בתי הדין לעבודה

 

 

פסק דין

 

1.         התובע הגיש שתי תביעות, שאוחדו.

א.        בל  5953/08 - ערעור על מכתב דחיה מיום  30/8/07, בו  נדחתה תביעת התובע לתשלום קצבת ניידות רטרואקטיבית עבור אביו המנוח, לתקופה  7/03 עד 6/05.

ב.         בל  5954/08 – דרישה לתשלום  גמלת נכות, עקב החלטת המל"ל לשלול מאביו המנוח 50% מגמלת הנכות בטענה  שאינו  גר עם אם התובע.

 

2.         בישיבת 6/4/09 נקבע שראשית תידון טענת ההתישנות שהעלה המוסד לבטוח לאומי.

            לאחר מכן וככל שטענה זו תדחה, יידונו השאלות האחרות.

 

3.         המוסד לבטוח לאומי הגיש תעודת עובד ציבור של גב' אורנשטיין אסתר מנהלת מדור בכיר גמלאות:

            "אני הח"מ מעידה ומאשרת כי למר ברוך  שלום ז"ל ת.ז 042202762 נקבעה זכות לגמלת סיעוד בשיעור של  100% מ  1/8/04 עד ל 10/04 זכאות זמנית.

            החל מ 1/10/04 אותה רמת זכאות של  100% לצמיתות.

            ב 19/5/05 נבדק שנית ולא צבר ניקוד מזכה לכן תביעתו נדחתה מ 7/05.

            בתביעה מיום  6/9/05 הנ"ל נבדק וצבר ניקוד של 2.5 נקודות וזכאותו נקבעה ל  100% מ 10/05.

            בבקשת החמרה מיום 1/12/05 נבדק ולא היתה החמרה על סמך מבחן תלות.

            בבקשת החמרה  21/9/06 נבדק וצבר 5.5 + 2 בודד מאחר והצהירו כי בני הזוג אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת. (ראה הבקשה שמצ"ב בתיק).

            במבחן  ההכנסות שבוצע  כיחיד אמנם שיעור הזכאות עלתה על סמך מבחן התלות אולם עקב מבחן ההכנסות כיחיד, הגמלה הופחתה ב  50%".

 

4.         דיון הוכחות התקיים ביום 6/12/09.

            ב"כ המל"ל לא בקשה לחקור את התובע.

            התובע צירף מסמכים בהם,  לטענתו, מופיעות כל טענותיו.

 

5.         הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

לאחר עיון בחומר שבתיק  ובסיכומי הצדדים, להלן פסק הדין.

 

6.         התיישנות

            מכתב הדחיה בעניינו של המנוח, הוא מיום  30/8/07.

            במכתב צויין שזכות ערעור עליו היא תוך  6 חודשים מקבלתו.

 

7.         לכתב התביעה צירף התובע תכתובת של ועדת המוסד לבטוח לאומי.

א.        מכתב מעו"ד קידר בשם התובע,  מיום 9/9/07 אל גב' נלי פז – מנהלת מחלקת ניידות.

ב.         מכתב תשובה לעו"ד קידר מיום  13/11/07 בו חוזר המל"ל על עמדתו בעניינו של המנוח.

ג.         מכתב של התובע לעו"ד רולן ספז מהלשכה המשפטית, מיום  25/11/07 (ומכתב נוסף מיום  24/2/08).

ד.         מכתב תשובה מגב' רחל רגב מנהלת בכירה במחלקת ניידות, מיום 5/6/08, בו היא חוזרת על טענת המל"ל.  במכתב זה צויין שלתובע זכות ערעור לבית הדין לעבודה תוך  6 חודשים מקבלת המכתב.

ה.        מכתב מעו"ד רולן ספז מיום  13/7/09 הדוחה את טענות התובע.

 

8.         התביעות לבית הדין  לעבודה הוגשו ביום  21/12/08.

 

9.         התובע  טוען שעו"ד ספז ועו"ד בן שמעון, איתם עמד בקשר  באותה תקופה, אמרו לו שלא יגיש תביעה כל עוד הנושא בבירור.

            ב"כ הנתבע ביקשה לברר נושא זה.

לאחר בדיקה הודעה שהנתבע אינו מוותר על טענת ההתישנות.

 

10.       עיון במסמכים שצירף התובע, מעלה שנשלחו לו שני מכתבים ובהם מועדים להגשת ערעור. 

