בתי הדין לעבודה

 

 

 

פסק דין

 

1.         לפנינו תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת לפיצויי פיטורים וכן לפיצוי כספי בגין הפרת הסכם העבודה, וזאת – לאור סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים:

2.         הנתבעת הינה חברה פרטית המפעילה מפעל לייצור מטבחים.

 

3.         התובע החל עבודתו בנתבעת החל מיום 1.8.05.

 

4.         ביום 1.8.07 הודיע התובע כי הוא מתפטר בשל נסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, ולפיכך  - הוא רואה עצמו בגדר מפוטר.  התפטרותו נכנסה לתוקף בסוף חודש אוגוסט 2007.

 

5.         התובע טען כי בעקבות גניבות בהיקפים משמעותיים שהתבצעו במפעל, שלח בחודש יולי 06, בידיעת מספר עובדים אחרים בנתבעת, מכתב אנונימי אל מנהלי הנתבעת ובו הפנה את תשומת ליבם למכת הגניבות שמתבצעות במפעל. בעקבות המכתב, נתפסו מספר עובדים בעת ביצוע הגניבה.

לטענתו, למנהלי הנתבעת נודע בדרך כלשהי כי הוא זה ששלח את המכתב.  במקום להוקיר לו תודה על מעשיו, מנהל העבודה פנה אליו ביום 3.7.07 והאשים אותו בגניבת חלקי פרזול הנמצאים בתוך שקית ניילון שהוכנסה כביכול למכוניתו של התובע. מנהל העבודה טען בפניו כי ביצוע הגניבה נצפה במצלמות האבטחה של המפעל. 

התובע טען כי איפשר למנהל העבודה לחפש במכוניתו את האמור ולאחר שלא מצא דבר, התובע הוציא בעצמו ממכוניתו ציפית שבה היו מספר צירים של דלתות ושאל בציניות את מנהל העבודה האם זה מה שחיפש. להפתעתו, מנהל העבודה הטיח בפניו כי אכן זו השקית שנצפה התובע גונב.

לטענתו, מיד למחרת ביקש לקבל בחזרה את הציפית ותכולתה שהייתה רכושו הפרטי וכן דרש כי יוצגו בפניו סרטי ההקלטה שבמצלמות האבטחה. מנהלה הבכיר של הנתבעת ציין בפניו כי הוא מאמין לו שלא גנב דבר וביקש ממנו להמשיך בעבודתו כרגיל. התובע הבהיר כי לא ימשיך בעבודתו, אלא אם יקבל מכתב התנצלות רשמי מהנתבעת.  הנתבעת הודיעה לו כי תפעל להוציא מכתב התנצלות, אך בפועל לא עשתה זאת.

לטענתו, במהלך תקופת עבודתו לאחר המקרה הנ"ל, קיבל יחס שונה מהעובדים בנתבעת אשר חשדו כי אכן גנב מהנתבעת, אך התובע חשק שפתיו בציפייה שהנתבעת תעמוד בהבטחתה ותטהר את שמו.

6.         משלא טרחה הנתבעת להוציא מכתב התנצלות כאמור, הודיע התובע לנתבעת במכתב מיום 1.8.07 על התפטרותו שנכנסה לתוקפה בסוף חודש אוגוסט. כן דרש התובע במכתב זה התנצלות ופיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב ובבריאותו.

במכתב התגובה שבה וטענה הנתבעת כי התובע גנב חפצים ומכשירים השייכים למפעל והיא שומרת על זכותה לפנות למשטרה.

לאור האמור, טען התובע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים שכן התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה ובנסיבות שאין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. כן טען התובע כי הנתבעת הפרה את חוזה העבודה, בכך שנהגה כלפיו בחוסר תום לב ולכן הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה מכללא המתבטא, כך לטענתו, גם בפגיעה בשמו הטוב בנפשו ובגופו. כן דרש התובע את השבת המיטלטלין שנלקחו ממכוניתו.

 

7.         הנתבעת טענה, מנגד, כי ביום 3.7.07 פנו שני עובדים, כל אחד בנפרד, אל מנהל העבודה בנתבעת וסיפרו לו כי ראו את התובע לוקח שקית מהמפעל ומכניסה לרכבו. התובע איפשר למנהל העבודה לחפש במכוניתו ובחיפוש התגלתה שקית ובה צירים.

לטענתה, מדובר בצירים מיוחדים אשר נרכשים רק ע"י מפעלים ולא ע"י אנשים פרטיים ואלו בדיוק הצירים שהנתבעת נוהגת לרכוש. התובע שטען כי רכש אותם באופן פרטי, לא ידע להסביר אילו צירים בדיוק רכש ולא הציג כל אסמכתא לכך. כן נמצא במכוניתו מסור מסוג המסורים ששייכים לנתבעת, אך בעניין זה לא שוחח מנהל העבודה עם התובע שכן התלונות שקיבל נגעו רק לשקית עם הצירים.  

לטענתה, למרות האירוע אשר לא מותיר הרבה ספקות, לא האשימה את התובע בגניבה וכן איש לא טען בפניו כי נצפה כביכול במצלמות. התובע נתבקש להמשיך בעבודתו כרגיל.

