בתי הדין לעבודה

21/04/2010

פסק דין

1.         אורלי טזזו (להלן - התובעת) הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע) להכיר בפגיעה מיום 3.9.06 כפגיעה בעבודה  על דרך המיקרוטראומה.

2.         משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק –

"1.        על פי המסמכים שבידינו, לא הוכח קיום אירוע תאונתי /אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך, ואשר הביאו לכאבי גב תחתון.

הפגימה הנטענת נובעת מתהליך תחלואתי טבעי שאינו קשור בעבודה.

לפיכך אין לראות במחלתך כתאונת עבודה", הגישה היא תביעה לבית הדין.

3.         בתיק זה העידו, מטעם התובעת, התובעת בעצמה ומטעם הנתבע העידה ברזילי אורית (להלן- אורית) – הגננת בגן בו עבדה התובעת כסייעת .

4.         מתצהיר התובעת עולות העובדות כלהלן –

א.         התובעת, ילידת שנת 1971 ועובדת כסייעת בגן ילדים במשך 8 שנים;

ב.         במהלך כל שנות עבודתה, עבדה התובעת בימים א-ה בין השעות 7.20- 14.30 לערך, כאשר בשעה 7.20 התובעת מקבלת את הילדים;

ג.          התובעת הינה סייעת לגננת ומלבדה עובדת בגן גם הגננת אשר אחראית לתכנים הלימודיים;

ד.         עבודת התובעת מתבצעת במשך כל שעות העבודה בעמידה והיא מבצעת פעולות של הרמת הילדים, הרמת הילדים על משטחי החלתה, החלפת חיתולים לילדים שאינם גמולים, הכנת אוכל וחלוקתו לילדים, פינוי האוכל, משחק עם הילדים וכד';

ה.         ביום 3.9.06, תחילת שנת הלימודים, הגננת הקבועה איתה עבדה הסייעת יצאה לחופשת לידה ולעבודה נכנסה גננת מחליפה שהיתה אחראית לתכנים הפדגוגגים ואילו את הפעולות הפיזיות ביצעה התובעת בעצמה;

ו.          התובעת נאלצה להחליף טיטולים ל-20 ילדים במשך 3 פעמים ביום (לפחות) לכל ילד. עבודה זו היתה כרוכה בהרמת הילד, השכבתו על משטח החתלה, החלפת החיתול, הורדת הילדים ממשטח ההחתלה וחוזר חלילה, תוך שהתובעת  מאמצת את גבה וזרועות הידיים בגין כל ילד וילד;

ז.          מדובר ב-60 פעולות חוזרות ונשנות לכל ילד, המתבצעות 3 פעמים ביום ובסה"כ 180 פעולות חוזרות ונשנות במהלך 6.5 שעות עבודה;

ח.         בנוסף לפעולות אלה מבצעת התובעת פעולות בעמידה של הכנת אוכל (ארוחת בקר וצהרים) ל- 32 ילדים, ולאחר מכן חלוקתו לילדים תוך כיפוף הגב מאחר והילדים ישובים על כסאות המותאמים לגילם והתובעת היתה צריכה להתכופף לכל ילד וילד לחלוקת האוכל;

ט.         ביום 3.9.06 חשה התובעת כאב עז בגבה . התובעת המשיכה בעבודתה עד ליום 15.9.06 עת התמוטטה וקרסה. באותו היום כאשר ישבה התובעת על כסא עם הילדים במפגש בגן לא הצליחה להתרומם מהכסא, בין השאר עקב כאבים בגב. משלא היה מנוס, פנתה התובעת לרופא אורטופד;

י.          בנוסף מחודש 9/04 נדרשה התובעת לנקות ולהשקות את החצר פעם ביום, ניקיון אשר התבצע ע"י מים מזרנוק של מכבי אש המצוי בחצר הגן. עבודה זו כללה את שחרור הצינור ע"י סיבוב הגלגל עליו היה הצינור מלופף בתנועות סיבוביות של שתי הידיים אחת אחרי השניה, משיכת הצינור "יד אחרי יד", הליכה סביב החצר והשקיה וניקיון החצר ע"י החזקת הצינור בחוזקה בשתי הידיים. לאחר סיום נקיון החצר, משיכת הצינור חזרה לכיוון הגלגל ושוב בתנועות סיבוביות של שתי הידיים גלגול הצינור חזרה על הגלגל. מדובר בעבודה פיזית תוך אימוץ הגב ואיברים נוספים שאינם מושא התביעה;

