשת הנתבעת, ליום 5/1/09. גם מועד זה נדחה, לבקשת הנתבעת - ליום 25/1/09, וגם מועד זה נדחה, לבקשת הנתבעת - ליום 7/5/09.

 

21.     ביום 7/5/09, התייצב ב"כ התובע לבדו והודיע כי הצדדים הסכימו לוותר על חקירות נגדיות ועל השמעת עדים נוספים, והם מסתפקים בחומר שכבר הוגש לבית הדין. ב"כ התובע הודיע גם כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב.

 

22.     אכן, הוגשו סיכומים בכתב (אם כי לא במועדים המקוריים שהוסכמו על הצדדים, אלא לאחר הארכת המועדים).

 

 

הערה נוספת בטרם פירוט העובדות

 

23.     הארכנו עד מאד בתיאור ההליכים שהיו בתובענה, וזאת - במטרה להסביר מה הביא לכך שחייה של תובענה זו, שאינה מסובכת במיוחד, התארכו זמן כה רב.

 

          ברצוננו להדגיש שבנסיבותיו המיוחדות של התובע, אין לנו ביקורת על מי מהצדדים בשל התארכות הדיון, כל אימת שהדיון נדחה במטרה לנסות להביא לפתרון המחלוקת מחוץ לבית הדין. אכן, ראוי היה לעשות כל מאמץ אפשרי לשם מניעת הצורך במתן הכרעה שיפוטית בעניינו של התובע. בשל אותן נסיבות מיוחדות, היה גם בסיס (אף אם רעוע) לתקוה שמא הצורך בהכרעה יוכל להיחסך בשל התערבות של גורמים מטעם המדינה שהם חיצוניים לצדדים. זו אחת הסיבות לכך שכל בקשות הדחיה והארכות המועד - אכן התקבלו. לצערנו, התקוה האמורה לא התממשה ואין מנוס ממתן פסק דין שיכריע במחלוקת.

 

 

אלה העובדות המשמשות אותנו לשם מתן פסק הדין

 

24.     התובע, יליד יום 29/4/1930.

 

25.     סמוך לאחר קום המדינה, בשנת 1951, שירת התובע את המדינה בתפקידים מסווגים שונים. כפי הנראה, השירות היה תוך ראיית התובע כמי שמשרת בצה"ל , בחיל המודיעין. בשנת 1963 - הסתיים שירות זה.

 

26.     בשנת 1963 החל התובע לעבוד בתפקידים שונים אצל גופים הקשורים למשרד החקלאות (מועצת הפירות ומועצת הזיתים). כעובד כזה, הצטרף התובע, כעמית בקרן הפנסיה המקיפה של הנתבעת. נעיר כי כפי הנראה ההצטרפות בפועל היתה בחודש אפריל 1964, אך עם הכניסה שולמו זכויות בעד העבר (300.53 ל"י), ונרשם כי הותק הקרן הוא מחודש יוני 1963. 

 

27.     בין המדינה לבין הנתבעת נוהלו מגעים לשם רכישת זכויות פנסיה לתובע אצל הנתבעת בגין התקופה שבה הוא שירת בתפקידיו המסווגים.

 

          במסגרת מגעים אלה, הודיעה הנתבעת לרס"ן מרי שגב (שטיפלה מטעם צה"ל בענייני הפנסיה של התובע), במכתבו של המנוח מר א' הדרי ז"ל, שעבד במחלקת הפנסיה של הנתבעת, מיום 11/2/71, כך:

"כדי שמר עיסא ערטול [הכוונה לתובע - למרות השם הפרטי השונה] יוכל להגיע ל-70% פנסיה בעת פרישתו מהעבודה בגיל 65 שנה, עליכם לשלם לנו סך -.10,500 ל"י.

תוקפו של החישוב הנ"ל הוא עד 31.3.1971.".

 

28.     אכן, ביום 31/3/71, הודיעה רס"ן שגב למר הדרי, כך:

 "... הריני מעבירה בזה 2 המחאות בסך 10,500 ל"י ...

סכום זה נועד לקנית ותק לצרכי גמלאות עבור מר ערטול לתקופה 1963-1951, שנים בהם היה קשור עמנו.

