בית הדין הארצי לעבודה

 

יוסף אברהם, עו"ד                                                                המערער

-

מדינת ישראל- נציבות שירות המדינה                                המשיבה

 

בפני: השופט עמירם רבינוביץ', השופט יגאל פליטמן, השופטת רונית רוזנפלד

           נציג עובדים מר יצחק שילון,    נציג מעבידים מר משה אורן

 

בשם המערער- בעצמו

בשם המשיבה- עו"ד מיכל ששון

 

פסק דין

השופט יגאל פליטמן

1.            המערער הועסק במשיבה החל מחודש נובמבר 1993 בתפקידים שונים. נציבות שירות המדינה (להלן - המדינה או המשיבה) הכירה בוותק של המערער לשכר בגין תקופת השירות הסדיר שלו בצה"ל, וכן הכירה למערער בוותק מקצועי באוניברסיטה העברית, עבור התקופה שלאחר קבלת התואר האקדמי. בנוסף הכירה המדינה למערער בוותק מקצועי, בגין עבודת המערער באוניברסיטה העברית בטרם הוסמך לתואר בוגר. תוספות אלו שולמו למערער מיום המצאת המסמכים הרלבנטיים ולא באופן רטרואקטיבי. בקשת המערער להכרה בשירותו בצבא קבע לצורך ותק מקצועי, ללא צורך ברכישת זכויות לגמלה - נדחתה.

 

2.            בבית הדין האזורי בירושלים התבררה תביעה שהגיש המערער נגד המדינה לתשלום הפרשי שכר המגיעים לו, לטענתו, בגין ותק מקצועי בשירות הקבע ולתשלום רטרואקטיבי של הפרשי שכר כנגד הכרה בוותק עבודתו באוניברסיטה העברית. המערער טען כי המדינה הטעתה אותו בעניינים אלו. בית הדין האזורי (השופטת יפה שטיין ונציגי הציבור גב' נאוה קרניאל ומר מיכה וינטר; עב' 2725/04) דחה את כלל רכיבי התביעה שבפניו ללא צו להוצאות. מכאן הערעור שלפנינו.

 

עיקרי העובדות

3.      במעמד הדיון בבית הדין האזורי בפני הרשמת דורית פיינשטיין נקבעו העובדות המוסכמות על הצדדים. לשם הצגת התמונה המלאה נפרט להלן את עיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו, ובכללן העובדות המוסכמות לאחר תיקונן, בהתאם למסמכים שהונחו בפנינו:

 

א.         המערער שירת שירות חובה בצבא שלוש שנים, החל מיום 31.10.1978 ועד יום 30.10.1981. לאחר סיום שירות החובה, שירת המערער 4 שנים נוספות בצבא קבע, החל מיום 31.10.1981 ועד יום 11.8.1985.

 

ב.          המערער עבד באוניברסיטה העברית (להלן - האוניברסיטה) מיום 1.8.1986 ועד יום 18.4.1990 בדירוג המנהלי, ולאחר שסיים המערער את לימודיו לתואר בוגר במדעי החברה והרוח המשיך לעבוד באוניברסיטה מיום 19.4.1990, ועד ליום 14.6.1990, בדירוג המח"ר. לאחר מכן, במשך כשלוש שנים ומחצה, עבד המערער אצל קבלן פרטי.

 

ג.            ביום 1.11.1993 החל המערער לעבוד בשירות המדינה, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדירוג המח"ר. ביום 11.10.1994 התפטר המערער לשם לימודים בקורס מפקחי שומת מקרקעין, אשר בסיומו שובץ באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין במשרד האוצר, בדירוג המח"ר.

 

ד.          המדינה הכירה בוותק של המערער בגין שירותו הסדיר לתקופה של שלוש שנים. בהמשך הכירה המדינה למערער בוותק מקצועי, בגין התקופה שלאחר קבלת התואר האקדמי (מיום 1.9.1989 ואילך), החל מיום 1.1.1995, דהיינו- לא באופן רטרואקטיבי מתחילת עבודתו של המערער במדינה ביום 1.11.1993. בנוסף, הכירה המדינה למערער בוותק לשכר, בגין עבודתו באוניברסיטה, בגין התקופה שטרם הסמכתו לתואר בוגר, מיום 1.8.1986 ועד יום 31.8.1989, וזאת החל מיום 9.3.2003, מועד בו הומצא למדינה מסמך מעודכן מהאוניברסיטה.

 

ה.         המדינה דחתה את בקשת המערער להכיר בוותק בגין שירותו בצבא קבע בנימוק כי על המערער לרכוש זכויותיו לגמלה עבור תקופה זו. המערער רכש זכותו לגמלה ביום 1.11.2004. בעקבות זאת שולמה לו תוספת ותק של 3.75 שנים בגין תקופת שירותו בצבא קבע, רטרואקטיבית למועד רכישת הזכויות.

 

פסק דינו של בית הדין האזורי

4.            בית הדין האזורי קיבל את עמדת המדינה באשר לאי ההכרה בשירות המערער בצבא קבע לצורך ותק מקצועי, משקביעה זו נמצאה תואמת את הוראות התקשי"ר, לפיהן מוגבלת תוספת הוותק לשלוש שנות שירות חובה בצה"ל. בית הדין קבע שאכן, ככלל, הוראות התקשי"ר הינן ברמה נורמטיבית נמוכה יותר, שכן הינן בבחינת הוראות הסדר קיבוצי (חד צדדי) ולפיכך נדחות מפני הוראות הסכם קיבוצי. יחד עם זאת, הוכרע בפסיקה כי יש ליתן להסדר קיבוצי תוקף משפטי. מכל מקום, המערער לא הוכיח כי ישנה סתירה בין הוראות התקשי"ר להוראות ההסכם הקיבוצי. לפיכך נפסק, כי בדין לא הוכרה למערער תקופת הוותק בגין שירותו בצבא קבע, אלא רק לאחר רכישת זכויותיו לגמלה.

 

5.            אשר לזכאות המערער לתשלום רטרואקטיבי לאחר הכרת המדינה בוותק המקצועי בעניינו, פסק בית הדין כי הוראות אגף החשב הכללי שבמשרד האוצר תקפות וחלות עלהמערער, ולפיהן המערער אינו זכאי לתשלום רטרואקטיבי. בית הדין האזורי קבע, כי יש להבחין בין אי רטרואקטיביות לעניין הכרה בוותק מקצועי, ביחס להכרה בתקופת עבודת המערער באוניברסיטה העברית, לבין נושא ההכרה בוותק בגין שירות בצבא קבע. ביחס להכרה בוותק בגין שירות בצבא קיימות הוראות דין מפורשות הקובעות כי לא יחולו תשלומים רטרואקטיביים. לפיכך חובתה של המדינה כלפי עובדיה מופחתת שכן חזקה כי עובד יוכל לברר בכוחות עצמו ובנקל את זכויותיו. לא כך באשר להכרה בוותק מקצועי, בו מוטלת על המדינה, כרשות מנהלית, חובה מוגברת ליידע את המערער. בית הדין קבע כי משהוצג בפני המדינה אישור על העסקה קודמת של המערער, כקצין ביטחון באוניברסיטה העברית, שומה היה על המשיבה לפעול על מנת לקבל את הפרטים החסרים המעטים הנדרשים לה על מנת להזין למערער את הוותק המקצועי. זאת ועוד, גם כאשר המערער פנה ביוזמתו בבקשה לתוספת ותק מקצועי נראה שלא נבחן תיקו האישי ולא תוקן דבר, באופן שיש לראות בהתנהגות המשיבה משום התנהלות לא תקינה, אף שאינה עולה כדי הטעיה של ממש. מאותה פנייה החלה התכתבות ענפה בין הצדדים. יחד עם זאת, מששני הצדדים נטלו חלק בהתנהלות לא נאותה, הרי שאין מקום לפסוק הוצאות. לפיכך נקבע, כי יש לדחות תביעת המערער לעניין הטעייתו על ידי המדינה. טענות נוספות מטעם המערער הנוגעות לסדרי דין - נדחו.

