פסק דין

1.      בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (הנשיא מיכאל שפיצר; בל 2857/05), בו נדחתה תביעת המערער להכיר בחבלה בראשו, שלאחריה אירע לו דימום מוחי, כתאונה בעבודה.

2.      התיק עבר גלגולים רבים, מונו בו 3 מומחים שנתנו מספר חוות דעת. בסיכומו של דבר, החליט בית הדין קמא, בהסתמך על האירוע בעבודה כפי שנקבע, דהיינו, המערער דיבר עם נהג עמית ביום 29.11.97 כשהוא נמצא במצב של עמידה. לפתע נפל ונחבל בראשו; ובהסתמך על חוות דעת המומחים כי אין להכיר באירוע המפורט לעיל כתאונה בעבודה.

3.      לאחר בחינת טענות הצדדים נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין קמא ראוי להתאשר מטעמיו, על-פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, ולפיכך, דין הערעור להידחות.

4.      עם זאת, לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי לעמוד על הנקודות הבאות:

א.    תנאי להכרה בתאונה בעבודה הינו קרות תאונה. תנאי לקרות תאונה הינו קרות אירוע חיצוני שניתן לקשור אותו לנזק שנגרם בעטיו. בנסיבות המקרה שלפנינו היתה קביעה עובדתית של בית הדין קמא שעוגנה היטב בגרסת המערער עצמו מלכתחילה, ובגרסת העד שנכח בזמן המקרה, כי לא אירע כל אירוע חיצוני שניתן לקשור אותו לנפילת המערער. המערער עמד ולפתע נפל. בנסיבות אלה די היה בכך כדי לדחות את תביעתו. חרף זאת, הוחלט בשעתו, כי תינתן אפשרות לבחון, על-פי חוות דעת מומחים, האם סביר יותר לקבוע בנסיבות המקרה, שאירוע הנפילה אירע עקב סיבה חיצונית. הובהר כי ככל שלא ייקבע מהי הסיבה לאירוע הנפילה אזי, דין התביעה להידחות בהיעדר הוכחת אירוע חיצוני שניתן לקשור אותו לנפילה.

ב.     על בית הדין להסיק מתוך חוות דעתם של הרופאים המומחים שמונו על-ידו את המסקנה המשפטית המתייחסת לעניין קרות האירוע. מתוך עיון בחוות דעת המומחים אזי, משתמע מחוות דעת שלושתם – פרופ' רכס, פרופ' רפפורט ופרופ' אברסמקי – כי הדימום המוחי הינו תוצאת החבלה עקב הנפילה ואינו תוצאה של אירוע ספונטני עקב מצבו הקונסטיטוציונלי של המערער וסביר יותר לקבוע שאירוע הנפילה הינו תוצאה של סיבה הטמונה במערער עצמו מאשר תלוי סיבה הקשורה לאירוע חיצוני. לבטח, אין קביעה פוזיטיבית בחוות דעתם כי סביר יותר לקבוע שאירוע הנפילה הינו תוצאת אירוע חיצוני ולפיכך, בהיעדר הוכחה לגבי סיבת הנפילה, גם אז דין התביעה להידחות בהיעדר הוכחת אירוע חיצוני שניתן לקשור אותו לדימום המוחי.

ג.       בנסיבות אלה, יש להתעלם מהאמור בחוות דעת המומחים, ככל שהיא מתייחסת לאירוע התאונה כאילו היה תוצאה של מעידה, שנקבע שלא קרתה.

ד.     יש להעדיף את חוות דעת המומחים מטעם בית הדין על פני חוות דעת הצדדים, לרבות חוות דעת פנימיות של המוסד, באשר שאלת הכרה במקרה כתאונה בעבודה מסורה לפקיד התביעות ולא לרופא הנותן חוות דעת למוסד.

ה.    סעיף 83 רישא לעניין חזקת הסיבתיות לגבי תאונה שאירעה תוך כדי עבודה אינו רלבנטי לענייננו. תנאי להכרה בתאונה עבודה כאמור, הינו קרות התאונה. תנאי לקרות תאונה כאמור הינו קרות אירוע חיצוני שניתן לקשור אותו לחבלה. ככל שהאירוע החיצוני שקרה קשור לעבודה, מדובר בתאונה שהינה תאונה בעבודה. במקרה שלפנינו לא הוכח קרות אירוע חיצוני ולפיכך, על פני הדברים, לא מדובר בתאונה וממילא לא יכול להיות מדובר בתאונה בעבודה. מעבר לכך, חזקת הסיבתיות חלה כאשר ברור הקשר בין האירוע החיצוני שהוכח ובין הנזק שנגרם מיד לאחריו. למשל, מכה המשאירה שטף דם, שריטה וכו'. בנסיבות המקרה שלפנינו מדובר בנזק פנימי של דימום מוחי שעל פני הדברים, לא ברור הקשר הסיבתי כמובן מאליו בינו ובין האירוע החיצוני, אלא צריך היה להסתמך על חוות דעת המומחים לעניין זה, בדומה לתביעה רגילה להכרה באירוע מוחי כתאונה בעבודה. בנסיבות אלה, סעיף 83 רישא אינו חל בענייננו, והדבר הובהר עוד בראשית הדרך בפסיקתנו החלוטה, כי ככל שלא יוכח אירוע חיצוני כסיבה סבירה יותר לקרות הדימום המוחי – דין התביעה יהיה להידחות.

5.      סוף דבר – הערעור נדחה בזאת ללא צו להוצאות.

ניתן היום כ"ד בניסן, תש"ע (8 באפריל 2010) במעמד הצדדים.