יא.       התובעת שהתה בחופשת מחלה במשך 16 ימים מיום 15.9.06 ועד ליום 30.9.06;

יב.        התובעת סובלת מכאבים בגב ובאיברים נוספים (שאינם נכללים בתביעה) ועוברת טיפולים פיזיוטרפיים ואלטרנטיבים וכן נעזרה במשככי כאבים;

יג.        ביום 13.11.07 נשלחה לתובעת הודעה כי עבודתה בעירייה מופסקת עקב חוות דעת רופאה תעסוקתית על פיה אין היא מתאימה לעבוד כסייעת גננת.

העדויות –

5.         א.         בחקירתה הנגדית השיבה התובעת שעבדה בגן של אורית (להלן – הגן) 5

שנים וגילאי הילדים בו היו בני 2.5 עד 3.5 שנים. כאשר עומתה התובעת עם דברי אורית  מהם עולה כי הילדים בגן הם בגילאים 3-4 השיבה- "היא טועה. הם קטנים. בגן שלנו היו בין שנתיים וחצי לגיל שלוש וחצי". ולשאלה בממוצע בכמה ילדים  טיפלה במשך השנים שעבדה בגן השיבה ש-33 עד 35 ילדים. כאשר עומתה התובעת עם דברי אורית לפיהם בקבוצה שבה טיפלה היו בסך הכל 4-5 ילדים שהסתובבו עם חיתול וכל היתר כבר נגמלו, השיבה – "זה לא נכון. כ-20 ילדים אמנם הם כבר נגמלו אבל חלקם היו מפספסים. באותה שנה שקרתה לי התאונה היו כ-20 ילדים  שלא נגמלו ואורית היתה בחופשת לידה". כאשר הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה האם אכן היו 20 ילדים שלא נגמלו השיבה התובעת בחיוב ולדברי ב"כ הנתבע כי ילדים בני שנתיים וחצי, רובם כבר גמולים, ייתכן שמפספסים אך רוב הילדים בגיל הזה כבר נגמלו השיבה - "נכון. אבל באותה שנה היו 20 ילדים עם החלפות. זה קרה. אני לא המצאתי את זה. זה קרה, זה היה." כאשר נתבקשה התובעת לתאר מה היא עושה כאשר צריך להחליף חיתול השיבה- "אין חדר החתלה. הייתי צריכה לקחת אותם לחדר הרחצה שם יש שיש בגובה שלי. הייתי צריכה להרים ולהחליף את החיתול. מעל הכיור היה שיש... הגובה של השיש היה מעט מעל החזה... זה דורש ממני יותר מאמץ". בהמשך העידה כי השיש לא נועד להחלפה אלא  נועד לארונות לחומרי ניקוי.

כאשר, בהמשך, הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה מדוע בגן שיש ילדים בגיל שנתיים וחצי ויש 20 ילדים שלא נגמלו מחיתולים אין איזה שהוא סידור להחלפת חיתולים השיבה- "הגננת היתה צריכה לדאוג, אבל במקרה באותה שנה יצא לי שהיא היתה בחופשת לידה ופניתי למנהלת פנינה מדליון, פניתי לסגנית שלה, יהודית שמעוני, ופניתי לכל מי שיכול לעזור שיתנו לי איזה שולחן להחלפה. מה שאמרו לי שאם אני רוצה לעבוד שאני אמשיך לעבוד בשקט ואם לא שאעזוב את העבודה". וכאשר נשאלה מה היה ב-4 השנים האחרות שעבדה בגן השיבה - "לא היו הרבה החלפות. היו 3 עד 4 ילדים שלא נגמלו. זה היה נסבל". בהמשך אישרה התובעת שאת עבודת ההחלפה עשתה כל פעם בין דברים אחרים שהיתה צריכה לעשות .