 

עיקרי טענות המערער

6.            המערער טען כי היה על בית הדין האזורי להכיר בשירותו בצבא קבע לצרכי ותק מקצועי מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי החל עליו. ההסכם הקיבוצי החל על המקרה הינו הסכם קיבוצי שנערך ונחתם ביום 10.6.1977 בין ממשלת ישראל למוסדות להשכלה גבוהה ואחרים (להלן - ההסכם הקיבוצי), הכולל את התיקון שנערך בזיכרון דברים מיום 30.12.1980, בעקבות משא ומתן שהתנהל, במסגרתו הוסף סעיף חדש להסכם הקיבוצי 76/78 בו נקבע כי "ותק מקצועי- סעיף 6 בהסכם השכר לשנים 76/78, בפסקה 6 בהסכם לשנים 76/78 (מיום 10.6.77) יתווסף תת סעיף חדש (ח)". סעיף 6(ח) להסכם קובע, כי "עובד כאמור שעבד במוסד החתום על הסכם זה... יגרור עימו לצורך חישוב הוותק, את מספר שנות העבודה במקום העבודה הקודם, לרבות שנות העבודה בהם היה מדורג בדירוג אחר כלשהו לפני קבלת התואר האקדמי".

7.            המערער טען, כי בית הדין האזורי טעה עת ניסה ליתן פרשנות להוראה בהסכם הקיבוצי שעה שהוראותיו ברורות. עוד טעה בית הדין האזורי בקובעו כי התיקון להסכם הקיבוצי משנת 1980 נוסף בעקבות פסק דין ארצי מיום 25.2.1985.

8.            עוד טען, כי יש לקבוע כי התקשי"ר תוקן בחסר, שכן לא נוספה בו ההוראה הקבועה בסעיף 6(ז) להסכם לפיה "בשום מקרה לא יפחת סכום תוספת הוותק של העובד לעומת החישוב הקודם". לטענת המערער, שנות שירותו בקבע הוכרו לו כדין על ידי מעסיקו הקודם, האוניברסיטה העברית. בית הדין האזורי טעה עת החיל על מקרה זה את הוראות התקשי"ר, שהן בבחינת הוראות הסדר קיבוצי, שעה שמקור זכויות המערער הן הוראות ההסכם הקיבוצי שהוראותיו גוברות. כידוע "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור" (סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957). זאת ועוד, אין להחיל את הוראות התקשי"ר במקרה זה, מאחר והן אינן חלות על כלל הגופים המהווים צד להסכם הקיבוצי.

9.            לטענת המערער, בית הדין האזורי טעה בקובעו כי המערער אינו זכאי לתשלום רטרואקטיבי של ההכרה בוותק שלו בעבודתו באוניברסיטה העברית מכוח הוראות נוהל החשב הכללי. מדובר בהוראות פנימיות שאינן יכולות להתגבר על הסכם קיבוצי. בידי המדינה היו כל העת המסמכים הדרושים בניגוד לטענתה לפיה מסמכי ההעסקה של המערער באוניברסיטה היו חסרים. לו הייתה המדינה נעתרת מלכתחילה, עם הגשת הבקשה הראשונה לקיום זכויותיו של המערער על פי ההסכם הקיבוצי הרי שלא הייתה עולה שאלת הרטרואקטיביות.

10.        המערער טען כי בית הדין טעה עת קבע כי התנהגות המדינה אינה עולה כדי הטעיה על אף שמדובר בהתנהלות לא תקינה. המדינה הוליכה את המערער בכחש ובלך ושוב על פני שנים רבות, ביקשה למלא טפסים שאינם ראויים ולא השיבה לדרישות המערער בזמן. רק כתשע שנים לאחר פניית המערער לראשונה קיבל המערער תשובה מפורטת, אשר לדידו מנוגדת לדין. אילו נהגו במערער כשורה לא הייתה עולה שאלת הרטרואקטיביות שכן זכויותיו היו מתקבלות במועד. בית הדין טעה בקובעו כי למערער היה חלק ב"מחול השדים" האמור, וכי המערער הכחיש בעדותו בפני בית הדין עובדות העולות מפורשות מהעדויות שהוצגו. המדינה נהגה כלפי המערער בחוסר הגינות שהיא רחבה יותר מחובת תום הלב המוטלת עליה. המדינה גררה את ההליכים המקדמיים בבית הדין האזורי למעלה משנתיים ימים, תוך אי מילוי צווי בית הדין והחלטות שיפוטיות ותוך עשיית דין עצמי ופגיעה מהותית בזכויותיו.לפיכך יש לחייב המדינה בהוצאות לדוגמא.

11.        עוד טען המערער כי בית הדין האזורי טעה בקובעו כי האוניברסיטה העברית טעתה כביכול בחישוביה, וכי הדבר מנוגד לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. עוד טעה בית הדין האזורי שעה שקשר בין רכישת זכויות גמלה לצורכי פנסיה עם נושא הערעור - זכאות המערער לגרירת ותק מקצועי בגין תקופות עבודה קודמות לצורכי שכר. עוד טעה בית הדין באמצו את האבחנה המלאכותית שערכה המדינה בין תקופת עבודת המערער באוניברסיטה לבין תקופת עבודתו בשירות קבע.

 

עיקרי טענות המשיבה

12.        המערער טרח להצביע על הטעות שנפלה בפסק הדין האזורי בנוגע למועד התפטרותו מעבודתו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אך בד בבד נמנע מלציין כי נפלה טעות גם במועד סיום עבודתו באוניברסיטה, הגם כי לטעות האחרונה  השפעה מכרעת על הכרעת בית הדין האזורי. בנסיבות שנוצרו מתבקש בית דין זה להידרש במסגרת הערעור גם לפלוגתא המשפטית החדשה שהתגלעה בין הצדדים בעניין טעות זו.

 

13.        המדינה טענה כי זכאותו של המערער לתוספת ותק בגין שירותו בצבא קבע אינה נובעת מההסכם הקיבוצי, כי אם מרכישת זכויותיו לגמלה בהתאם לחוק הגמלאות והתקשי"ר. בהתאם לסעיפים 24 ו- 25 לחוק הגמלאות רשאי היה המערער לרכוש את תקופת שירותו בצבא קבע וכי תקופה זו תחושב לו, בין היתר, לצרכי ותק. כפי שקבע בית הדין האזורי - האפשרות לרכוש את זכויותיו הוצגה למערער לכל הפחות בשנת 1999, אלא שהמערער בחר שלא לעשות כן עד ליום 1.1.2004. בהתאם, התקבלה עמדת המדינה, בפסק הדין האזורי, לפיה הוכרה למערער תוספת הוותק בגין תקופת שירותו בקבע רק לאחר הרכישה ולא באופן רטרואקטיבי.

14.        אשר לתקופת עבודת המערער באוניברסיטה העברית טענה המדינה כי המערער אינו זכאי לגרור לצרכי ותק את תקופת עבודתו באוניברסיטה בדירוג המנהלי, שכן התנאי בדבר הרציפות בהעסקה אצל המעסיקים הציבוריים - אינו מתקיים (נסמן 24.445(ב) לתקשי"ר). בין מועד סיום עבודת המערער באוניברסיטה ועד תחילת עבודתו בשירות המדינה חלפו שלוש שנים ומחצה, במהלכן עבד המערער אצל מעסיק פרטי. לפיכך אין לכלול בשכר המערער תוספת ותק לשכר בגין תקופת עבודתו באוניברסיטה בדירוג המנהלי ולא כל שכן בגין תקופת שירותו בצבא קבע.