אבקשך להעביר לנו אישור קבלת ההמחאות ... וכן אישור רשמי בדבר צרוף השנים 1965 - 1951 לצרכי גמלאות.".

 

29.     באופן פלאי (בהתחשב בהעדר פקסימיליות באותו זמן), תשובתה של הנתבעת ניתנה כבר באותו יום (31/3/71), במכתבו של מר הדרי אל רס"ן שגב, שבו נאמר כך:

"אנו מאשרים קבלת מכתבכם ... ו-2 המחאות על סך כולל של          -.10,500 ל"י.

תמורת הסך הנ"ל יהיה מר עיסא ערטול, זכאי ל-70% של פנסיה בעת פרישתו מהעבודה בגיל 65 שנה, בתנאי שתהיה רציפות בחברותו בקרן הפנסיה וישולמו עבורו תשלומים חדשיים שוטפים וסדירים ... עד לפרישתו מהעבודה בגיל הפרישה.".

 

30.     למחרת, ביום 1/4/71, שלח מר הדרי מכתב אל מחלקת הנהלת החשבונות של הנתבעת. במכתבו, ביקש מר הדרי לרשום את הסך של 10,500 ל"י, בחשבון הפנסיה של התובע, וציין כי בתמורה לסכום זה, הנתבעת הקנתה לתובע אחוזי פנסיה נוספים, כאמור במכתב מיום 31/3/71 (שצוטט לעיל).

 

31.     התובע המשיך לעבוד והמשיך להיות חבר בקרן הפנסיה של הנתבעת, במקביל לרכישת הזכויות האמורות על ידי צה"ל.

 

32.     ביום 20/6/79, שלח מר מ' כרמון, שהיה מנהל המחלקה לביטוח פנסיוני, באגף לבטחון סוציאלי, של הועד הפועל של ההסתדרות הכללית, מכתב אל מנהלי קרנות הפנסיה ההסתדרותיות (כולל הנתבעת), ובו הנחיה לפעול לתיקון תקנוניהן של הקרנות, במספר עניינים. אחד מעניינים אלה, היה קביעת זכאות למענק לעמית הפורש לפנסיה לאחר שצבר יותר מ-35 שנות חברות בקרן (או במספר קרנות ביחד).

 

33.     כשנתיים לאחר מכן, בשנת 1981, תוקן תקנון הפנסיה של הנתבעת, והוספה לו הוראה העוסק במענק 35. ההוראה כלולה בסעיף 93 לתקנון, שבו נאמר כך:

"חבר שתקופת חברותו בקרן, בה שולמו דמי גמולים מלאים וסדירים על פי התקנות, עולה על 35 שנה והוא זכאי לפנסית זקנה, יקבל בעת הפרישה לפנסיה, בנוסף לפנסיה לה הוא זכאי, גם תשלום חד פעמי שערכו כמכפלת 75% מהמשכורת הקובעת לפנסיה במספר השנים שמעל 35 שנה, הכל בכפוף לתקנות מס הכגסה."

 

34.     גיל הפרישה לפי תקנון הפנסיה של הנתבעת, היה גיל 65. התובע המשיך לעבוד, גם לאחר הגיעו לגיל 65. הוא עבד עד יום 31/7/97, כשהיה כבן 67 ו-3 חודשים. ביום 1/8/97, פרש התובע לפנסיית זקנה.

 

35.     בסעיף 21ב' לתקנון הפנסיה של הנתבעת נאמר:

"חבר, שהגיע לגיל הפרישה ושיעור הפנסיה המגיע לו הוא 70% ואינו פורש לפנסיה וממשיך חברותו בקרן, יראו את תשלומיו ואת תשלומי המפעל כחסכון אישי, הנושא ריבית והפרשי הצמדה והם יוחזרו לחבר בעת פרישתו לפנסיה.".

 

          בהתאם להוראה זו, ומשתנאיה התקיימו בתובע, השיבה הנתבעת לתובע את דמי הגמולים ששולמו בעדו מאז הגיעו לגיל 65.

 

36.     התובע פנה לנתבעת בבקשה לקבל מענק 35. הפניות היו על ידי התובע עצמו, על ידי בא כחו הקודם ועל ידי בא כחו הנוכחי. הנתבעת סרבה לבקשה זו, ולפיכך - הוגשה התובענה שבפנינו.

