בתי המשפט

- ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת י' שטרית),

בת.פ. 08-08-4145, מיום 26/11/2009-

פסק דין

1.       בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת י' שטרית) בת.פ. 4145-08-08. ביום 14.09.08 הורשע המערער על פי הודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן שייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (בת זוג), לפי סעיף 380 + 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. ביום 26.11.09 נגזרו על המערער 10 חודשי מאסר בפועל (בניכוי תקופת מעצרו), 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ועוד 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וכן התחייבות כספית על סך של 5,000 ש"ח.

ביום 27.12.09 הגיש בא כוחו הקודם של המערער, עו"ד אלי דהן, אשר לא ייצגו בפני בית המשפט קמא, ערעור על חומרת העונש. בדיון הראשון בערעור, שהתקיים ביום 23.02.10, הופיע בשם המערער עו"ד קוקוש, בא כוחו הנוכחי של המערער, אשר לא ייצגו בפני בית המשפט קמא ואף לא כתב את הודעת הערעור. בפתח הדיון ציין עו"ד קוקוש כי משיחה עם המערער הוא מתרשם כי הלה אינו מודה למעשה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, וכי מסיבות שאינן ברורות לו עד תומן הודה המערער במה שלא ביצע. על כן, ועל מנת שלא תקופח זכותו של המערער, ביקש עו"ד קוקוש כי יותר לו לתקן את הודעת הערעור ולבקש בגדרה להתיר למערער לחזור בו מהודייתו, לבטל את פסק הדין כולו ולהחזיר את העניין מראשיתו לבית המשפט קמא.

בתום הדיון הורינו למערער להגיש בקשה בכתב לחזרה מהודיה כשהיא נתמכת בתצהיר, ולמשיבה – להגיש תגובתה לבקשה. לאחר שקיבלנו את עמדת המשיבה ואת תגובת עו"ד גרטנר, אשר ייצג את המערער בפני בית המשפט קמא, קיימנו ביום 6/4/2010 דיון בבקשת המערער.

העובדות כפי שהובאו בכתב האישום המתוקן

2.       המערער והמתלוננת הינם בעל ואישה ולהם שלושה ילדים. ביום 9.08.08 בסביבות השעה 05:30, בביתם של בני הזוג בכפר אכסאל, פרץ ויכוח בין המערער ואשתו בעניין חזרתו של המערער לביתו באיחור, כשהוא שתוי. המתלוננת איימה לעזוב את הבית לבית הוריה, ובתגובה תקף אותה המערער בכך שתפס אותה בידה בחוזקה ומשך אותה אל תוך הבית. המתלוננת הצליחה להשתחרר מאחיזתו של המערער, יצאה מהבית והחלה ללכת לכיוון הכניסה לכפר. המערער הלך אחרי המתלוננת, ואף הזעיק את בן דודו אשר הגיע עם רכבו וביחד נסעו אחרי המתלוננת. משהגיעו אל המתלוננת, ירד המערער מן הרכב וביקש ממנה כי תיכנס לרכב. משסירבה, תקף אותה המערער בכך שחבט בה באגרופיו בפניה ובבטנה, משך אותה אל תוך הרכב והתיישב לידה. המתלוננת ניסתה לצאת מהרכב תוך כדי הנסיעה, ושוב תקף אותה המערער בכך שתפס את ידה הימנית, משך אותה ונשך אותה בידה. עם הגיעם לביתם, ועוד בטרם ירדו מהרכב, איים המערער על המתלוננת כי יהרוג אותה אם תתקשר למשטרה. משנכנסו לביתם, נמלטה המתלוננת לאחד מחדרי הבית והתקשרה למשטרה. המערער איים עליה כי יפגע בשמה הטוב ולאחר מכן תקף את המתלוננת פעם נוספת בכך שתפס אותה בידיו, הצמידה לקיר והיכה אותה בגופה.

כתוצאה ממעשים אלה, נגרמו למתלוננת חבלות של ממש, לרבות המטומה באזור העין הימנית, המטומה באפרכסת האוזן, המטומה ונפיחות מעל לחי ימין, שפשופים ושטף דם בזרוע ימין ובזרוע שמאל.