15.         לחלופין, למען הזהירות ורק אם יקבע כי אין לקרוא את דרישת הרציפות בענייננו בין המעסיקים, הרי שזכאות המערער לתוספת הוותק שהוכרה לו בגין תקופת עבודתו באוניברסיטה בדירוג המנהלי הינה רק למן היום שהוכרה לו (9.3.2003) ולא בתחולה רטרואקטיבית למועד תחילת עבודתו בשירות המדינה. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המדינה לפיה המועד ממנו ואילך הוכרה למערער תוספת הוותק נקבע בהתאם להוראות החשב הכללי באוצר, בחוזר שכר 98/9, ודחה את טענות המערער לפיהן אין להוראות אלה מעמד מחייב. לאור ביקורת בית הדין האזורי על אופן התנהלות המערער ונטילת חלקו ב"מחול השדים" ובכפוף לחילופיות הטענה כשלעצמה - אין להורות על תשלום הוותק ממועד מוקדם למועד בו הוכר על ידי המדינה.

 

ההליך בפנינו

16.        ביום 15.9.2008, עובר למועד קיומו של דיון בתיק, הגישה המדינה בקשה דחופה למתן הוראות (להלן - הבקשה), בה טענה המדינה כי הוברר לה כי נפלה טעות עובדתית לעניין מועד סיום העסקתו של המערער באוניברסיטה. לפי המועד הנכון בו סיים המערער עבודתו באוניברסיטה אין הוא זכאי לגרור את הוותק שצבר בגין שנות עבודתו בתקופה שקדמה לקבלת התואר, מאחר והמערער אינו נחשב "עובד מועבר", משהוברר כי המערער לא עבר מהאוניברסיטה לשירות המדינה אלא בין לבין עבד אצל מעסיק פרטי לתקופה של שלוש שנים ומחצה. לפיכך אין להחיל על המערער את הקבוע בסעיף 6(ח) להסכם הקיבוצי או סעיף 24.445(ב) לתקשי"ר. גילוי הטעות מחייבת את המדינה לתקן את חישוב הוותק ולדרוש מהמערער השבת הסכומים ששולמו לו. בנסיבות אלו, התבקש בית הדין ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק על מנת שלא לבזבז זמן שיפוטי יקר בטרם ימוצה הליך השימוע למערער.

 

17.        בתגובתו מיום 6.10.2008 טען המערער כי יש לדחות את הבקשה, שכן מדובר בניסיון לתת פרשנות חדשה להסכם הקיבוצי תוך שינוי חזית, ואל לו לבית הדין לתת יד לעקיפה כזו שלא בדרך של ערעור. עיון בסיכומי המדינה בבית הדין האזורי מעלה שהמדינה העלתה כבר טענות אלו בסעיף 2 לסיכומיה, ומשבית הדין האזורי נתן פסק דין שלגבי המדינה נעשה חלוט, משלא הוגש ערעור מטעמה, אין המדינה יכולה לטעון זאת כיום. אין לבקשה אחיזה בסדרי הדין וההלכות הפסוקות. גם לגופה של הבקשה אין כל יסוד לטענות המדינה מאחר ולא נתגלתה ראיה חדשה שלא הייתה בידיעתה. בתגובתו ביקש המערער כי בית הדין יורה למדינה שלא לנקוט בפעולה שיש בה כדי לפגוע בוותק שהוכר לו.

18.        ביום 12.11.2008, קודם הכרעה בבקשה, הגיש המערער בקשה ל"צו מניעה דחוף במעמד צד אחד" אשר יורה למדינה שלא לנכות משכרו את תוספת הוותק. המערער טען כי המדינה לא המתינה להחלטת בית הדין בבקשה "למתן הוראות" ותחת זאת שלחה למערער מכתב לפיו אין מניעה בשלב זה לתקן את חישוב הוותק של המערער, מאחר ואין בפסק הדין האזורי משום מעשה בית דין בהתייחס לסוגיה זו. המערער טען כי המדינה אינה רשאית לשנות פסק דין חלוט שלא בדרך של ערעור, משמדובר בהשתק פלוגתא. בתגובתה, טענה המדינה כי עניין צו המניעה אינו בבחינת השתק פלוגתא מאחר ושאלת תחולת סעיף 6(ח) להסכם הקיבוצי לא עמדה לדיון בבית הדין האזורי, וממילא לא הוכרעה. זאת ועוד. מחובת המדינה לפעול להפסקת התשלומים מכאן ולאלתר עת מתברר כי כספים משולמים מקופתה שלא כדין. עוד נטען כי אין מדובר ב"שינוי חזית" מצד המדינה כי אם בחזית חדשה לחלוטין.

19.        בהחלטתו מיום 1.1.2009, דחה השופט צור את הבקשה למתן צו מניעה, ופסק כי שאלת רציפות עבודת המערער בין עבודתו באוניברסיטה העברית לבין עבודתו בשירות המדינה לא עמדה לדיון בבית הדין האזורי, וממילא לא הוכרעה. על יסוד טעות בנתון הרציפות בין עבודות, הוכרה למערער תקופת עבודתו באוניברסיטה לצורך ותק מקצועי במדינה. במצב דברים זה רשאית המדינה לדרוש מן המערער להחזיר כספים שקיבל בטעות ואם המערער סבור כי עמדת המדינה אינה מבוססת או אינה חוקית - רשאי הוא לנקוט הליך מתאים בבית הדין.

20.        במעמד הדיון בתיק, מיום 12.1.2009 השיבה המדינה להצעת בית הדין לפשרה, כי תודיע עמדתה תוך 21 יום. ביום 3.2.2009 הודיעה המדינה כי היא מנועה מלהיענות להצעת בית הדין בנסיבות שנוצרו, בשל האינטרס הציבורי, כרשות מינהלית, לתיקון החלטה שנתקבלה בניגוד לדין, משיקולים של שוויון, ועל מנת שהמערער לא יקבל כספים מהקופה הציבורית בניגוד לזכותו. זאת נוכח הטעות העובדתית שהתגלתה לעניין הנתק ברציפות בין עבודותיו של המערער באוניברסיטה ובשירות המדינה. לפיכך נדרשנו לבוא לידי הכרעה בערעור.

דיון והכרעה

21.    נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה, כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, נחה דעתנו כי פסק הדין האזורי בדין יסודו, וכי דין הערעור עליו להידחות. טעמינו לכך נבאר להלן, לאחר פריסת המצע הנורמטיבי של הוראות הדין החל, תוך פרשנות ויישום הדין בנסיבות המקרה שלפנינו.

 

ההוראות החלות על הצדדים

22.    דעותיהם של הצדדים בהליך שלפנינו אינן חלוקות על חלותו של ההסכם הקיבוצי מיום 10.6.1977, אשר נחתם בין מדינת ישראל ואחרים לבין הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח וההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, אלא על פרשנותו. כמו כן אין חולק לגבי תחולתו של התיקון להסכם כפי שעוגן ב"מסמך השלמות להסכם שכר 1978/80", זיכרון דברים מיום 30.12.1980. מפאת חשיבות הוראות ההסכם המעודכן לענייננו, נפרט להלן את הסעיפים הרלוונטיים:

 

"6. ותק מקצועי

א.         כתקופת עבודה באחד ממקצועות מדעי החברה והרוח, לשם קביעת הוותק המקצועי, נחשבת כל תקופה מיום סיום הלימודים לקבלת התעודה באחד המקצועות הנ"ל - כפי שאושרה ע"י המוסד האקדמאי הנוגע בדבר, ואשר לפיה מילא העובד האחר התנאים לקבלת הדירוג המקצועי, שבה עבד במקצוע המזכה אותו לאותו דירוג, או שבה היה מדורג בדירוג מיוחד למקצועו, או שהוא עונה על הכלול בנסמנים ב', ג', ד', ה' דלהלן.