 

37.     עד כאן, פירטנו את העובדות הנחוצות לנו לשם מתן פסק דין זה. אנו מודעים לכך שהיינו יכולים לקבוע עובדות נוספות, אך לדעתנו - אין צורך בקביעתן לשם הכרעה במחלוקת.

 

 

האם התקיימו בתובע התנאים לקבלת מענק 35 ?

 

38.     כמצוטט בסעיף 33 לעיל, סעיף 93 לתקנון הפנסיה של הנתבעת, קובע כתנאי לקבלת המענק שתהיה תקופת חברות בקרן שבה שולמו דמי גמולים מלאים וסדירים, במשך תקופה העולה על 35 שנה.

 

          לדעתנו, אין אפשרות לראות את מצבו של התובע כעונה על התנאי האמור.

 

39.     למעשה, תשלום דמי הגמולים בעבור התובע, באופן סדיר לנתבעת, החל בחודש אפריל  1964. הנתבעת התייחסה אל התובע (בכתב ההגנה ובסיכומיה) כאל מי שהחל בכך בחודש יולי 1963, ואין סיבה שלא לאמץ הסכמה זו של הנתבעת (שלדעתנו, מיטיבה עמו יחסית לאפריל 1964).

 

          התובע היה חבר בקרן הפנסיה של הנתבעת עד פרישתו בחודש יולי 1997, כך שהתקופה שבה שולמו דמי גמולים מלאים וסדירים היתה מיולי 1963 ועד יולי 1997 - תקופה בת 34 שנים וחודש אחד. (אם נתייחס לתובע כאל מי שהתקופה האמורה החלה אצלו כבר בחודש יוני 1863, לפי המועד שבעבורו נקנו זכויות באפריל 1964, נגיע לתקופה בת 34 שנה וחודשיים, שגם היא - כמובן - פחותה מהתקופה הנדרשת בת 35 שנה).

 

40.     עיקר טענתו של התובע, היא שיש לראות אותו כמי שחברותו בקרן החלה כבר בשנת 1951, נוכח קניית הזכויות על ידי צה"ל.

 

          אנו סבורים שכל פרשנות סבירה של העסקה שנערכה בין צה"ל לבין הנתבעת בענין רכישת זכויות לתובע, ככזו שמכחה יש לראות את התובע כמי שחברותו בקרן הפנסיה החלה בשנת 1951 (או בכל מועד אחר לפני המועד שבו החלה חברותו|), באופן שתקופה זו תיראה כתקופה שבה "שולמו דמי גמולים מלאים וסדירים".

 

          אין בידינו מלוא התכתובת שהיתה בין צה"ל לבין הנתבעת בעניינו של התובע. אולם, ממכתבו של מר הדרי ז"ל מיום 11/2/71, שצוטט בסעיף 27 לעיל, עולה כי הבקשה של צה"ל בעניינו של התובע, היתה שבעת פרישתו של התובע מעבודתו, בגיל 65, הוא יהיה זכאי לפנסיה בשיעור 70%.

 

          החישוב של הסכום שצה"ל התבקש לשלם לשם רכישת הזכויות האמורה, היה - כאמור באותו מכתב מיום 11/2/71 - כדי שהתובע "יוכל להגיע ל-70% פנסיה בעת פרישתו מהעבודה בגיל 65".

 

אכן, בהמשך שילם צה"ל את הסכום שחושב והנתבעת אישרה (במכתבו של מר הדרי מיום 31/3/71), כי אם תהיה רציפות בחברותו של התובע בקרן הפנסיה עד הגיעו לגיל 65, הוא יהיה זכאי לפנסיה בשיעור 70%.

 

41.     אנו מודעים לכך שממכתבה של רס"ן שגב מיום 31/3/71 עולה כוונה כלשהי של צה"ל לרכוש זכויות, כביכול, בעבור מלוא התקופה שמשנת 1951, אלא שאף אם היתה כוונה כזו מצד צה"ל, היא לא היתה חלק מההסכמה שאליה הגיעו צה"ל והנתבעת, וזאת - נוכח בהירות מכתביו של מר הדרי ז"ל.