עוד אישרה התובעת שכל ילד שוקל אחרת – אחד כבד, אחד רזה וכל פעם הרימה משקל שונה והחליפה לקבוצה שונה ל-3 או 5 ילדים באותו זמן. לכל ילד החליפה חיתול לפי הצורך;

ב.         באשר להשקיה לשאלה מה היה השטח אותו היתה צריכה להשקות השיבה - "גודל ענק, פי 2 מאולם ביה"ד ... יש בצד אחד חול ובצד השני יש דשא עם צמחים ... היה מקום שהייתי צריכה להרטיב ממש שיהיה בוץ מדובר בחלק קטן מהחלק החולי" וההשקיה ארכה כחצי שעה.

בהמשך כאשר נתבקשה התובעת לאשר כי אמנם בהתחלה עבדה עם צינור של מכבי האש אבל אחרי שהתלוננה החליפו לצינור השקיה דק השיבה – "במשך 4 שנים השקיתי עם צינור של מכבי אש שיוצא מהגן ויוצא לחצר" וכאשר הקשתה ב"כ הנתבע ואמרה – "מתוך ה-5 שנים שעבדת אני אומרת לך שמעט מאוד זמן עבדת עם צינור של מכבי אש? " השיבה – "4 שנים עבדתי איתו. רק בשנה האחרונה קנו לי צינור רגיל". ולשאלה אם לאחר שנרכש צינור רגיל העבודה היתה פשוטה השיבה- "היה קשה. כבר נגרם לי פריצת דיסק, קרע בגיד וכל הנזקים הבלתי הפיכים" והמועד בו ביצעה את ההשקיה - "הייתי מגיעה ב-7:30 והייתי צריכה להשקות עד 7:45, כמובן שלא הספקתי והשקתי עד 8:00 כאשר בין לבין קיבלתי גם ילדים שהגיעו לגן".

ג.          בהמשך לשאלה מה היה תפקידה לאחר שהילדים נכנסו לגן השיבה התובעת כי בבוקר היא משחקת איתם והוסיפה "אני כמעט ולא יושבת, אני מוציאה משחקים לשטיח, על 4 שולחנות. ברגע שהגננת מגיעה 8:00 או 8:05 אז אני יושבת עם קבוצת ילדים בערך עד 8:45 או 9:00 ...אח"כ הגננת היתה נכנסת איתם לתפילה ואני הייתי נכנסת להכין אוכל במטבח. הייתי מורחת 3 סוגי ממרחים לכל הילדים. הייתי חותכת 3 סוגי ירקות. הייתי עורכת את 2 השולחנות, מגישה את הצלחות ומגישה להם את האוכל.  הייתי צריכה לחלק לכל קבוצה את מה שהם אוהבים....רק חילקתי להם אוכל". וכאשר הילדים סיימו, לקחה את הצלחות לשטיפה ואח"כ היתה מברכת איתם ויוצאת לחצר.

לשאלה אם בחצר היתה משגיחה שלא יפלו וכו' השיבה בחיוב והוסיפה- "כן. הייתי עובדת בין לבין בכל מיני דברים, לגזור, להכין וכו'". כאשר נשאלה מתי זה סוף היום? השיבה – "ב-13:30 הילדים היו הולכים. זה לא סוף העבודה. אני נשארתי עד 14:30 לנקות את הגן ואז הייתי הולכת לערוך קניות לעוד שעה. העבודה הסתיימה ב-15:30." ואת המצרכים הביאה לגן בעגלה אותה היתה צריכה להחזיר לחנות.

6.         א.         אורית, בהודעתה לחוקר הנתבע (נ/1) מסרה, בין היתר, בקשר להחלפת

חיתולים "זה די מעט מאחר ומדובר בילדים בגילאי 3-4 שרובם כבר גמולים, יש מס' מועט של ילדים שעדיין מרטיבים, היה רק אחד עם חיתול".  ולשאלת החוקר אם היתה מחתלת ילדים השיבה- "היה רק ילד אחד בחיתול בכל התקופה שלה".

כאשר נשאלה אורית ע"י החוקר אם יש שולחן מיוחד להחתלה השיבה – "לא. כעקרון כל הילדים שמגיעים לגן היו גמולים. זו פעם ראשונה שהגיע ילד אחד שלא גמול והוא היחידי שעבר החתלה. שאר הילדים גמולים מחיתול, אבל לפעמים מפקששים ויש צורך להחליף בגדים ... אין שולחן מיוחד לחיתול כי אין צורך ההחלפה אולי בשירותים או מיטת בובות".