ב.         עובד אשר הועבר, מועבר, או יועבר מדירוג כלשהו לדירוג המח"ר, יקבל את המשכורת היסודית התחילית של דרגתו החדשה בדירוג המח"ר, בצירוף מספר תוספות ותק, בהתאם למספר שנות עבודתו, לפי השיעור הצמוד לדרגתו בדירוג המח"ר - אך לא יותר משיא דרגתו (שיא הוותק).

...

ו.      סכומי תוספת הוותק עפ"י נסמן ב', דלעיל, ייחשבו בחלק מתוספת הוותק המקצועי של העובד בדרגתו החדשה לכל דבר ועניין ויהוו שנות במקצוע בדרגתו זו.

ז.            בשום מקרה לא יפחת סכום תוספת הוותק של העובד לעומת החישוב הקודם.

ח.          עובד כאמור שעבד במוסד החתום על הסכם זה ו/או המקיים הוראות הסכם זה, ושנערך לגביו חישוב הוותק לפי פיסקה זו ואשר עבד, עובד, או יעבור לעבוד במוסד אחר החתום על הסכם זה ו/או המקיים הוראות הסכם זה, יגרור עימו לצורך חישוב הוותק, את מספר שנות העבודה במקום העבודה הקודם, לרבות שנות העבודה בהם היה מדורג בדירוג אחר כלשהו לפני קבלת התואר האקדמי".

 

23.        עוד חלות בעניינו של המערער הוראות התקשי"ר. המערער טען לפנינו כי בית הדין טעה בהחילו הוראות התקשי"ר, שהן בבחינת הוראות הסדר קיבוצי, שעה שמקור זכויות המערער הן הוראות ההסכם הקיבוצי, שהוראותיו גוברות. עוד טען המערער כי אין להחיל את הוראות התקשי"ר במקרה זה, מאחר שהן אינן חלות על כלל הגופים המהווים צד להסכם קיבוצי. יש לדחות את טענות המערער בעניין זה.

 

24.        התקשי"ר, קובץ הוראות המתפרסם על ידי נציבות שירות המדינה, מורכב משלושה מקורות. חלק מסעיפי התקשי"ר הם הוראות אשר נקבעו בחקיקה ראשית או חקיקת משנה אשר הועתקו אל התקשי"ר. חלק מסעיפי התקשי"ר מבוססים על הסכמי עבודה והסכים קיבוציים בין המדינה לנציגות עובדי המדינה. חלק מהוראות התקשי"ר מכיל הוראות מנהליות שונות מטעם נציבות שירות המדינה. נוכח אופיו הייחודי של התקשי"ר נפסק, כי הוראותיו מהוות תנאי מכללא בחוזי העבודה האינדיבידואליים של המועסקים בשירות המדינה (וראה בג"ץ 1800/07 לשכת עורכי הדין - נציבות שירות המדינה, פסקאות 3 ו - 4 לדברי השופט א.א. לוי, ניתן ביום 7.10.2008).

 

25.        עוד נפסק כי "מן המפורסמות כי המדינה והעובדים גם יחד נוהגים על פי הוראות התקשי"ר ומקבלים עליהם את דינן. הוראות אלה מעניקות שורה שלימה של טובות הנאה לעובדי המדינה. חזקה על המערער כי נהנה מהן בתקופת שירותו, ועל כן גם אינו יכול להתנער מן ההגבלות שבאותן הוראות" (השופט ברנזון ע"א 376/67 נוריאלי - מדינת ישראל, פ"ד כ"א (2) 689, 693). על כך יש להוסיף, כי למדינה ולנציבות שירות המדינה עומדת חזקת התקינות בעיגונן של הוראות התקשי"ר. כבר נפסק כי "כמסמך רשמי המו?צ?א על ידי המינהל הממשלתי, חזקה על התקשי"ר שהוראותיו משקפות נאמנה את הסדרי המקור העומדים בבסיסו". משנה תוקף לחזקת חוקיותה של הפעולה המנהלית ותקינותה, בחלוף הזמן מאז הוותקנה הוראת התקשי"ר ו"ככל שחולף הזמן יקשה יותר ויותר לסתור אותה" (ע"ע 239/07 גילה בר נר - נציב שירות המדינה, פיסקה 12, ניתן ביום 13.11.2008; ע"א 6066/97 עיריית תל אביב יפו - אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749). אולם, ככל שהוראות התקשי"ר סותרות חוק או תקנה, אין הן מחייבות (ע"א 118/64 גיורא נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד י"ח (2) 564, עמ' 567).

26.        המערער אינו יכול כיום להתכחש לחלות הוראות התקשי"ר בטענה לפיה משהוראות אלו אינן חלות על כלל הצדדים להסכם הקיבוצי, אין להחילן בעניינו. אכן, ככל שהוראות התקשי"ר סותרות חוק הן אינן מחייבות. עם זאת מעיון בהוראות התקשי"ר, וכפי שנבאר להלן, לא מצינו סתירה בהוראותיו המחייבת בחינת ביטולה. אף לא מצינו כי התקשי"ר תוקן בחסר, אלא כי הוראותיו תקפות לצד הוראות ההסכם הקיבוצי.

27.        על בסיס יסודות אלו נידרש לבחינת תוכן ההוראות החלות על המערער. סעיף 6(א) להסכם קובע, כי כתקופת עבודה לעובדים המדורגים בדירוג המח"ר לשם קביעת הוותק המקצועי, נחשבת כל תקופה מיום סיום הלימודים לקבלת תעודה באחד המקצועות הרלבנטיים, כל עוד שהעובד מילא באותה תקופה אחר שאר התנאים לקבלת הדירוג המקצועי.

סעיף 6(ז), אשר עליו מבקש המערער להסתמך, קובע כי בשום מקרה לא יפחת סכום תוספת הוותק של העובד לעומת החישוב הקודם.

סעיף 6(ח) להסכם המעודכן, אשר נוסף על פי התיקון משנת 1980 קובע, כי עובד העובר לעבוד במוסד אחר החתום על ההסכם, יגרור עימו לצורך חישוב הוותק את מספר שנות העבודה במקום העבודה הקודם. לשון סעיף זה אינה קובעת כי המדינה אינה רשאית לשנות מתוספת הוותק שנקבעה על ידי המעסיק הקודם, כטענת המערער, אלא עוסקת בגרירת הוותק אשר נצבר בשנות העבודה במקום העבודה החולף. נכונה בעינינו מסקנת בית הדין האזורי בעניין זה, התומך מסקנותיו על אשר נפסק ברוח זו בדב"ע מד/22-4 מדינת ישראל, נציבות שירות המדינה ואח' - הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח (המח"ר) (ניתן ביום 24.2.1985, להלן- עניין הסתדרות המח"ר), לפיו יש לפרש סעיף זה בהתאם למספר שנות עבודתו של העובד בשירות המעסיק אצלו עבר העובד לדירוג המח"ר, ולא לכל שנות העבודה אצל מעסיקים קודמים.

 

28.        באשר לטענת המערער לפיה התקשי"ר תוקן בחסר, שכן ההוראה הכלולה בסעיף 6(ז) לא נכללה בהוראות שנוספו לו בהתאם להסכם. אולם, המערער לא הראה כי ההוראות שנכללו בתקשי"ר בהתאם להסכם, ושעל פיהן פעלה המשיבה, סותרות את האמור בהסכם, באופן המחייב את המשיבה לשנות מדרכה, ולאמץ את חישוב הוותק שנערך על ידי האוניברסיטה לעניין הכללת תקופת שירות הקבע בוותקו של המערער. נכונה בעינינו מסקנתו של בית הדין האזורי לעניין זה, לפיה אף אם נצא מנקודת הנחה, שלא הוכחה, כי חישוביה של האוניברסיטה נעשו כדין, הרי שדינם להתבטל, משהם אינם עומדים בקנה אחד עם פסיקתנו האמורה בעניין הסתדרות המח"ר. לא יעלה על הדעת כי לא יתאפשר למשיבה לתקן טעויות מעין אלו, שהינן לעיתים בעלות השלכות כספיות כבדות משקל.