ההליך בבית משפט קמא

3.       ביום 14.09.08, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו כתב האישום יתוקן, והצדדים יטענו חופשית לעונש. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע על פי הודייתו, לאחר שבית המשפט הבהיר לו כי הוא אינו כבול להסדר הטיעון. בטרם נשמעו הטיעונים לעונש, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות המבחן בעניינו. כן הורה בית המשפט כי המערער ישהה במעצר בית בבית אחותו בביר אל מכסור.

בפני בית המשפט קמא הוצגו ארבעה תסקירים בעניינו של המערער :

תסקיר מיום 17.11.08 : המערער בן 30, בעל השכלה חלקית, נשוי למתלוננת מזה 12 שנים ואב לשלושה בנים, עובד כרצף ואיש שיפוצים. כשנה לאחר החתונה, נולדה לבני הזוג בת, אשר חלתה ואושפזה תקופה ממושכת בבית החולים. בשל טעות בבדיקה שנעשתה בה בבית החולים נגרם לתינוקת שיתוק חלקי, אשר כתוצאה ממנו נפטרה כעבור זמן. מות בתה התינוקת, גרם למתלוננת טראומה קשה, בעקבותיה אף ניסתה לשלוח יד בנפשה ואושפזה בבית החולים "שער מנשה". המתלוננת לא התמידה בטיפולים שניתנו לה, וניסתה, מספר פעמים, לשלוח יד בנפשה, בין היתר באמצעות נטילת כדורים, חיתוך ורידי ידה, וקפיצה ממכונית נוסעת. מצבה הנפשי של המתלוננת לא השתפר במהלך השנים והמערער היה רגיש למצבה, ניסה להכיל אותה ולתמוך בה ואף דאג לה לעזרה בבית. אף לידת שלושת ילדיהם לא הביא מזור לנפשה המיוסרת של המתלוננת והיא העידה על עצמה כמי שאינה מסוגלת לדאוג להם ולצרכיהם ואינה מסוגלת לתפקד בבית.

ביחס לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום טען המערער כי בשל הלחץ הכלכלי בו שרויה המשפחה, הוא נאלץ לעבוד בשתי משמרות. כאשר שב לביתו בבוקר הארוע, הטיחה בו המתלוננת כי הוא מנהל קשרים עם נשים אחרות ועזבה את הבית. בשל מצבה הנפשי, חשש המערער כי היא עלולה לפגוע בעצמה וניסה להחזירה הביתה. במהלך נסיונות אלה, ובשל העובדה כי המתלוננת ניסתה לזרוק עצמה לפני רכבים נוסעים, נאלץ להשתמש בכח על מנת למנוע ממנה לפגוע בעצמה. המערער ציין עוד, כי בשל שהייתו במעצר בית, חלה התדרדרות מצבה הנפשי של אשתו, שביצעה נסיון אובדני נוסף, והוא הגיש בקשה לבית המשפט שיתיר לו לשוב לביתו ובית המשפט נעתר לבקשה. שירות המבחן התרשם ממערכת יחסים תלותית מאד, אולם ביקש מבית המשפט שהות על מנת שיוכל להיפגש פעם נוספת עם בני הזוג בטרם יבוא בהמלצה.

תסקיר מיום 11.02.09 : במסגרת התסקיר התייחס שירות המבחן לדו"ח מחלקת הרווחה בכפר אכסאל, ממנו עולה כי המשפחה מוכרת למחלקת הרווחה בשל בעיות זוגיות, ובעיות נפשיות וסוציאליות. הדו"ח מתייחס למצבה הנפשי הירוד של המתלוננת והשלכותיו על תפקודה במערכת הזוגית והמשפחתית ומדגיש את נחיצותו של המערער ואת תרומתו לאיזון המערכת המשפחתית. לשתי פגישות נוספות שנקבעו למערער בשירות המבחן, הוא לא התייצב, ומשכך קבע שירות המבחן כי חוסר שיתוף הפעולה נותן אינדיקציה שלילית לגבי יכולתו להתחייב להליך טיפולי.