הראשון מחודש אוגוסט  2007 והשני מיום 5/6/08.

            התביעה הוגשה בטרם חלפו 6 חודשים ממועד המכתב האחרון.

 

11.       בנוסף,  בכל חלופת המכתבים שנוהלה עם התובע, לא נאמר לו  שמכתבים אלה אינם מעכבים המועד להגשת ערעור.

            בכך תימוכין לטענת התובע שהבין כי כל עוד אינו מקבל תשובה סופית, אין עליו חובה להגיש תביעה.

 

12.       לאור המכתב מיום  5/6/08 ולאור האמור לעיל, הרי  שתביעות הוגשו במועד.  טענת ההתישנות נדחית.

 

13.       העדר זכאות לאחר פטירת המנוח

אביו של התובע נפטר ביום 22/6/07.

            התובע דורש תשלום גמלת סיעוד שהגיעה לאביו המנוח ואשר קוזזה, לטענת התובע,  שלא כדין.

 

14.       סעיף  303 (ג) לחוק הבטוח הלאומי קובע:

"זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה".

 

15.       לאור הוראות סעיף 303 (ג), משמדובר בתביעות לגמלת כסף הרי שהתובע במעמדו כיורש אביו, אינו זכאי לגמלה.

הזכות לגמלה פקעה עם מות הזכאי לה.

די בכך כדי להורות על דחית שתי התביעות.

 

16.       למעלה מהדרוש, אתייחס לגוף טענות  התובע לענין זכאות אביו המנוח לגמלת סיעוד ולהטבות על פי הסכם הניידות.

 

17.       זכאות המנוח על פי הסכם הניידות

            מסיכומי המל"ל עולה כך:

א.        המנוח, בעודו בחיים, הוכר כמוגבל בניידות וכזכאי להטבות על פי הסכם הניידות.

ב.         בדו"ח הערכת תלות מיום  22/9/04 (נספח  א' לסיכומים) נרשם שיש מי שמסיע את התובע. 

מכאן הסיק המל"ל שהמנוח לא נהג בפועל ולכן לא עונה על הוראות הסכם הניידות.

ג.         בחודש  12/05 נשלח למנוח מכתב דרישה להמצאת רישיון נהיגה בר תוקף. נטען שהדרישה לא נענתה.

ד.         בחודש 2/06 הופסק תשלום קצבת הניידות. אף  לכך לא הייתה תגובה. 

ה.        בביקור שנערך אצל המנוח בחודש 9/00 לצורך גמלת סיעוד (נספח ב') נכתב מפי התובע, בסעיף  13:

"לדברי הבן, הנבדק מזה שנה גר בנפרד מאשתו. אשתו  גרה ברחוב חנה  סנש  15 הרצליה".

 

ו.         ב"כ המל"ל טענה כי בעקבות מידע זה, התברר שאשת המנוח ומי שרשומה כמורשית נהיגה שלו,  כלל אינו גרה איתו באותו בית.

ז.         נטען כי בחודש  12/06 נשללה הקצבה באופן רטרואקטיבי מ 7/03 ונשלח על כך מכתב למנוח.

ח.        עוד צורף דו"ח חקירה מחודש ינואר 2007, ממנו עולה שהרכב מסוג טויטה יאריס מספר  2624851 נמצא ליד בית אשתו של המנוח ומשמש אותה ורק אותה. 

כן מסרה אשת המנוח,  שהמנוח גר אצל הבת ברחוב הצנחנים 6, הרצליה.

ט.        נטען  שיש בכך משום הפרה בוטה של הסכם הניידות שכן הרכב  אמור לשמש  רק את המנוח ולא אחר, ואולם לפנים משורת הדין המל"ל לא  דרש החזר ההלוואה עבור הרכב אלא הופסקה הקצבה בלבד.

י.         ביתו של המנוח פנתה בחודש 4/07 בקשה להחלפת הרכב וביום  12/9/07 הודע לה שהמנוח אינו זכאי כלל לקצבת ניידות מאז 7/03 ואינו זכאי להחלפת הרכב, שכן אינו נוהג בו. 

נטען שלא היתה כל תגובה של בני המשפחה למכתב זה.