 

29.        משמצאנו כי הוראות התקשי"ר חלות, וכי אין פגם בכך שהמדינה פעלה על פיהן, הרי שחישובה של המשיבה את ותקו של המערער לעניין הכללת תקופת שירותו בקבע- נכונה, ולפיה יש להכליל תקופה זו רק מיום רכישת הזכויות, בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970.

30.        באשר לעניין השני שעמד לפתחנו בערעור זה, והוא שאלת זכאותו של המערער לתשלום רטרואקטיבי בגין הוותק המקצועי שהוכר למערער על ידי המשיבה נוסיף, כי אמנם בהוראות התקשי"ר אין הוראה המתייחסת לעניין הרטרואקטיביות. אולם בעניין זה נשלחה הנחיה על ידי אגף החשב הכללי במשרד האוצר מיום 18.5.1998, לפיה זכאותו של עובד לסכום כלשהו, שלשם קבלתו נדרשה הגשת בקשה או המצאת מסמך שלא היה מצוי בתיקו האישי, תהיה מיום פנייתו בלבד, ללא כל תשלום רטרואקטיבי. גם כאן נכונה בעינינו מסקנת בית הדין קמא, לפיה משהמשיבה היא רשות שלטונית מנהלית, היא כפופה למשפט המנהלי. לפיכך, הוראות מנהליות דוגמת הוראות אגף החשב הכללי מחייבות אותה, ועליה לפעול על פיהן. זאת ועוד. המערער לא הוכיח כי הוראות אלו סותרות את ההסכם הקיבוצי, או כי הן בלתי סבירות באופן המחייב התערבות של בית הדין בהן.

באשר לאי תשלום רטרואקטיבי של תוספת הוותק לגבי שירות הקבע, יש הוראת דין מפורשת בחוק בגמלאות לפיה לא ישולמו סכומים רטרואקטיביים.

31.        במהלך הדיון בפנינו, כאמור, העלתה המדינה טענה לפיה בין תקופת עבודתו של המערער באוניברסיטה לבין תקופת עבודתו במשיבה חלה הפסקה בת שלוש וחצי שנים, במהלכן עבד ככלכלן פרטי. עובדה זו יש בה, לטענת המדינה, כדי לשלול את זכאותו של המערער לתוספת הוותק ששולמה לו בטעות ביום 1.3.2003. המערער ביקש צו מניעה זמני בעניין זה. בקשתו נדחתה, משאינה נוגעת לדיון שבפנינו. נשוב ונזכיר, כי פסיקתו של בית הדין האזורי ניתנה על בסיס העובדות שנקבעו, ולפיהן סיים המערער את עבודתו באוניברסיטה ביום 14.6.1993, והחל את עבודתו במשיבה ביום 1.11.1993. על בסיס עובדות אלו הכירה המשיבה בתקופת עבודתו באוניברסיטה לצורך ותק מקצועי. שאלת הרציפות לא נדונה על ידי בית הדין האזורי, והיא שאלה הטעונה בירור עובדתי. משכך, אין להכריע בה במסגרת ההליך שבפנינו. ככל שתמצא המדינה כי אכן על המערער להשיב את תוספת הוותק ששולמה לו בגין תקופת עבודתו שאוניברסיטה, שמורה למערער הזכות לפנות בתובענה כנגד החלטה זו לבית הדין האזורי.

 

32.         באשר לשאלה האם הוטעה המערער על ידי המשיבה נקבע, כי התנהלותם של שני הצדדים לקתה בחסר. לפיכך, לא מצא בית הדין האזורי להטיל הוצאות על מי מהצדדים. לא מצאנו כי יש מקום להתערב בפסיקה זו.

33.        קראתי את חוות דעתו של חברי, השופט רבינוביץ', החולק על דעתי לעניין סבירותה של הוראת החשב הכללי, המגבילה את מועד תחולת הזכאות לותק מקצועי מיום הגשת המסמכים הרלבנטיים בלבד. לעניין זה אחזור על דעתי, כי הוראה זו אינה בלתי סבירה באופן המחייב התערבותנו בה. להלן אביא את הוראת החשב הכללי בחוזר שכר 98/9 מיום 18.5.1998 כלשונה, על מנת לעמוד על סבירותה ביתר פירוט:

 

"נהלים לתשלום פיצוי בשל איחורים בתשלומים לעובדי המדינה וגמלאיה:

1. ...

2. מהות התביעה- המצאת מסמכים חדשים

א.    סכום שהעובד או הגמלאי היה זכאי לו אלא שלשם קבלתו נדרשה הגשת בקשה או המצאת מסמך והעובדות לא היו בתיקו האישי, לדוגמא: תעודת השכלה, גמולים למיניהם, תעודות להכרה בוותק, קצובת נסיעה וכו'.

ב.     דרך הטיפול

1.   זכאותו של עובד כנ"ל תהיה מיום פנייתו בלבד ללא כל תשלום רטרואקטיבי".

 

34.        בבסיסה של הוראה זו, לפיה הזכאות לתשלום קמה אך ורק לאחר שהעובד פנה והמציא כל הנדרש לצורך הטיפול בתביעתו, עומד הרציונל, כי המפתח להכרה בזכאות העובד לתשלום תוספת ותק, למשל, נמצא בידיו של עובד, שכן המידע הרלבנטי והמסמכים המעידים על תקופת העסקתו במקומות עבודה קודמים, על דרגתו ועל דירוגו באותם מקומות, מצויים בידיו, או שביכולתו להשיגם ביתר קלות לאור הקשר הישיר שבין העובד למקומות העבודה הקודמים בהם עבד. לפיכך יש הגיון וסבירות בהטלת האחריות על העובד להגיש למדינה, כאשר הוא מבקש כי תוכר לו תוספת ותק, את כל המסמכים הרלבנטיים לבקשתו, על מנת שהמדינה תוכל לבחון את בקשתו ולאשרה על פי הנתונים העולים מן המסמכים שבפניה. לעניין זה, סביר לצפות מן העובד כי ישקוד על זכויותיו, ויגיש למדינה את המידע הרלבנטי להכרה בזכויותיו, ואין זה סביר, במקרה שבו העובד מתרשל ולא מגיש עם תחילת עבודתו את המסמכים הרלבנטיים הנדרשים, להטיל את האחריות על המדינה, אשר אין המידע מצוי בידיה.

 

35.        עוד אעיר, כי המדינה כמעסיק, כפופה לשיקולים תקציביים. אין פסול בהתחשבות בשיקולים אלו. לפיכך אין לצפות מן המדינה כמעסיק כי לא תגביל את האפשרות לתשלומים רטרואקטיביים, אשר יש להם השלכות רחבות על כלל עובדיה. במקרה של דרישה של עובד ממעבידו לתשלום סכומים שונים המגיעים לו לטענתו בשכרו, לא חל חוק ההתיישנות, שכן אין המדובר בהגשת תביעה לבית המשפט. משכך, עלול להיווצר מצב אבסורדי, בו ידרוש עובד, אף לאחר סיום עבודתו בשירות המדינה, כי תשולם לו תוספת לשכרו, והמדינה תיאלץ לשלם לו את התוספת רטרואקטיבית לכל תקופת העסקתו, בין אם מדובר במספר שנים ובין אם מדובר בתקופה של עשרות שנים אחורה. אין הגיון כי המדינה תהיה חשופה לדרישות מעין אלו, ללא כל אפשרות להגביל את התשלום שתיאלץ לשלם בגין דרישות מעין אלו. לאור האמור למותר לציין, כי לביטולה של הוראת החשב הכללי הנ"ל עלולה להיות השלכה רוחבית תקציבית קשה מבחינת המדינה, בפתיחת הפתח לדרישות לתשלומים רטרואקטיביים שונים.