תסקיר מיום 22.04.09 : לבקשת ב"כ המערער, ניתנה לו הזדמנות נוספת להיפגש עם שירות המבחן והתקיימו שתי פגישות נוספות עימו ועם המתלוננת. משיחות אלה עלה כי חל שינוי משמעותי וחיובי ביחסים בין בני הזוג. המערער ייחס שינוי זה להתייצבות שחלה במצבה הנפשי של אשתו מאז הותר לו לחזור לביתו, שכן מצבה הנפשי, לדבריו, משפיע באופן ישיר על המערכת הזוגית והמשפחתית, בהוסיפו כי הוא תומך בה ומשקיע מאמצים רבים על מנת לסייע לה לשמור על מצב נפשי יציב.

בהתייחס לארועים המיוחסים לו בכתב האישום, הכחיש המערער את עיקרם וטען כי אינו חש אשם בהם. הוא חזר וטען כי חשש לשלומה של אשתו ולכן יצא בעקבותיה במטרה להחזירה הביתה. לדבריו, במהלך נסיונותיו השתמש נגדה בכוח, ואולם הדברים נעשו כדי להגן עליה ועל מנת למנוע ממנה להשליך עצמה תחת גלגלי הרכבים החולפים. אף המתלוננת האשימה עצמה בארועים, וסברה כי לא היתה למערער כוונה לפגוע בה. לדבריה המערער תומך בה וסובלני כלפיה, דואג לצרכיה ומשתדל לעזור לה.

מכל האמור, הסיק שירות המבחן, כי המערער נמנע מבדיקה עצמית מעמיקה ומתקשה להתחבר לחלקו בארוע. הוא משליך את האחריות למה שאירע על מצבה הנפשי של המתלוננת, ולפיכך לא באו בהמלצה על העמדתו במבחן במסגרת השירות. עם זאת, העריך שירות המבחן, כי שליחתו של המערער לריצוי מאסר בפועל עלולה להכביד על המתלוננת, המגלה תלות רבה בו, ולפגוע במרקם היחסים ביניהם. משכך, המליץ שירות המבחן על עונש מאסר מותנה אשר יהווה גורם מרתיע ומציב גבולות עבור המערער.

אחר הדברים האלה, בדיון שהתקיים ביום 26.04.09, טען ב"כ המערער כי הוא סבור שנפלה טעות אצל שירות המבחן הן בסוגיית העדר האחריות והן בסוגיית קבלת הטיפול. לטענתו, הנאשם לוקח אחריות על מעשיו, מודה במיוחס לו, ומוכן לכל טיפול שיוצע לו (ראו עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 26.04.09). חרף התנגדות המאשימה, ונוכח כברת הדרך שעשה הנאשם, הורה בית המשפט קמא על קבלת תסקיר נוסף ואחרון בעניינו של המערער.

תסקיר מיום 22.06.09 : שירות המבחן מציין כי המערער חזר על עמדתו ביחס למיוחס לו, תוך מתן לגיטימציה לכוחניות "המינימלית", לדבריו, שהפעיל בעת הארוע מתוך כוונה לשמור על המתלוננת מפני פגיעה עצמית. הוא ציין כי לא פגע בה וכי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בה וחזר והדגיש כי חשש לשלומה ונאלץ להפעיל כוח לשם כך. הוא אף ציין כי המתלוננת אינה דוברת עברית, ולכן אינו בטוח אם הבינה את שאלות החוקרים בעת חקירתה. באשר להודאתו בפני בית המשפט טען כי הודה מחוסר ברירה על מנת לסיים את ההליכים נגדו, וזאת למרות שאינו חש אשם בארוע.

המערער ציין כי מצבה הנפשי של המתלוננת כיום הוא יציב, וכפועל יוצא מכך, אף יחסיהם יציבים ורגועים, ועל כן אינו חש נזקקות למעורבות טיפולית.

לאור האמור, קבע שירות המבחן, כי המערער משליך אחריות לארוע על מצבה הנפשי של המתלוננת, מתכחש להתנהגותו התוקפנית ומתקשה בבדיקה עצמית של חלקו בארוע. משכך, נמנע שירות המבחן מלבוא בכל המלצה טיפולית ביחס למערער, וחזר על המלצתו להטלת ענישה מותנית.