ב.         בקשר לצינור כיבוי אש מסרה אורית לחוקר "בעבר גם אני עשיתי את זה. מדובר בארון כיבוי אש קטן שעומד בגובה מטר, וצינור כיבוי אש, אני לא יודעת להעריך כובד זה משהו שניתן לעשות ועשיתי בעבר לבד...לפניה היתה סייעת אחרת שגם עשתה את זה ואף אחד אף פעם לא התלונן על זה".

ג.          עוד נשאלה אורית על ידי החוקר האם היה מקרה שהתובעת הרימה ילד ולא יכלה לזוז או שקמה מכסא ולא יכלה לזוז ועל כך השיבה, בין היתר, כי היא לא זוכרת מתי החלו התלונות על הבעיות ועקב מה התלוננה.

7.         בראשית חקירתה הראשית העידה אורית כי עבדה עם התובעת 4 שנים וכי בתקופות מסוימות היתה בחופשת לידה. כן העידה כי בממוצע, על פני השנים האלה, היו בערך בין 30 ל- 34 ילד מידי שנה בגילאים 3-4 ובממוצע ילד אחד בכל שנה היה עם חיתול ובנוסף היו ילדים שהרטיבו. עוד העידה כי בשנה מושא התביעה, נאמר לה ע"י התובעת שבזמן ששהתה בחופשת לידה היה מס' רב של הרטבות.

כאשר נשאלה האם ילדים שמרטיבים זה ילדים שיש להם חיתול או ילדים "שבורח להם" השיבה שזה יותר בורח ואז היא  אומרת לסייעת להחליף בגדים, מה שצריך.

כאשר עומתה אורית עם טענת התובעת שהשיש בגן מאוד גבוה ועליו מחליפים את החיתולים של הילדים ונשאלה האם היא יודעת על זה משהו השיבה- "איזה שיש?! בואי אני אגיד לך איפה מבצעים את ההחתלה – זה או בשירותים היא עושה את זה או פעם אחת ראיתי אותה בפינת בובות עושה את זה, שם יש מיטת בובות שגובהה עד הברך בערך".

בקשר לצינור ההשקיה – לשאלה איזה שטח היה צריך להשקות השיבה אורית שכמו חדר גדול,  בערך פי שניים מאולם בית הדין והוסיפה כי צריך לקחת את הצינור ולהשקות את החול וזה לוקח 5 דקות.

בקשר לצינור מכבי האש נשאלה מתי הוא הוחלף ותשובתה – "אני זוכרת שהתובעת השתמשה בצינור מכבי אש כי לא היה צינור בגן. זה היה מרצונה שהיא פתחה את זה. אח"כ היא אמרה שקשה לה עם זה אז קניתי צינור רגיל. היא עבדה עם הצינור מכבי אש בשנה הראשונה, אם אני לא טועה. לא זכור לי שהיא עבדה איתו כל השנה. חוץ מזה גם לא השקנו כל יום, אבל כל יומיים".

8.         בראשית חקירתה הנגדית השיבה אורית כי היא לא היתה בתחילת השנה בגן אבל שמעה מהתובעת שהיו הרבה הרטבות וכי קשה לה. בהמשך העידה כי היא לא יודעת אם היו 20 ילדים ללא חיתולים מאחר וכאמור בתחילת השנה היא לא היתה בגן.

לשאלה האם הרטבות זה ילדים עם חיתולים או בלי חיתולים השיבה – "הרטבה זה הרוב בלי חיתולים, זה גיל 4-3 זה לא מעון." וכאשר נאמר לה שהתובעת אומרת שהגילאים היו שנתיים וחצי עד שלוש וחצי השיבה- "אולי היו כמה ילדים בודדים בגילאים שנתיים וחצי או שנתיים ו-8 חודשים. היו... הגן נקרא גן לגילאי 4-3, אבל היו גם מתחת שהעיריה הכניסה. יש שנה מסויימת שהעיריה יכולה להכניס פחות מגיל 3 קצת".

כאשר נתבקשה לתאר כיצד התבצעה החלפת חיתול בשירותים ע"י הסייעת השיבה- "היא היתה עומדת בשירותים, היא לא היתה יושבת, אין מקום ישיבה. הילד היה במצב עמידה והיא התכופפה אליו והחליפה לו חיתול. ההחלפה נעשתה תוך כדי שהיא התכופפה" ולשאלה האם נדרשה להרים את הילדים על הידיים השיבה שלא זכור לה שראתה. ולשאלה אם גם על מיטת בובה הוחלף חיתול השיבה בחיוב והוסיפה כי הדבר נעשה תוך כדי כיפוף.