36.        במאמר מוסגר נוסיף, כי שיקולים אלה הם העומדים גם בבסיס הדין הקובע, למשל, זכאות לגמלת הבטחת הכנסה מיום הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, או תשלום קצבאות כמו שאירים וזקנה, שאין מחלוקת לגבי הזכאות לתקופה רטרואקטיבית שלא תעלה על שנה מיום הגשת התביעה למוסד, או קבלת גמלה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות), גם כן לתקופה מוגבלת רטרואקטיבית שלא תעלה על שנתיים, ולא מיום "קום הזכאות" (ראה לעניין זה ע"ע 1400/00 שווח כמאל – מד"י שניתן ביום 29.5.2003, בו נפסק כי תקנות הגמלאות, המחייבות הגשת התביעה באופן מסוים ובצירוף תיעוד לביסוסה, הן בעלות משמעות מהותית ולא פורמאלית לצורך הזכאות לתשלום הגמלה על פי החוק). הגשת התביעה במועדה היא חלק בלתי נפרד מתנאי הזכאות בכל המקרים האמורים.

37.        ולענייננו- חרף העובדה שלא עמדה בפני המערער כל מניעה להשיג את אישור הוותק מהאוניברסיטה מיד עם קבלתו לעבודה בשירות המדינה, יחד עם מסמכים אחרים שהגיש, המסמך הרלבנטי בו פורטו תקופות העסקתו המדויקות באוניברסיטה ודרגתו בכל תקופה, כמו גם מועד העברתו לדירוג המח"ר, הוגש רק ביום 9.3.2003. דהיינו- כ-10 שנים לאחר תחילת העסקתו בשירות המדינה. בהתאם, הוכרה זכאותו לתשלום תוספת הוותק מיום 12.1.2004, וזו שולמה לו החל מיום 1.3.2003, בהתאם להוראת החשב הכללי. לא מצאתי כי יש פסול בהחלטת המדינה לעניין זה, או כי יש טעם המצדיק התערבותנו במועד תחולת התשלום, בנסיבות אלו.

38.        חברי השופט רבינוביץ' ביסס קביעתו, לפיה למדינה הייתה תרומה ממשית, לא פחותה ואף עולה על תרומתו של המערער, לעיכוב בהכרת הוותק של המערער בתקופה הרלבנטית, על קביעת בית הדין האזורי בפסק דינו, לפיה המדינה התנהלה באופן בלתי תקין בטיפול בתביעתו של המערער לתוספות הוותק השונות. באשר לכך יוער, כי בית הדין קבע קביעה זו כתשובה לשאלה, האם התנהגותה של המדינה עולה כדי הטעיה, שאלה שהייתה לה נפקות, אליבא דבית הדין קמא, לשאלת ההוצאות בלבד. בית הדין קבע, כי גם למערער חלק ב"מחול שדים זה", חלק שבא לידי ביטוי במכתבים ארוכים ומבולבלים שכתב למשיבה, שלא ניתן היה להבין מהם מהו בדיוק מבוקשו, פרקי זמן ארוכים שחלפו בין פנייה לפנייה, וסתירות ואי דיוקים בין פנייה אחת לשנייה. על כך הוסיף בית הדין האזורי, כי בעדותו של המערער נפלו סתירות והוכחשו עובדות העולות מפורשות מהראיות שהוצגו בפניו. לאור האמור הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי התנהלות שני הצדדים מצדיקה דחיית התביעה ללא עשיית צו להוצאות.

לאור האמור, לדעתי, לא ניתן לבסס סטייה מהוראת החשב הכללי על בסיס התנהלות המדינה בעניינו של המערער, לאור התנהלותו של המערער עצמו בטיפול בבקשתו.

39.        סיכומם של דברים- לו תישמע דעתי, יש לדחות את הערעור.

 

השופט עמירם רבינוביץ'

1.            קראתי את חוות דעתו של חברי, השופט פליטמן, ואני מסכים לה פרט לקביעתו, לפיה אין לשלם למערער תוספת ותק בגין תקופת עבודתו באוניברסיטה העברית (להלן- האוניברסיטה) בדירוג המנהלי למפרע, באופן רטרואקטיבי מיום תחילת עבודתו באוניברסיטה, בשל נוהל החשב הכללי באוצר בנושא זה (להלן- נוהל החשב).

 

2.            אין מחלוקת, כי המערער עבד באוניברסיטה מיום 1.8.1986 ועד יום 18.4.1990 בדירוג המנהלי, והיה זכאי לותק מקצועי בגין תקופה זו (להלן-התקופה שבמחלוקת). לאחר שסיים המערער את לימודיו לתואר בוגר במדעי החברה והרוח המשיך לעבוד באוניברסיטה בדירוג המח"ר.

3.            המדינה הכירה בוותק של המערער בגין שירותו הסדיר לתקופה של שלוש שנים. בהמשך הכירה המדינה למערער בוותק מקצועי, בגין התקופה שלאחר קבלת התואר האקדמי, החל מיום 1.1.1995, דהיינו- לא באופן רטרואקטיבי מתחילת עבודתו של המערער במדינה ביום 1.11.1993. בנוסף, הכירה המדינה למערער בוותק לשכר, בגין עבודתו באוניברסיטה, בגין התקופה שטרם הסמכתו לתואר בוגר בתקופה שבמחלוקת, וזאת החל מיום 9.3.2003, מועד בו הומצא למדינה מסמך מעודכן מהאוניברסיטה.

4.            המדינה תרצה את סירובה להכיר בוותק המקצועי של המערער   באוניברסיטה למן תחילת עבודתו בה בנוהל  החשב שפורסם בחוזר שכר 98/9 שצוטט על ידי חברי, השופט פליטמן, ונחזור עליו לשם נוחות:

 

"סכום שהעובד או הגמלאי היה זכאי לו אלא שלשם קבלתו נדרשה הגשת בקשה או המצאת מסמך והעובדות לא היו בתיקו האישי, לדוגמא: תעודת השכלה, גמולים למיניהם, תעודות להכרה בוותק, קצובת נסיעה וכו'. זכאותו של עובד כנ"ל תהיה מיום פנייתו בלבד ללא כל תשלום רטרואקטיבי".

 

5.            נוהל החשב הוא נוהל פנימי אין הוא חוק וגם לא הסכם קיבוצי או אחר. הוא הוראה חד צדדית של החשב הכללי.במבנה הארגוני של המדינה נוהל זה מחייב את אלה שאליו הוא ממוען לפעול על פיו.ברם, מבחינה משפטית המשקל הסגולי של מסמך זה באופן יחסי למסמכים משפטיים אחרים כדוגמת חוקים, תקנות, הסכמים קיבוציים והסכמים, הוא נמוך. בשל מעמדו ואופיו של מסמך זה, הביקורת השיפוטית  שניתן להפעיל לגביו היא לדעתי יותר רחבה מהביקורת על מסמכים בעלי משקל סגולי גבוה יותר.

 

6.            בחינת הנתונים העובדתיים במקרה הנוכחי מביאה אותי למסקנה, כי השימוש שנעשה במקרה הנוכחי בנוהל החשב, לא היה מידתי ולכן גם לא סביר. לשם בחינה זו נביא דברים שאמר בנושא זה בית הדין בזו הלשון:

"5.3.   ב.            התובע העיד בפני בית הדין כי עם קבלתו לעבודה, הציג בפני הנתבע שני מסמכים, שאחד מהם הוא ממח' הביטחון של האוניברסיטה העברית בירושלים, הנושא תאריך 5.11.92 (נספח ב' לכתב התביעה).