4.       לאור האמור בתסקירי שירות המבחן, ולאחר שטענו הצדדים לעונש, קבע בית המשפט קמא, בגזר דין מפורט ומנומק כלהלן:

טענות הצדדים בערעור

כאמור, בדיון הראשון בפנינו ביקש ב"כ המערער כי יותר לו לחזור בו מהודייתו. בהמשך, לאחר שהגיש בקשתו בכתב, בליווי תצהיר, הורינו על הגשת תגובתו של עו"ד גרטנר, מי שהיה סניגורו של המערער בפני בית המשפט קמא.

לדברי ב"כ המערער, בשיחה שקיים עימו עובר לדיון בערעור נתחוור לו, כי המערער אינו מודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וכי הודה בפני בית המשפט קמא אך משום שהבין כי אין לו ברירה והוא חייב לעשות כן. ואולם לדבריו, המערער אינו יכול לחיות עם הודייתו זו, הוא חש פגוע מעצם ההודיה במעשים שלא ביצע, וטען כי זו היתה עמדתו לאורך כל הדרך. ב"כ המערער אף הפנה לתגובתו של עו"ד גרטנר. מתגובתו של זה עולה כי המערער הודה לכאורה כבר בשלב המעצר (טענה שלא מצאנו לה סימוכין בפרוטוקול הליך המעצר שהוגש לבית המשפט וסומן מש/1), וזאת עוד בטרם קיבל על עצמו את היצוג. מכל מקום, כך עו"ד גרטלר, למן ההודיה בעובדות כתב האישום המתוקן ועד לשלב הטיעונים לעונש, חלפה כשנה, במהלכה לא ביקש המערער לחזור בו מהודייתו, ובסוף הטיעון לעונש, אמר המערער עצמו כי הוא למד את הלקח, הביע חרטה, והצהיר כי הוא מוכן לקבל כל טיפול שבית המשפט יקבע. עם זאת, טען עו"ד גרטלר, כי יתכן שהמערער הודה אף שהאמין בליבו כי לא עבר את העבירה, משום שסבר, בטעות, כי עליו להודות על מנת לסיים את ההליכים. אם זהו המצב, והמערער הודה בפני בית המשפט בשל טעות שלו עצמו, סבור עו"ד גרטלר כי יתכן שיש מקום לאפשר לו את יומו בבית המשפט.

לאור כל האמור, ועל מנת שיתאפשר למערער להוכיח את חפותו בבית המשפט, מבקש ב"כ המערער מבית המשפט כי יתיר לו לחזור בו מהודייתו.

לחלופין, לעניין העונש, טען כי בנסיבות המקרה שלפנינו היה מקום ליתן יותר דגש על נסיבותיו האישיות של המערער אשר משך שנים מלווה את המתלוננת, הסובלת ממחלת נפש ותומך בה. לבני הזוג נולד בינתיים ילד נוסף והחיים בבית מתנהלים, בסיועו של המערער, על מי מנוחות. על כן, מבקש ב"כ המערער, כי בית המשפט יאמץ את המלצת שירות המבחן, יקל בעונשו ויסתפק בעונש שירוצה בעבודות שירות.

ב"כ המשיבה טענה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. לעניין החזרה מהודאה טענה ב"כ המשיבה כי המערער הודה בפני בית המשפט במעמד ההודעה על הסדר הטיעון, תוך שבית המשפט מבהיר לנאשם כי הוא אינו כבול להסדר בין הצדדים בציינו כי המערער בוחר להודות מרצונו הטוב והחופשי. בהמשך, לאחר קבלת התסקיר מיום 22/4/2009 הודה פעם נוספת, מפי בא כוחו ובנוכחות המערער עצמו, ובעקבות זאת נתבקש תסקיר נוסף. בפעם השלישית, הודה המערער בתום הטיעונים לעונש. לעניין זה, מציינת ב"כ המשיבה כי ניתן היה לצפות מנאשם הטוען לחפותו, כי יאמר זאת לבית המשפט, אם לא בהזדמנות הראשונה אז לפחות בפתח הטיעונים לעונש. לא כך נהג המערער שבפנינו. אף בהודעת הערעור שהוגשה לבית משפט זה לא נטען כי המערער הודה בעבירות שלא ביצע, וכל טענותיו בהודעת הערעור הופנו לעניין העונש. רק בשלב מאוחר, בפתח הדיון בערעור, עלתה טענה זו לראשונה. אף הסולחה שנערכה בין הצדדים, יש בה כדי להוכיח שהמערער סבר כי יש לו על מה להתנצל. ב"כ המשיבה אף מפנה לסתירה העולה מתצהיר המערער, במסגרתו הוא טוען כי פעמים רבות אמר לבא כוחו דאז, עו"ד גרטנר, כי לא עשה את המיוחס לו, לבין תגובתו של עו"ד גרטנר לפיה בשום שלב לא העלה המערער טענה זו בפניו.

ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי חזרה מהודיה תיעשה רק ברשות בית המשפט שתינתן במקרים מיוחדים בלבד. בשלב הערעור, נוכח השלב הדיוני המתקדם, הדבר הוגבל אך למקרים  "נדירים וחריגים, בהם מתרשם בית המשפט כי קיים חשש ממשי שהודאת הנאשם נעשתה בניגוד לרצונו האמיתי ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו". אין זה, לטענתה, המקרה שלפנינו, בו טוען עתה המערער כי הבין שאין לו ברירה אלא להודות, ואין הוא יכול, עתה, לחיות עם "הודייתו".

לעניין העונש, טענה ב"כ המשיבה, כי פסק דינו של בית המשפט קמא הינו ארוך ומפורט, ואף ב"כ המערער אינו טוען כי לא נישקלו במסגרתו כל השיקולים. לשיטתה, העונש שנגזר על המערער חורג לקולא מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אלימות בתוך המשפחה, אף כשמדובר באלימות מילולית בלבד. משכך ובהינתן כי המערער אינו נוטל אחריות למעשיו ואינו מבין את משמעם, סבורה ב"כ המשיבה כי פסק הדין הוא נכון וצודק ואין מקום להתערב בו.

דיון והכרעה

5.       המסגרת הנורמטיבית לחזרת נאשם מהודאתו קבועה בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), המורה לאמור:

חזרה מהודיה טעונה אפוא רשותו של בית המשפט, אשר תינתן רק בהתקיים "נימוקים מיוחדים", שהמחוקק לא ראה לפרטם. להלכה נפסק, כי חרטת הנאשם, כשלעצמה, אין בה כדי להוות נימוק מיוחד לעניין זה, וכי היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו "ינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן שמצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621. וראו גם 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל ניתן ביום 14.04.05). שיקול נוסף התומך במתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו הוא "רצונו הכן והנחוש של המערער לנסות להוציא לאור את צדקתו" (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798, 802-803). ככלל, נקבע בפסיקה כי טענות שמפנה הנאשם נגד הייעוץ המשפטי שניתן לו, עשויות להוות "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודייה, ואולם, המלצתו של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אין בה כדי להצדיק מתן היתר לחזור בו מן ההודיה שמסר (רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.05.06).

נימוק בולט בגינו יתיר בית המשפט חזרה מהודיה, הינו טעות בהבנת משמעותה של ההודייה, תוצאותיה או דרך הצגתה (קדמי, סדר הדין בפלילים חלק שני (תשס"ט 2009) בעמ' 1375 והאסמכתאות שם) : "על הנאשם לשכנע את בית המשפט כי בקשתו להתיר לו לחזור מן ההודיה נעוצה בנסיבות כאלו, שדחיית הבקשה משמעה פגיעה של ממש בהגנתו".