יא.       נטען כי המנוח נפטר ביום  22/6/07 וכי עד לפטירתו, קוזז חלק מהחוב  מקצבת  הנכות מהעבודה ששולמה לו עד פטירתו.

יב.       לטענת ב"כ המל"ל, ביום 15/8/07 התקבל מידע בדבר היותו של המנוח  בעל רישיון נהיגה עד ליום  15/6/05 וכי על פי חוק ההסדרים, ניתן לאשר גמלה רק שנה אחורנית ולכן לא ניתן היה לאשר לתקופה  7/03 עד  6/05.

יג.        נטען כי לאור כל האמור, עולה שהמנוח לא יכול היה לנהוג בפועל ברכב לאור מצבו הקוגנטיבי וכי אשתו הודתה שהיא זו שנוהגת ברכב.

לאור כל אלה נטען להעדר זכאות לקצבה רטרואקטיבית.

 

18.       התובע בסיכומיו הפנה למסמכים שצירף בדיון ההוכחות.

            אלה  טענותיו:

א.        לאביו היה רישיון נהיגה בתוקף  ממדינת ישראל, לאורך כל תקופה שבה קיבל קצבת ניידות.

נטען כי ביום  19/11/06 שלח אביו הצהרה לפיה נהג ברכב עד סוף 2005.

ב.         נטען כי החלטת המל"ל לפיה מכיוון שאין בתיק רישיון נהיגה משנת  2003, אין זכות לקצבת ניידות, היא החלטה שרירותית. היה על המל"ל לבקש רישיון כבר בשנת 2003 ולחלופין לבדוק ברשויות האם  היה למנוח רישיון נהיגה באותן שנים.

ג.         לא היה מקום לקיזוז כספי אלא לכל היותר להגיש תביעה נגד המנוח.

ד.         מכתבים ששלח המל"ל לא הגיעו ליעדם.

 

19.       לטענת התובע,  אביו נהג ברכב עד סוף שנת  2005. 

לא ברורה טענתו זו, אל מול דברים שמצא אח בריאות הציבור שערך הערכת תלות למנוח,  ביום  27/9/05.

            בדו"ח זה, שבו נכח התובע, נכתב:

            "בבואי  הנבדק שוהה במיטתו.  שמיעתו כבידה. רגלו השמאלית  ישרה. אינו מכופף אותה. התקשה בקימה ונעזר בבנו.  התהלך בעזרת הליכון מספר צעדים. לא הצליח לעמוד יציב...  הנבדק ענה על חלק משאלותיי בלבד, פנה לבנו יגאל לקבל משוב, לא ידע למה אני מדבר איתו למרות ההסבר, לפעמים חזר על אותו משפט שבנו אמר....

            לדברי בנו חושב עצמו גיבור ורוצה לעשות הכל לבדו אך אינו מסוגל.  מרבה לשכוח. מבלבל בין דברים. במצב רוח ירוד, קשיי ניידות, כרגע ללא פרק ירך...."

 

ניתן לצטט מהדוח עוד ועוד אך ברור לפניי ולפנים שבחודש ספטמבר 2005, עת נערך הדו"ח,  המנוח לא נהג ולא היה מסוגל לנהוג.

 

20.       כך גם בדו"ח מחודש 5/05, בו נכתב במפורש שאחד הילדים מלווה את המנוח ברכבו לטיפולים רפואיים.

נרשם שהמנוח משתמש בהליכון, מתקשה בלבישה, זקוק לסיוע באכילה.  אף כאן, ספק רב אם התובע במצבו היה מסוגל לנהוג.

 

21.       בדו"ח רפואי מיום  28/11/05 שצורף לסיכומים,  מצויין "ירידה קוגנטיבית, ירידה בזכרון חוסר שליטה על הסוגרים, נפילות חוזרות".

             אף כאן ברור שהמנוח במצבו באותה עת, לא היה מסוגל לנהוג.

 

22.       מכאן תימוכין למסקנת המל"ל לפיה בשנת  2005 לפחות, המנוח לא נהג ברכב.

 

23.       בעקבות מסקנתו זו, הוחלט לשלול את הזכאות לגמלת ניידות רטרואקטיבית משנת  2003.  הובהר שלא הוגש ערעור על החלטה זו.

לטענת התובע, מכתב זה לא התקבל אצל המנוח.

אף טענה זו בלתי סבירה שעה שכל המכתבים האחרים מהמוסד לביטוח לאומי כן התקבלו ולא סביר שדוקא מסמך זה לא התקבל.