עוד טענה הנתבעת כי כלל לא הבטיחה לתובע כי יקבל מכתב התנצלות כלשהו. התובע, אשר חפץ עוד קודם לכן לסיים עבודתו בנתבעת ודרש חדשות לבקרים מכתב פיטורין ופיצויים, ניצל את האירוע שקרה על מנת לדרוש פיצויי פיטורים.

לאור האמור, טענה הנתבעת כי משהתובע הפסיק עבודתו מרצונו, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. כמו כן, הנתבעת נהגה כלפי התובע בנאמנות ובתום לב ועל כן הוא אינו זכאי לכל פיצויי בגין הפרת חוזה העבודה מכללא המתבטא כביכול בפגיעה בשמו הטוב ובנפשו של התובע ומוכחשת גם סמכותו של בית הדין לדון בעניין זה.

 

דיון והכרעה:

8.         התובע העיד בעצמו. מטעם הנתבעת העידו מר חיים זכות- אחד ממנהלי הנתבעת שהיה מנהל העבודה של התובע, ומר חיים סמרי- כיום מנכ"ל הנתבעת.

 

9.         לאחר ששמענו את העדויות, בחנו את חומר הראיות ושקלנו את טיעוני הצדדים, החלטנו לקבל את תביעת התובע באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

 

נסיבות סיום עבודתו של התובע- האם התפטרותו דינה כפיטורים?

10.       התובע טען כאמור כי בעקבות האירוע שאירע ביום 3.7.07, שלאחריו מחד הואשם בגניבה שלא ביצע ומאידך נתבקש להמשיך לעבוד כרגיל,  לא יכול היה להמשיך בעבודתו ולכן התפטר בדין פיטורים.

 

11.       באשר לאירוע ביום 3.7.07 העדפנו את גרסתו של התובע במלואה, על פני גרסת הנתבעת והנימוקים יובאו להלן.

 

12.       בסעיף 10 לתצהירו ציין התובע :

            "לתדהמתי, הטיח חיים בפניי האשמה כי אני כביכול גנבתי מהמפעל חלקי פרזול הנמצאים בתוך שקית ניילון שהוכנסה למכוניתי. לחיזוק טענתו ציין חיים בפניי כי המעשה נצפה במצלמות האבטחה של המפעל".

מר זכות טען בסעיף 13 לתצהירו כי מעולם לא נאמר לתובע כי "נצפה במצלמות". גם בחקירתו הנגדית העיד כי (עמ' 13 לפרוטוקול):

"ת.לא אמרתי לו שום דבר על מצלמות. אמרתי שיש חשד שהוא לקח משהו לרכב".

אין זה סביר כי מחד יאשים מר זכות את התובע בגניבה ואף יבקש לבצע חיפוש במכוניתו ומאידך לא יטרח לציין בפניו על מה נסמך החשד הזה. יש לזכור כי מקרה זה אירע לאחר ששני עובדים כבר נתפסו במצלמות האבטחה בעת ביצוע גניבה מהמפעל. מתצהירו ומעדותו של מר זכות עולה כי אף לא טרח לומר לתובע כי מס' עובדים ראו אותו כביכול נוטל שקית מהמפעל.

 

12.       גם לגבי העובדים שפנו אליו, מצאנו סתירה בין תצהירו לעדותו של מר זכות.

בסעיף 5 לתצהירו טען כי:

"ביום 3.7.07 במהלך היום פנו אליי 2 עובדים (כל אחד באופן עצמאי ללא כל תיאום ביניהם) וסיפרו לי כי ראו את התובע לוקח שקית מהמפעל ומכניס אותה בהיחבא לרכבו".

לעומת זאת, בעדותו העיד כי הוא זה שפנה לעובד השני (עמ' 9 לפרוטוקול):

"אחד העובדים אמר שראה את התובע לוקח שקית לאוטו.... המשכתי ושאלתי עוד עובד אחד שגם ראה את התובע".

 

13.       גם באשר ל"שקית" בה נמצאו הצירים של הדלתות, מצאנו לקבל את האמור בתצהירו של התובע כי בעצם כלל לא מדובר בשקית אלא בציפית של כרית. כך ציין התובע בסעיף 11 לתצהירו:

"חיים ביקש לחטט במכוניתי, ולאחר חיפוש קדחתני לא מצא דבר. הייתי אני שבמליצה הוצאתי מהמכונית ציפית שבה היו מס' צירים של דלתות..ושאלתי בציניות את חיים: 'האם זה מה שחיפשת' ומר חיים להפתעתי קפץ כמוצא שלל רב וצעק 'כן, זה השקית שאתה גנבת'".

גם בעדותו העיד על כך התובע (עמ' 4 לפרוטוקול):

"הוא עשה את הבדיקה בעצמו באוטו. הוא לא מצא שום דבר. אני בתמימותי פותח את הבאגז', הייתה ציפית של כרית עם צירים שלי. שאלתי אותו האם את זה אתה מחפש? הוא אמר שכן. זו השקית ניילון וחטף את זה. אבל זו לא שקית ניילון, זו הייתה ציפית של כרית".