6.       סמכותו של בית המשפט, מכוח סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, לאפשר חזרה מהודייה בכל שלב של המשפט, כוללת גם את שלב הערעור (ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נח(4) 145). עם זאת, עיתוי הגשת הבקשה לחזור מהודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת בקשתו של נאשם לחזור בו מן ההודיה שמסר. היתר כאמור לאחר מתן גזר הדין, יינתן רק במקרים נדירים, שכן "מתן פתח רחב לנאשמים להתחרט על הודייתם עלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקלו האם כדאי לחזור בהם מהודיתם (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579). אמנם, בשקילת "רעה" זו אל מול עשיית הצדק, ברי כי חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף "המחיר" שמשלם הציבור כתוצאה מזה (עניין סמחאת לעיל בעמ' 802). ואולם, עשיית הצדק אין פירושה כי יש לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודיתם כל אימת שהם מבקשים זאת, ובית המשפט ישקול בקשת נאשם על פי נסיבות המקרה הקונקרטיות, כשרשימת "הנימוקים המיוחדים" אינה רשימה סגורה. ברי, כי החשש מתוצאה בלתי רצויה זו, שבמסגרתה ינסו נאשמים לעשות "מיקצה שיפורים" לאחר שנגזר דינם, אף גובר מקום בו הודיית הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון, המשקף את ה"תן וקח" שהצדדים הסכימו עליו בגדרו (ע"פ 635/05 אמג'דת  דענא נ' מדינת ישראל ניתן ביום 26.11.07).

7.       ומן הכלל אל הפרט : לאחר שעיינו בדבר, באנו לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין להתיר למערער לחזור בו מן ההודיה, שעל בסיסה הורשע במסגרת הסדר טיעון.

כאמור, המערער הודה במסגרת הסדר הטיעון במרבית עובדות כתב האישום המקורי שהוגש נגדו, לאחר שנמחקו ממנו מספר עובדות, אשר לא היה בהן כדי לשנות מ"סיפור המסגרת" של ארועי אותו היום. בכל שיחותיו עם שירות המבחן, עובר למתן גזר הדין, דבק המערער בעמדתו לפיה הוא אכן נקט אלימות נגד המתלוננת כפי שמיוחס לו, אולם עשה זאת מתוך חשש לשלומה, כעולה מן התסקיר מיום 17.11.08, התסקיר מיום 22.04.09 והתסקיר מיום 22.06.09 (כאשר בתסקיר מיום 11.2.09 לא היתה כל התייחסות של שירות המבחן לעמדת המערער ביחס לעבירות, שכן המערער לא התייצב לפגישות שנקבעו לו). המערער לא תלה את הסיבות לאלימות בהתנהגותה של המתלוננת, בדברים שאמרה או עשתה, אלא במצבה הנפשי, לגביו הוצגו לבית המשפט אסמכתאות רפואיות (וראו סיכום מחלה מיום 15.5.05 מבית החולים "שער מנשה"). המערער לא האשים את המתלוננת באלימות שנקט כלפיה, אלא טען כי נאלץ להפעיל כוח על מנת למנוע ממנה לפגוע בעצמה, כפי שעשתה בעבר וכפי שניסתה לעשות אף ביום הארוע, וכדי לגבור על התנגדותה. שירות המבחן פירש דברים אלה כאילו אינו נוטל המערער אחריות למעשיו, ומשליך אחריות זו לפתחה של המתלוננת. על כן, טענה המאשימה כי המערער "מזגזג" בין הודאתו בפני בית המשפט לבין כפירותיו בפני שירות המבחן.

אף בית המשפט קמא התייחס לעמדת המערער בפני שירות המבחן באומרו בגזר דינו את הדברים הבאים : "עוד יצויין לחומרא האמור בתסקירי שירות המבחן אשר הוגשו בעניינו של הנאשם. כפי העולה מהתסקירים אשר פורטו בהרחבה לעיל, הרי שהנאשם מכחיש את מעורבותו במעשים ובביצוע העבירות, אינו לוקח אחריות על מעשיו ולמעשה, משליך את האחריות למעשיו על מצבה הנפשי של המתלוננת. בהקשר זה, הנאשם אף מסר הסבר באשר לנסיבות ביצוע העבירות, כאשר לטענתו, הוא ביצע את העבירות דנן תוך נסיונו למנוע מן המתלוננת לפגוע בעצמה..." (פיסקה 46 לגזר הדין).

ברי כי קיימת אי התאמה בין הודיותיו של המערער בפני בית המשפט ובין הדברים שאמר בפני שירות המבחן.

מעובדות כתב האישום עולה מפורשות כי המערער תקף פעם אחר פעם את אשתו, במכות ובאגרופים בכל חלקי גופה, וזאת גם כאשר המתלוננת כבר הגיעה לביתם, ולכאורה, כבר לא נשקפה לה כל סכנה. לעומת זאת, בפני שירות המבחן וגם זאת כאמור לעיל, חזר והדגיש המערער כי הפעיל כח על מנת להגן על אשתו ולמנוע פגיעה בה.