            בהמשך חקירתה הנגדית, כאשר נשאלה אורית מדוע לא נקנה שולחן או משטח נורמלי להחלפת חיתולים, השיבה – "כי העיריה לא היתה צריכה להביא כי זה בסך הכל גילאים גדולים בשביל חיתול.  הרוב היו גמולים, עד כמה שאני זוכרת ... היא אמרה שקשה לה אבל אני לא זוכרת שהיא ביקשה ממני לקנות. אני זוכרת שהיתה השנה שבה הייתי בחופשת לידה ואיך שנכנסתי בתום חופשת הלידה אז היא התפרצה אליי ואמרה לי שממש קשה לה כי היו הרבה קטנים" כלומר, הרבה ילדים לא גמולים.

בהמשך עומתה אורית עם הדברים שמסרה לחוקר מהם עולה כי העבודה של התובעת  בגן היתה עד 13:30 ותשובתה - "העבודה שלי היא עד 13:30. סיום העבודה שלה תלויה בשעה שהיא הגיעה. נדמה לי שהיא היתה צריכה להיות 7 שעות בגן. אני לא בטוחה. אם היא הגיעה ב-7:30 היא היתה צריכה להיות עד 14:30" וכאשר נשאלה  מה היה תפקיד התובעת לאחר שהילדים הלכו מהגן השיבה שלסדר, לשטוף להכין את הגן ליום המחרת וכן לעשות קניות של אוכל. ובהתייחס לצינור מכבי אש השיבה שהפתיחה ידנית, לא קשה, זה בתוך ארון והיא היתה צריכה להוציא את הצינור שהיה מגולגל ולהשקות. לשאלה אם את הצינור הדק רכשה בשנה האחרונה לעבודתה של התובעת השיבה - "לא, מה פתאום" והתדירות בה ניקתה התובעת את החצר – "זה לא כל יום מנקים את החצר. מתי שהעלים נושרים אז צריך לנקות....העיקר זה היה להשקות, אבל היא כן היתה גורפת את העלים כשהיה צריך... לפעמים הייתי אומרת לה שצריך קצת לגרוף". והמרחק מהמקום שבו נמצא צינור כיבוי האש עד החצר אולי 10 פסיעות.

9.         בחקירתה החוזרת העידה אורית כי היא חזרה מחופשת הלידה אחרי החגים במחצית אוקטובר. ולשאלה מה קרה אחרי שחזרת באותה שנה עם הקבוצה של הילדים שהרטיבו השיבה – "באותה שנה היו ההרטבות הרבות שהתייחסתי אליהן בעדות. כשחזרתי אני לא ראיתי את כל ההרטבות שהיו בתחילת השנה. אבל היו כן הרטבות, אבל לא כמו ששמעתי. כנראה בתחילת השנה היה יותר". ולגבי קנית אוכל השיבה שהתובעת היתה הולכת לקניות 2-3 פעמים בשבוע.

דיון והכרעה –

10.       בבג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי ועובדיה כרם (פד"ע לו 213) נקבעו, בין היתר, ההלכות הבאות ביחס לתורת המיקרוטרואמה-

"על-פי תורת המיקרוטראומה, לא רק נזק שאירע כתוצאה מתאונה אחת ייחשב כ"תאונה", אלא גם נזק שאירע כתוצאה מהצטברותן של פגיעות זעירות אחדות שגרמו כולן יחד לנזק הסופי. ...

בית-הדין לעבודה אימץ תורה זו, וציין כי היא באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת "מחלות המקצוע", מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה. באחד מפסקי-הדין הראשונים בעניין זה נאמר:

"...תורת ה'פגיעות המצטברות' או כפי שיש ומכנים אותן, 'הפגיעות הזעירות', micro-trauma, באה בעיקר, כדי לאפשר לבתי-המשפט לקדם את מטרת החוק באותם מקרים שהמחוקק או מחוקק המשנה לא מיצה, או לא מיצה בעיתו את הנדרש בהקשר להכרזה על מחלה כ'מחלת מקצוע', ולא במקום מבחן ה'פתאומיות'" (פסק-דין ושדי [10], בעמ' 206).