 

24.       לאחר שהתברר שהמנוח החזיק ברישיון נהיגה, בוטלה השלילה למשך שנה אחת אחורנית. 

פעולה זו תואמת את הוראות סעיף  296 לחוק הבטוח הלאומי.

 

25.       נוכח האמור, החלטת המל"ל לעניין שלילת הזכאות לגמלת ניידות, ניתנה כדין ואין מקום לבטלה.

 

26.       זכאות להחזר סכומים שהופחתו מקצבת הנכות

            לטענת התובע, הטענה היחידה של המל"ל בסוגיה זו,  כפי שעלה ממכתב גב' אורנשטיין מיום  5/11/07, היא כי קיים נכס המושכר על ידי המנוח.

            על כך טוען התובע ששלח למל"ל מספר פעמים נסח טאבו ממנו עולה שהחנות שייכת לאימו וכי הכסף עבור שכירת החנות שייך לאימו ואילו אביו המנוח רק סייע לאימו בהשכרת הנכס.

 

27.       בסיכומי הנתבע נטען כך:

א.        בתקופה שבין  1/8/04 עד  10/04 נקבעה למנוח גימלת סיעוד בשעור  100%         ולאחר מכן נקבע שעור זה לצמיתות.

ב.         בהערכת תלות מחודש 5/05 המנוח לא צבר ניקוד מזכה ותביעתו נדחתה מ  7/05.

ג.         התובע פנה בתביעה נוספת ב 9/05, נבדק ונמצא זכאי ל 100% מ- 10/05.

ד.         בבדיקה בטענה להחמרה, מחודש 12/05, נמצא שלא קיימת החמרה.

ה.        בבקשה נוספת בעניין החמרה, נמצא שהמנוח גר אצל ביתו.

המנוח נבדק ב 9/06 ונמצא זכאי כבודד.

ו.         במבחן ההכנסות שנערך למנוח נלקחו בחשבון הכנסותיו מגמלת נפגעי עבודה וכן הכנסות מדמי שכירות של נכס המושכר על ידו, וזאת  על סמך הסכם שכירות בו רשום המנוח כמשכיר הנכס.

ז.         נטען  שאמנם בבדיקת המנוח  כיחיד, שעור הנכות עלה, אך עקב מבחן ההכנסות, הופחתה הגמלה ב  50%.

 

29.       התובע צירף לטיעוניו הסכמי שכירות של הנכס ברמת השרון.  ההסכם נערך בין השוכרים לבין מזל ברוך והיא זו החתומה  על הסכם השכירות.

            כן צירף נסח טאבו ולפיו הבעלים של הנכס היא פורטונה ברוך, דהיינו מזל ברוך, אימו של התובע.

 

30.       במכתבים ששלח למל"ל, התובע מלין על כך  שאביו נבדק "כבודד" ולא כבן זוגה של אימו.

            כפי  שהובהר בסיכומי המל"ל, בדיקת התובע כבודד העלתה את אחוזי הזכאות ולא הפחיתה אותם.

            לכן,  אין מקום להתיחס לסוגית המגורים עם אשת המנוח אם לאו.

 

31.       הסוגיה שנותרה במחלוקת היא שאלת ההכנסה מנכס,  אשר לטענת  התובע,  שייך לאימו בלבד.

            בענין זה יאמר שככל שלשיטת המל"ל המנוח נבחן כ"בודד", לא ברור כיצד  זקפו במסגרת ההכנסותיו, הכנסה מנכס השייך לאשתו שעימה אינו גר.

 

32.       מכל מקום, כפי שצויין לעיל, לתובע אין זכות תביעה לגבי כספים שקוזזו מהגמלה שקיבל אביו המנוח.

            מטעם זה אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו.

 

33.       סוף דבר

            התביעות בתיקים המאוחדים, נדחות, הן בהעדר זכאות לתובע והן לגופו של עניין.

 

34.       לטעמי היה מקום לחייב התובע בתשלום הוצאות משפט בגין שתי התביעות שהגיש.

            לפנים משורת הדין אינני מחייבת את התובע בתשלום הוצאות משפט.

 

ניתן היום כ"ח בניסן, תש"ע (12 באפריל 2010) בהעדר הצדדים

 

 

תשובה חן-קלדנית.