 

42.     יתרה מכך, מקובלת עלינו סברתו של המצהיר מטעם הנתבעת, מר גדעון הבר, האמורה בסעיף 36 לתצהירו, על כך שלא היתה צפויה לצמוח לתובע כל תועלת מכך שבשנת 1971, יקנו בעבורו זכויות רטרואקטיווית החל משנת 1951.

 

נסביר זאת כך:

 

א.      לפי מה שהנתבעת הכירה בתובע, בטרם העסקה עם צה"ל, היא ראתה את התובע כמי שהחל להיות חבר בקרן בחודש יולי 1963, כלומר - כשהתובע היה בן 33 וחודשיים.

 

 

ב.       גם בלא העסקה בין הנתבעת לבין צה"ל, הרי שאילו התובע היה ממשיך להיות חבר בקרן באופן סדיר עד הגיעו לגיל 65, היתה תקופת חברותו נמשכת 31 שנים ו-10 חודשים. תקופה זו לכשעצמה היתה אמורה להקנות לתובע זכאות לפנסיית זקנה בשיעור 66.833% (ראו המסמך המסומן 28 בנספחי תצהיר התובע. נבהיר כי חישוב זה מבוסס על הוראת סעיף 16ד' לתקנון קרן הפנסיה של הנתבעת, המתייחס למי שחברותם בקרן החלה לפני יום 1/4/81).

 

ג.       לפיכך, אם המטרה היתה (וזו אכן היתה המטרה, כמשתמע מהתכתובת שצוטטה לעיל), להקנות לתובע זכות שהפנסיה שלו, בגיל 65, תגיע לשיעור של 70%, כל שהיה חסר הוא לקנות זכויות בעבור ההפרש שבין 66.83% לבין 70%, כלומר - זכויות שמכחן תיווסף זכאות לשיעור של עוד 3.17%. אין צורך לשם כך ברכישת זכויות למשך תקופה של 12 שנה משנת 1951 ועד שנת 1963.

 

ד.       ואם כנגד הגיון זה יטען הטוען שייתכן שהמטרה היתה לאפשר לתובע לפרוש עם פנסיה מלאה במועד מוקדם יותר מאשר הגיעו לגיל 65, נשיב לטוען כי, כאמור לעיל (ועל כך אין חולק), זכאותו של התובע ליהנות מפירות רכישת הזכויות על ידי צה"ל, היתה ממילא מותנית בכך שהוא ימשיך להיות חבר הקרן וימשיכו לשלם בעדו דמי גמולים באופן סדיר, עד הגיעו לגיל 65. מכאן, שאין לפרש את העסקה שבין צה"ל לבין הנתבעת ככזו שבאה להקנות לתובע זכויות כלשהן במועד פרישה לפנסיית זקנה לפני גיל 65, ועל כן, עדיין לא היתה צומחת לתובע תועלת מרכישת זכויות רטרואקטיוויות למשך 12 שנה.

 

ה.      ועדיין, יוכל לטעון הטוען, כי ייתכן שרכישה כאמור נועדה דווקא לשם רכישת זכות כגון הזכות למענק 35, אך על כך היינו מזכירים לו שאין לפרש את העסקה בין הנתבעת לבין צה"ל ככזו שמטרתה להקנות לתובע זכות למענק 35, באשר מענק 35 כלל עוד לא נולד בעת ביצוע העסקה, אלא רק כ-10 שנים מאוחר יותר.

 

43.     התוצאה מהאמור לעיל היא שהן על פי מסמכיה המפורשים של הנתבעת משנת 1971 והן על פי ההגיון המסחרי בעסקה שבינה לבין צה"ל, לא ניתן לפרש את העסקה ככזו שמכחה נכון לראות את התובע כמי שחברותו בקרן החלה בשנת 1951.

 

44.     על כן, אין אנו יכולים לקבל את התביעה, אלא עלינו לדחותה?.

 

 

מספר עניינים נוספים

 

45.     בשל מסקנתנו האמורה לעיל, אנו רואים את עצמנו פטורים מלדון בטענה נוספת של הנתבעת בענין פרשנות סעיף 93 לתקנון קרן הפנסיה והיחס בינו לבין סעיף 21ב לאותו תקנון. עם זאת, נעיר כי אילו היה עלינו לדון בטענה זו, נראה שהיינו מקבלים אותה, וזאת בדומה למה שנפסק בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בפסקי הדין המוזכרים בסעיפים 47-45 לסיכומי הנתבעת. 