בית המשפט קמא היה ער לאי התאמה זו, ולפיכך בדיון שהתקיים ביום 26.4.09 הבהיר ב"כ המערער כי הלה "לוקח אחריות ומודה בתיק". בית המשפט קמא, בהחלטתו מאותו יום, ציטט מתוך תסקיר שירות המבחן וציין כי עולה ממנו שהמערער מכחיש את עיקרי כתב האישום. עם זאת ציין בית המשפט קמא כי בדיון בפניו הבהיר הנאשם כי הוא מודה בכתב האישום.

נוכח האמור, הפנה בית המשפט קמא את המערער פעם נוספת לקבלת תסקיר שירות המבחן. גם בתסקיר הנוסף חזר המערער על עמדתו כי הפעיל, כך בלשון שירות המבחן, כוחניות "מינימלית" מתוך דאגה לשלומה של אשתו.

חרף האמור, טען בישיבה שנקבעה לטיעונים לעונש ביום 25.6.09 כי המערער מבין את חומרת מעשיו, מודה בהם והפנים את חומרת מעשיו.

אחר כל זאת, הנאשם עצמו, ששמע כמובן את כל דברי סנגורו ושמע כי הוא הודה מרצונו הטוב והחופשי (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 25.6.09 שורה 24), הודיע לבית המשפט כי הוא מצטער מאוד וכי "החלטנו כי זה לא יקרה שוב".

כפי שפורט באריכות לעיל, המערער לא טען, לא בפני בית משפט קמא, ואף לא בהודעת הערעור שהוגשה מטעמו, על כוונתו לחזור בו מהודייתו, וכל שהלין עליו הוא חומרת העונש. הטענה כי הודייתו ניתנה בטעות הועלתה ע"כ בא כוחו השלישי במספר ונתמכה בתצהירו של המערער, בו טען שהסביר רבות למייצגו הראשון שעובדות כתב האישום אינן נכונות כלל. יוער לענין זה באמרת אגב, כי גם בפני שירות המבחן הודה המערער בביצוע חלק מהעובדות, כך שטענתו זו בתצהירו סותרת גם את האמור מפיו עצמו בפני שירות המבחן.

מכל מקום, הוצגה בפנינו גם תגובתו של עו"ד גרטנר, אשר ייצג את המערער בבית המשפט קמא ואשר הודיע מפורשות כי המערער לא ביקש ממנו מעולם לחזור בו מהודייתו. בנסיבות אלה דומנו כי בקשתו של המערער לחזור בו מהודיה רק בשלב הערעור נובעת, ככל הנראה, מחומרת העונש שנגזר עליו ולא כפי טענתו.

כפי שהראנו באריכות לעיל, עמדת הפסיקה כפי שהיא באה לידי ביטוי במובאות שצוטטו על ידינו, הינה כי לאחר מתן גזר הדין, רק במקרים נדירים ביותר יתיר בית המשפט למערער לחזור בו מהודייתו. גם אם נניח כי הסניגור הראשון של המערער המליץ לו להודות על מנת להקל בעונשו, הרי שאין בכך כדי להצדיק מתן היתר למערער לחזור בו מהודיתו (ראו פרשת מסיקה לעיל).

משקבענו כי אין להתיר למערער לחזור בו מהודייתו, הרי שומה עלינו לדון בערעורו החלופי בענין חומרת העונש. הגם שהמעשים המיוחסים למערער בכתב האישום הינם מעשים חמורים, והגם שעמדתנו דרך כלל הינה שיש להחמיר בעבירות אלימות במשפחה, הרי שבמקרה שלפנינו ומהסיבות שיפורטו להלן, סבורנו שיש להקל בעונשו של המערער.