ג.          עיון בנספח זה מעלה כי, במסגרת מכתב זה, צויין, בין היתר, כדלקמן:

"בתוקף תפקידו הנ"ל שימש כקצין ביטחון בשנים 2.1986 - 8.1989".

ד.         הנתבעת מצידה, אינה מכחישה כי מסמך זה נמצא בתיקו האישי של התובע (ולטענתה אף אישור משנת 1993 – ראה סעיף 21 לסיכומי הנתבעת). משלא הוכיחה הנתבעת כי מסמך זה, נמסר במועד אחר/מאוחר יותר ממועד תחילת העסקתו של התובע (1/11/93) – מקבל בית הדין את גרסת התובע בעניין זה.

ה.         אמנם, הצדק עם הנתבעת, שבמסמך זה, לא צויינו כל הפרטים הדרושים לנתבעת על מנת להזין לתובע את הוותק המקצועי (מועדים מדוייקים של תקופת העסקת התובע, דירוגו והמועד בו הועבר לדירוג המח"ר).

ו.          יחד עם זאת, ומשהוצג בפני הנתבעת אישור על העסקה קודמת של התובע (עובד "חדש" בשירותיה), שומה היה על הנתבעת, לפעול על מנת לקבל הפרטים החסרים (המעטים) הנדרשים לה ולהפנות את תשומת ליבו של התובע לכך (תוך מתן הנחיות ברורות).

ז.          תחת זאת, בחרה הנתבעת, להותיר מסמך זה, ככל הנראה, בתיקו האישי של התובע כאבן שאין לה הופכין.

ח.         זאת ועוד. גם כאשר התובע עצמו פנה ביוזמתו לנתבעת כגון בפנייתו לתוספת ותק מקצועי (נספח ז' לכתב התביעה), נראה שלא נבחן תיקו האישי של התובע ולא תוקן הדבר, באופן שיש לראות בהתנהגותה זו של הנתבעת  משום התנהלות לא תקינה, אף שאינה עולה כדי הטעיה של ממש.

  ט.      יצוין כי מאותה פניה של התובע לנתבעת החלה התכתבות בין הצדדים, כ"מחול שדים", של פניות חוזרות ונשנות מטעם התובע אל הנתבעת ותשובות של הנתבעת (לעיתים באיחור ניכר ממועד הפניה ו/או בצורה לאקונית. ראה נספח ט' לכתב התביעה, לו צורפו נספחים מס' 16-18).

 י.         בנקודה זו יעיר בית הדין כי תמוהות בעיניו אותן תשובות לאקוניות, כגון תשובותיו של מר צדוק ארבל משנת 2000 ושנת 2001 (נספח 15  ו-16 לנספח ט' לכתב התביעה), כאשר השיב שעניינו של התובע הינו "נושא בעייתי", כנימוק לעיכובים הרבים במענה לפניות התובע.

 יא.      לא הוברר לבית הדין, מדוע שבה וטענה הנתבעת כי מדובר בנושא "בעייתי" (כזה אשר מצדיק עיכובים כה רבים), שכן, תשובותיה הענייניות והמעמיקות של הנתבעת לפניותיו של התובע  התבססו, רובן ככולן, על הוראות התקשי"ר והחוק.

יב.        רק ביום 12/1/2004, נאותה הנתבעת, לבסוף, להשיב כיאות לתובע, באופן מנומק, נהיר ומעמיק, תוך שהיא מבקשת להתנצל גם על העיכובים במענה לפניות התובע אליה (ראה נספח יא לכתב התביעה).

יג.        יש לציין כי לא נסתר מעיני בית הדין, כי גם לתובע חלק ב"מחול שדים" זה. פניותיו לנתבעת התאפיינו במכתבים ארוכים (לעיתים אף מסורבלים, שלא בנקל ניתן היה להבין מהם את מבוקשו); חלפו פרקי זמן לא מבוטלים (לעיתים חודשים ואף שנים) בין פניה אחת למשניה ואף "סתירות" בין פניותיו השונות (אי דיוקים בתאריכים המצויינים בבקשותיו של התובע). כך למשל פנה התובע ביום 15/6/98, (כ-3 שנים לאחר שפנה על מנת לממש את זכויותיו בדירוג המח"ר וכ-8 שנים לאחר שעבר לדירוג המח"ר), לנתבעת , בבקשה לעבור לדירוג המינהלי (!) (ראה-נספח מס' 9 לכתב התביעה).

יד.        חשוב להדגיש כי בעדותו של התובע בפני בית הדין, הכחיש התובע, מספר פעמים, עובדות העולות, מפורשות, מהראיות שהוצגו בפנינו (עובדה אשר נלקחה בחשבון בפסיקת ההוצאות כפי שיפורט בהמשך)...   

יז.        לאור התנהלותה של הנתבעת, כפי שפורטה לעיל, היה מקום אמנם לפסוק הוצאות לטובת התובע (על אף דחיית התביעה לגופה). מאידך, לא ניתן להתעלם גם מהתנהלותו של התובע, אשר פורטה אף היא במסגרת פסק הדין (לרבות הסתירות בעדותו), ואשר הצדיקה, עם דחיית התביעה הוצאות כנגדו...

יח.       לאור כל האמור, ולאחר ששקלנו את  התנהלות של שני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות מבלי ששני הצדדים יחוייבו  בהוצאות." (ההדגשות הוספו - ע.ר).

 

7.            דברים אלה שציטטנו מפסק דינו של בית האזורי מעידים בעליל על התנהגות בלתי תקינה של המדינה שיש לראות בה אשם תורם בעיכוב במתן הכרת המדינה בוותק המקצועי של המערער בגין התקופה שבמחלוקת (להלן- הוותק המנהלי). אכן המערער גם הוא תרם לא מעט בהתנהגותו לעיכוב במתן ההכרה בוותק המנהלי במועד, אך לא יהיה צודק בנסיבות, כפי שקבע בית הדין האזורי בנושא זה, ואשר דבריו הובאו לעיל, למחוק בשל כך תקופה של עשר שנות זכאות לותק המנהלי (1993-2003(. יש להדגיש כי בית הדין האזורי קבע, כי קיים בנציבות שירות המדינה אישור משנת 1992 על תקופת עבודתו של המערער בתקופה שבמחלוקת עוד מתחילת עבודתו של המערער במדינה בשנת 1993, כך שסביר להניח,שעם מאמץ לא רב ניתן היה להסדיר את עדכון הוותק המנהלי מלכתחילה במועד.

 

בית הדין האזורי היה ער להתנהגות זו של המדינה, אך מצא מקום לתת לה ביטוי רק בהצהרה לפיה בשל התנהגות זו של המדינה היה זכאי המערער לפסיקת הוצאות לזכותו. הוצאות אלה לא נפסקו בסופו של דבר לזכות המערער, בשל סתירות שהתגלו בעדותו. הסתירות בעדותו של המערער אין בהן כדי להצדיק התעלמות ממסמך בכתב שקיים בתיקו האישי של המערער מתחילת עבודתו בשנת 1993, המצביע על זכאות המערער לתוספת ותק עבור התקופה שבמחלוקת כבר מתחילת עבודתו במדינה. לדעתי, על פי הנתונים שקבע בית הדין האזורי בנושא זה, היה עליו לקבוע את זכאות המערער לותק המנהלי כבר מתחילת עבודתו במדינה בשנת 1993 ולא משנת 2003, אך לא יותר מ- 7 שנים אחורנית, שיימנו מיום הגשת התביעה. זכאותו של עובד לתשלום ותק מקצועי למפרע מוגבלת לתקופת התיישנות. אין היא חסינה בפניה. במקרה הנוכחי נוהל החשב מציב למעשה מעין מחסום התיישנות נוסף שאינו קיים בחוק ההתיישנות, ולכן אין הוא סביר ולא מידתי בנסיבות הקיימות, בהן התנהלות המדינה בנושא זה לא הייתה תקינה כפי שציין בית הדין האזורי. יחד עם זה, הזכאות במקרה זה תהא כאמור מוגבלת לתקופה של 7 שנים, שיימנו כאמור אחורנית מיום הגשת התביעה.