 

46.     נקדיש עוד מספר סעיפים לשם התייחסות לחלק מטענות ב"כ התובע בסיכומיו הממצים.

 

47.     התובע טוען, בין השאר, שיש בעניינו משמעות להסכם רציפות הזכויות שבין המדינה לבין קרנות הפנסיה (לרבות זו של הנתבעת).

 

          לדעתנו, אין מקום להיזקק כלל להסכם הרציפות האמור, באשר שירותו של התובע בתפקידיו המסווגים בשנים שמ-1951 עד 1963, לא היה בגדר שירות של "עובד מדינה" הזכאי לפנסיה תקציבית מכח חוק שירות המדינה (גמלאות) ]נוסח משולב], התש"ל-1970. אילו התובע היה בגדר עובד כזה, לא היתה כל סיבה שצה"ל יקנה בעבורו זכויות להשלמת שיעור הפנסיה.

 

48.     טענותיו הממצות של ב"כ התובע בסיכומיו בענין האופן שבו יש לפרש את תקנון הפנסיה של הנתבעת, היו יפות ומלומדות. בחלקן הן אפילו תאמו את ההלכה הפסוקה. אולם, גם תקנון של קרן פנסיה אמור להתפרש באופן סביר, ולדעתנו האופן בו יישמנו לעיל את הוראות התקנון על מקרהו של התובע, הוא האופן הסביר שבו יש לעשות זאת, למרות התוצאה שאינה מיטיבה עם התובע.

 

49.     גם הטענות בדבר ההתנהלות הבלתי-תקינה של הנתבעת, אינן יכולות לסייע לתובע. אכן, בחלק מהעניינים נראה כי היו טעויות אצל הנתבעת (היה זמן מה שהנתבעת סברה, בשנת 1978, שאין משולמים לה דמי גמולים בעבור התובע. היתה התחשבנות מוזרה בענין סך של כ-300 ל"י ששולמו לנתבעת, ואופן ההתייחסות לסכום זה שונה עשרות שנים לאחר התשלום). בנוסף, ייתכן שיש טעם לפגם גם בהתמהמהותה של הנתבעת במתן תשובות לתובע, לאחר פרישתו לפנסיה.

 

אולם, דחיית עתירתו של התובע בתובענה זו, אין לה ולא כלום עם מחדלים ניהוליים שונים של הנתבעת. לא התנהגותה של הנתבעת היא שהביאה לדחיית עתירתו לקבלת מענק 35, אלא דעתנו כי הוא אכן אינו זכאי לכך.

 

 

לסיכום

         

50.     בשל האמור לעיל - אנו דוחים את התביעה.

 

51.     צר לנו על תוצאה זו, באשר גם בלא מידע ממשי על פעילותו של התובע בשנים 1963-1951, ברור לנו כי הוא עסק באותה עת בפעילות שתרמה לבטחון המדינה בראשית דרכה. בנוסף, התובע כבר כבן 80 שנה, וברור שנטיית הלב היא לסייע בידיו. אולם, נוכח המוסבר לעיל, לא ראינו לעצמנו ברירה אלא לדחות את התביעה.

 

          אנו מקווים שהגורמים האמונים על תגמול למי שעסקו בבטחון המדינה והגיעו לגבורות - ישכילו למלא את צרכיו של התובע.

 

52.     מאחר שהתובענה הוגשה במסגרת נסיון לממש זכויות בתחום הבטחון הסוציאלי, אין אנו מחייבים את התובע בהוצאות משפט (בענין זה - אנו חלוקים על תוצאת פסקי הדין שניתנו בבית הדין לעבודה בתל אביב, ושהוזכרו לעיל).

 

53.     כל אחד מהצדדים זכאי ערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

 

 

ניתן היום, כ"ב בניסן תש"ע, 6 באפריל 2010, בהעדר הצדדים.

 

 

    ______________                  _______________              ________________

    חיים ארמון, שופט                נציג ציבור (עובדים)           נציג ציבור (מעבידים)