...

12.        עם זאת, אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת "מחלות המקצוע", תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע "תאונת עבודה". בית-הדין לעבודה הביע לא אחת עמדתו, כי כוחה של התורה מוגבל על-ידי המונח "תאונה" באשר היא נולדה וחיה בתחומי התפרסותו של מונח זה ו"...אין לרוקן מתכנו את הדיבור 'תאונה' אשר לו הזדקק המחוקק, אלא למלאותו תוכן, כמתיישב עם שינוי זמנים וגישות לנושא" (פסק-דין ושדי     [10], בעמ' 204). מכאן באה הדרישה, שכל פגיעה זעירה תעמוד – כשלעצמה – במבחן מאפייניה של "תאונה" (פתאומיות ומסוימות).

"הכלל העולה מהפסיקה הוא, שתורת הפגיעות הזעירות-המצטברות היא, אין באותה הלכה לסלק את המחסום כך, שכל מחלה תוכל להגיע למצב של פגיעה בעבודה, אלא רק להרימו כך, שלפגיעה בעבודה יוכל להגיע אירוע תאונתי שיש בו פגיעה זעירה ביותר, שכשלעצמה אין בה פגיעה ממש, אך במצטבר באה הפגיעה" (דב"ע לה/61-0 המוסד לביטוח לאומי – לוי (להלן – פסק-דין לוי [13], בעמ' 351). ראו גם: דב"ע מו/64-0 מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי [14] ודב"ע מח/77-0 מזרחי – המוסד לביטוח לאומי [15]).

...

14.        בית-הדין לעבודה בפסיקתו הציב תנאים מספר לצורך הוכחתה של מיקרוטראומה על-מנת שזו תבוא בגדרה של "תאונת עבודה": ראשית, על התובע להוכיח כי מדובר בפגיעות אחדות שכל אחת מהן היא "תאונה" במובנה הרגיל של המילה. דהיינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים – באופן רעיוני עקרוני – לזיהוי ולבידוד. שנית, יש להוכיח – באמצעות חוות-דעת רפואית – שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובד. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה (פסק-דין לוי [13])".

11.       בעב"ל 1279/01  יעקב כהן- המוסד לביטוח לאומי (עבודה ארצי כרך לג (72), 43) נפסק לאחרונה כלהלן-

"ההלכה המשפטית לגבי התשתית העובדתית המיקרוטראומטית, הינה, כי יש להוכיח "פגיעות חוזרות ונשנות זהות דומות במהותן במשך זמן ממושך ובתדירות גבוהה כדי שניתן יהיה להניח אותן בפני המומחה" (דב"ע נו/268-0 לוי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 504, המצטט מדב"ע מב/90-0 שפיר-המוסד לביטוח לאומי פד"ע טז 93). (ההדגשה הוספה- א.ס.)

ומן הכלל אל הפרט –

12.       המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה האם הוקמה תשתית עובדתית ראויה, לביסוס טענת התובעת לפעולות חוזרות ונשנות בעבודתה, המצדיקות בחינת פגיעתה במסגרת תורת המיקרוטראומה.