 

עוד יש לציין, כי לא מדובר במקרה זה בגמלה משלימה הכנסה (כהשוואה שעושה חברי, השופט פליטמן), המיועדת לפצות בגין אובדן יכולת להשתכר בנסיבות הנזכרות בחוקי הביטחון הסוציאלי. במקרה הנוכחי מדובר בתוספת ותק מקצועי המגיעה לעובד על פי הסכמי העבודה החלים עליו. משאלה פני הדברים, מסקנתי היא שלא היה מקום במקרה הנוכחי להחיל על המערער את נוהל החשב במלוא חומרתו. היה מקום להכיר בוותק מינהלי של המערער בגין התקופה שבמחלוקת מן היום הראשון לעבודתו במדינה, אך בכפוף לסייג 7 השנים שציינתי לעיל. ככל שיש למערער "אשם תורם" לעיכוב זה, ואכן יש לו אשם תורם לא מבוטל בעיכוב זה, הוא צריך לכל היותר לגרום לגריעה מן השערוך של הסכומים המגיעים למערער.

 

אשר על כן, לו דעתי נשמעה, היה המערער זכאי, בנסיבות הקיימות, לתשלום נומינלי בלבד של הזכות הנובעת מהוותק המנהלי בתקופה שבמחלוקת מתחילת עבודתו במדינה, אך בהגבלה לתקופת  7 השנים הנ"ל.

 

השופטת רונית רוזנפלד

1.            מקובלת עלי חוות דעתו של חברי השופט יגאל פליטמן בכל הקשור לקביעותיו בעניין הכרה בוותק של המערער בגין שירות בצבא קבע. אף מקובלת עלי עמדתו, כי נוכח העובדה ששאלת הרציפות בין תקופת עבודתו של המערער באוניברסיטה העברית לבין תקופת עבודתו בשירות המדינה לא נדונה בבית הדין האזורי, לא נכון יהיה להיזקק לה לראשונה בשלב הערעור. משכך, נכון בעיני, כי ככל שהמדינה תהיה סבורה כי נוכח ניתוק הרצף כפי שהוברר לה, אין המערער זכאי לתשלום תוספת ותק בגין תקופת עבודתו באוניברסיטה, בין כזו שכבר שולמה לו ובין לעתיד לבוא, תודיע לו על כך, ותאפשר לו לפרוש טענותיו לפניה בנושא. אם יתברר כי הצדדים יהיו חלוקים ביניהם לעניין זה, תתברר המחלוקת שביניהם בהליך נפרד, ולא במסגרת הערעור שלפנינו.

 

2.            נוכח המחלוקת שבין חברי השופטים פליטמן ורבינוביץ' לעניין הזכאות הרטרואקטיבית לתשלום תוספת הוותק בגין שנות עבודתו של המערער באוניברסיטה העברית, אזקק אף אני לשאלה העקרונית המתעוררת.

 

         מבין שתי חוות הדעת מקובלת עלי דעתו של חברי השופט רבינוביץ', לפיה זכאי המערער, בסייגים מסוימים, לתשלום רטרואקטיבי של תוספת ותק בשכרו בגין שנות עבודתו בדירוג המנהלי באוניברסיטה העברית, בתקופה שמיום 1.8.86 ועד ליום 31.8.89. לפי הבנתי, אין בחוות דעתו של השופט רבינוביץ' קביעה בדבר חוסר סבירות של הנחיית החשב הכללי מיום 18.5.98 המגבילה את תחולת מועד הזכאות לותק מקצועי החל מיום הגשת המסמכים הרלוונטיים על ידי העובד הטוען לזכאות. קביעת חברי כפי שעולה מסעיף 6 לחוות דעתו הינה כי "השימוש שנעשה במקרה הנוכחי בנוהל החשב לא היה מידתי ולכן גם לא סביר". מקובלת עלי לעניין זה חוות דעתו של חברי. לטעמי, משמדובר בנוהל ליישום ולמימוש זכויות מכוח הסכם קיבוצי, חובה על המדינה לפעול ליישומו באופן סביר ומידתי, שלא יצא חלילה העובד מקופח בזכויותיו שמכוח ההסכם הקיבוצי.

          ואמנם, מפסק דינו של בית הדין האזורי עולה, כי עיקר המידע הרלוונטי בעניין שנות הוותק של המערער באוניברסיטה היה בידי המדינה עוד ממועד סמוך לקבלתו לעבודה בשירות המדינה. נכונה בעיני קביעת בית הדין האזורי כי המדינה, שבידיה מלוא הידע אודות זכויות העובד הייתה אמורה להנחותו בדבר הפרטים החסרים באישור שהמציא. תחת זאת נותר המסמך בתיקו של העובד במהלך השנים ככל הנראה "כאבן שאין לה הופכין".

          אשר על כן, אף אני סבורה כי בנסיבות העניין, האופן שבו יושמו הוראות הנוהל על ידי המדינה אינו סביר ואיננו מידתי.

         אכן במהלך השנים היה למערער דין ודברים מתמשך עם המשיבה בעניין הזכאות לתשלום בגין ותק מקצועי. בטענותיו התמקד המערער בעיקר בעניין הוותק בשירות הקבע. התנהלותו של המערער תרמה במידה לא מעטה לעיכוב בהשלמת הטיפול בעניינו. משכך, מקובלת עלי עמדת חברי השופט רבינוביץ' כי המערער יהיה זכאי לתשלום רטרואקטיבי נומינלי בלבד של תוספת הוותק. הזכאות תחושב לתקופה שתעמוד על שבע שנים עובר למועד הגשת התביעה לבית הדין האזורי.

 

נציג עובדים מר יצחק שילון

אני מצטרף לדעתו של  השופט פליטמן וכן לתוספת עמדתם של  השופטים רבינוביץ ורוזנפלד לפיה יהא זכאי המערער "בנסיבות הקיימות, לתשלום נומינלי בלבד של הזכות הנובעת מהוותק המינהלי בתקופה שבמחלוקת מתחילת עבודתו במדינה, אך בהגבלה לתקופת 7 השנים הנ"ל".

 

 

 

 

נציג מעבידים מר משה אורן

אני מצטרף להסתייגויות שהעלו כב' השופטים רבינוביץ' ורוזנפלד, ומקובלת עלי עמדתם לפיה תחויב המשיבה בתשלומי ותק נומינליים לתקופה האמורה.

 

סוף דבר

על דעת כל חברי המותב, ערעורו של המערער לגבי תשלום תוספת ותק בגין שנות שירותו בצבא קבע, ולגבי התשלום הרטרואקטיבי של תוספת הוותק בגין שנות עבודתו באוניברסיטה בדירוג המח"ר - נדחה.

 

על דעת רוב חברי המותב, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט יגאל פליטמן, מתקבל באופן חלקי ערעורו של המערער לגבי תשלום תוספת הוותק עבור שנות עבודתו של המערער באוניברסיטה בדירוג המנהלי. המדינה תשלם למערער באופן רטרואקטיבי את התוספת האמורה, על פי ערך נומינלי בלבד. הזכאות תחושב לתקופה שתעמוד על שבע שנים עובר למועד הגשת התביעה לבית הדין האזורי.

 

נזכיר, כי באמור אין כדי להכריע בשאלת הרציפות בעבודתו של המערער בשירות המדינה, שעלתה במהלך הדיון בפנינו.

 

לאור תוצאת הערעור ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 

 

ניתן היום, א' באייר התש"ע (15 באפריל 2010) בהעדר הצדדים.