כב' השופטת קמא ראתה בעובדה כי המערער לא קיבל אחריות בשיחותיו בפני שירות המבחן, כנסיבה לחומרא. אליבא דידנו, מדובר דווקא בנסיבה לקולא. מתוך מכלול החומר שבפנינו מתרשמים אנו כי המערער סבר, באמת ובתמים, כי תחילתו של מעשה ברצונו להגן על המתלוננת מפני עצמה. אלא שהארוע התדרדר מעבר לצריך לשם שמירה על גופה של המתלוננת והמערער הוסיף ופעל באלימות כלפיה מעבר לצורך המיידי לשם הגנה על שלומה, כגון האגרופים בבטנה והמשך תקיפתה גם לאחר שכבר שבו לביתם (ראו כתב האישום המתוקן שבעובדותיו הודה). מהלך דברים זה של הארוע יש בו כדי להצביע את השניות העקבית שבגרסתו של המערער אשר בפני בית המשפט הודה הוא במעשים המיוחסים לו, ומנגד, בפני שירות המבחן הוא מסייג את הודייתו, פעם אחר פעם, בציינו כי הדבר נעשה מתוך צורך להגן על המתלוננת מפני עצמה. שניות זו, לא ניתן להתעלם ממנה ומיטיב היה בית המשפט קמא לעשות לו היה מנסה לברר ענין זה עם המערער, בטרם מתן גזר הדין ולא להסתפק בהודייתו, תוך הותרת שניות זו על כנה. משלא נעשה כך ומשסוגית המידה היתרה של האלימות בה נקט המערער, לא נתחוורה, אנו סבורים כי יש לראות בדברים נסיבה לקולא. בנוסף, הוצגו בפנינו, כמו גם בפני בית המשפט קמא, מסמכים המעידים על כך כי המתלוננת סובלת מבעיות נפשיות, בגינן אף אושפזה ב"שער מנשה", בעיות אשר גרמו למערערת לאיים בהתאבדות ואשר הביאו להשתלשלות הארועים נשוא כתב האישום.

שירות המבחן, בסופו של יום וחרף אי קבלת האחריות לשיטתו, המליץ על ענישה מותנית בלבד, שכן להערכתו שליחתו לריצוי מאסר בפועל עלולה להכביד על המתלוננת המגלה תלות רבה בו. לאמור יש להוסיף את האמור במכתבה של העובדת הסוציאלית המטפלת בבני הזוג מטעם המועצה המקומית איכסל מיום 7.12.09 הקובעת כי שליחת המערער למאסר עלול לשוב ולהחמיר את מצבה הנפשי והכלכלי של המתלוננת, ומנגד – הימצאותו של המערער בבית תורמת להרגעת הרוחות ולשיפור המצב. ואין לשכוח כי לבני הזוג 4 ילדים קטנים. עוד נוסיף ונאמר כי התרשמנו שבין בני הזוג נערכה סולחה משמעותית וכעולה הן מהמסמך מש/2 שהוצג בפנינו והן מהעובדה כי מארועי אותו היום חלפה כבר שנה ומחצה, ונדמה כי החיים בין בני הזוג שבו למסלולם התקין וכי הם חיים מאז בשלום ובשלווה.

מודעים אנו לטיעוניה של ב"כ המשיבה באשר לפסיקה הנהוגה, אולם כבר נקבע לא אחת כי ענישה לעולם תהא אינדיבידואלית ובנסיבות המקרה שלפנינו, ובאופן חריג, אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור על חומרת העונש ולהקל בעונשו של המערער.

עם זאת ובטרם נקבע את העונש שיושת על המערער, בסופו של יום, ואת אופן ריצויו, נפנה את המערער לממונה על עבודות השירות על מנת שזה יחווה דעתו העקרונית האם מתאים המערער לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות.

הממונה על עבודות השירות מתבקש להגיש לנו חוות דעת עד ליום 16/5/2010.

המערער יתייצב בפני הממונה על עבודות השירות בכל עת שיוזמן באמצעות בא – כוחו עו"ד קוקוש, במס' פלאפון - 619232-0522.

הדיון המשלים בענין העונש יתקיים ביום 24/5/2010 שעה 08:30.

הודע למערער כי חובה עליו אישית להתייצב לדיון זה.

המזכירות תמציא החלטה זו לממונה על עבודות השירות.

ניתן היום א אייר התש"ע (15 באפריל 2010) במעמד הצדדים.

000441/09עפא054 פרח