עיקר המשקל בטיעוני התובעת הושם על החלפת חיתולים לילדי הגן.  התובעת טענה כי בתחילת השנה נאלצה להחליף חיתולים 3 פעמים ביום  לכ-20 ילדים בגן תוך כדי הרמתם וכתוצאה מכך נגרמה הפגיעה הנטענת. התובעת עצמה העידה כי בדרך כלל ובכל השנים לא היו 20 ילדים הזקוקים להחלפה אולם באותה שנה היה מצב חריג. אורית אף אישרה שכאשר חזרה לגן בחודש אוקטובר, לאחר חופשת הלידה, התובעת התלוננה בפניה כי באותה שנה היה קשה במיוחד אך גם הוסיפה כי כשחזרה לגן בחודש אוקטובר,  היא לא ראתה את כל ההרטבות שהיו בתחילת השנה, לדברי התובעת. אמנם היו הרטבות, אבל לא כמו ששמעה וכנראה בתחילת השנה היה יותר. עוד העידה אורית כי רוב ההרטבות היו של ילדים ש"ברח" להם ולא של ילדים שאינם גמולים והיא לא ראתה את התובעת מרימה ילדים על הידיים אלא שכאשר נדרשה להחליף חיתול היתה עושה את זה בעמידה בחדר השירותים תוך כדי שהילד עומד והתובעת מתכופפת אליו או לחילופין נעשה הדבר בפינת הבובות. מכאן, שאף לו היינו מקבלים את טענת התובעת כי בתחילת השנה היו 20 ילדים עם חיתולים בגן, הטענה כי התובעת נאלצה להרימם לשיש גבוה מספר פעמים ביום לא נתמכה ע"י אורית. כמו כן  אף לגישת התובעת עצמה היא היתה מחליפה לילדים את החיתולים כל פעם בקבוצות של 3-5 ילדים, ולפי הצורך ומכל מקום מדובר בפעולה שנמשכה פרק זמן קצר בלבד ולא פעולה שחזרה על עצמה שוב ושוב שיש בה כדי להכנס תחת מטריית מיקרוטראומה.

כעולה מהעדויות, בין לבין היתה התובעת משחקת עם הילדים, מכינה  אוכל, מגישה אוכל, יוצאת לחצר, גוזרת  מדביקה, מנקה ומשקה את החצר, עורכת קניות ועוד.

13.       מכל האמור עולה שעבודת התובעת, הגם שאין כל ספק כי מדובר בעבודה פיזית קשה, היתה  מורכבת מפעולות שונות ומגוונות, כאשר כל פעולה שונה במהותה מהפעולה קודמת. לאור מגוון הפעולות אותן ביצעה התובעת כפי שאף עולה מתצהירה ומעדותה בפני בית הדין, לא הוכחו פגיעות חוזרות ונשנות, זהות מהותן, במשך זמן ממושך ובתדירות גבוהה כפי שדורשת הפסיקה . ויודגש הדברים נכונים גם לגבי החלפת חיתולים, כפי שהתרשמנו מהעדויות שהובאו בפנינו ועליו שמה התובעת את עיקר יהבה.

עוד נוסיף, כפי שכבר נאמר לא אחת, כי אף נסיון החיים מלמד שעבודה בגן עם פעוטות לא כוללת פעולות מונוטוניות זהות במהותן, לאורך זמן.

14.       גם באשר להשקית הגינה, גרסת התובעת לגבי תקופת השימוש בצינור מכבי האש, תדירות ההשקיה, זמן ההשקיה ואיזור ההשקיה לא עלתה בקנה אחד עם עדותה של אורית ומכל מקום לא הוכחו במקרה זה פגיעות חוזרות ונשנות , זהות במהותן, ובמשך זמן ממושך ובתדירות גבוהה כפי שדורשת הפסיקה. גם אם נקבל את גירסת התובעת מדובר, לכל היותר, בפעולה שבוצעה במשך לא יותר מ-30 דקות ולא מידי יום. 

15.       אף קיומו של אירוע תאונתי לא הוכח במקרה זה. בתצהיר התובעת אין סיפור של אירוע מסויים ממוקד או לחילופין של התכופפות מסויימת או תנועה מסויימת שכתוצאה ממנו נגרם לתובעת אי כושר.  הטענה כי התובעת ביצעה עבודה פיזית קשה ברציפות מיום 3/9/06 עד 15/9/06 איננה בגדר אירוע תאונתי אלא אף נוגדת את הגדרת התאונה שמדברת על אירוע פתאומי שכתוצאה ממנו נגרם  נזק. הלכה פסוקה היא כי "עקרון הפתאומיות" הוא השולט בכיפה: " אם הפגימה באה בדרך הדרגתית ואם היא תוצאה של התפתחות איטית – מדובר במחלה, מאידך אם לפגימה מקור ומועד שאפשר לאתרם – הרי זאת תאונה" (דב"ע שם/96-0 המוסד לביטוח לאומי- אמנון וייל, פד"ע יב 225; עב"ל 1144/02 אפרים מוסקוביץ- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 241)

16.       סוף דבר - התביעה נדחית.

17.       אין צו להוצאות

ניתן היום, 19/4/10,  בהעדר הצדדים.

פסק הדין יינתן וישלח לצדדים בדואר.

קלדנית: רינת אברג'ל