מצאנו לקבל את עדותו של התובע כי תחילה נאמר לו כי נצפה גונב חלקי פרזול בתוך שקית ניילון, אך הצירים ברכב היו בכלל בתוך ציפית של כרית. לעניין זה העיד מר זכות (עמ' 9 לפרוטוקול):

"ת.אחד העובדים אמר שראה את התובע לוקח שקית לאוטו, בלי ציון אם זה ניילון או כל דבר אחר".  

כאמור, מצאנו להעדיף את עדותו של התובע לעניין זה כי כלל לא היה מדובר בשקית, אלא הצירים היו בתוך ציפית של כרית. מר זכות אף אישר בעדותו כי התובע שיתף פעולה בזמן החיפוש והיה מעורב בעצמו בגילוי הצירים (עמ' 14 לפרוטוקול).

 

13.       גם לעניין הצירים שנמצאו במכוניתו של התובע, מצאנו סתירה בין תצהירו של מר זכות לבין עדותו. בסעיף 9 לתצהירו טען כי:

"מדובר בצירים מיוחדים אשר נרכשים רק ע"י מפעלים ולא ע"י אנשים פרטיים שכן כדי לחבר אותם נדרשת מכונה מיוחדת המצויה רק במפעלים. מדובר בצירים אותם אנו רוכשים כדבר שבשגרה ואשר כאמור נרכשים רק ע"י מפעלים כדוגמת מפעלנו".

לעומת זאת, בעדותו העיד מר זכות כי גם אנשים פרטיים יכולים לרכוש את הצירים (עמ' 9-10 לפרוטוקול):

"...לא שאי אפשר לרכוש את הצירים אבל בדרך כלל רוכשים את הצירים האלה בחברות. הצירים שהיו בשקית הם מהסוג שרוכשות חברות אבל גם אדם פרטי יכול לרכוש אותם, אך אין לו שימוש בהם כי אין לו את המכונה המתאימה ששותלת אותם".

לעניין זה יוער כי לא מצאנו לקבל את טענה זו, שכלל לא הוכחה, לפיה לאדם פרטי אין יכולת להשתמש בצירים אלו.

 

14.       יש ליתן את הדעת גם לכך שהנתבעת לא טרחה להעיד את שני העובדים אשר לטענתה פנו למר זכות וטענו בפניו כי ראו את התובע נוטל שקית מהמפעל. לאור העובדה שמדובר במחלוקת העיקרית בתיק, הרי שהיה על הנתבעת להעידם על מנת לסתור את גרסת התובע. העובדה שלא עשתה זאת פועלת כנגדה.

 

15.       על כל אלה יש להוסיף את עדות התובע, אשר לא נסתרה, לפיה הוא מבצע גם עבודות פרטיות בערב לצורך השלמת שכר, וזאת בידיעת המעסיק.

            גרסה זו אף היא תומכת בעדות התובע כי הצירים שהיו ברכבו היו רכושו הפרטי. לא מצאנו לקבל את גרסת הנתבעת לפיה נטל התובע שקית מהמפעל. יצוין, כי הנטל להוכיח שעובד ביצע גניבה, מוטל במלואו על כתפי המעביד (דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד-יעקב הלמן, ניתן ביום 5.7.95 ) והנתבעת כלל לא הוכיחה את גרסתה .

 

16.       התובע העיד בתצהירו כי יום למחרת האירוע נפגש עם מר סמרי  אשר ביקש כי ימשיך בתפקידו (סע' 16-19 לתצהירו):

"... המנהל הבכיר, מר סמרי, ציין בפניי כי הוא מאמין שאני אינני גנב וביקש שאמשיך בעבודתי כסדרה.

הבהרתי כי לא אסכים להמשיך בעבודתי אלא אם תחילה אקבל מכתב התנצלות מפורש ורשמי מהנתבעת.

בתחילה הודיעה הנתבעת כי תפעל להוציא הודעה ומכתב התנצלות בנדון.

ואולם, הנתבעת לא עמדה בהבטחתה...".

מר סמרי אישר בתצהירו (סעיף 5 לתצהיר) כי הבהיר לתובע שהנתבעת מעוניינת בהמשך עבודתו כרגיל,  אך הכחיש כי הבטיח לתובע מכתב התנצלות. זאת, שכן, לטענתו:

 "ברור כי האירוע לא רק שלא חייב התנצלות מטעמנו אלא בדיוק ההיפך הוא הנכון".

לעניין זה, מצאנו לקבל את האמור בתצהירו של התובע כי בפגישתו עם מר סמרי ביקש לקבל מכתב התנצלות. יש לשים לב לכך כי גם מר סמרי בתצהירו לא הכחיש כי התובע ביקש מכתב התנצלות, אלא הכחיש את זכאותו לכך.

 

17.       לגבי ימי העבודה לאחר שיחה זו העיד התובע בתצהירו (סעיף 19 לתצהיר):

"...ככל שהזמן עבר כן גבר סבלי ומצוקתי. במשך תקופת עבודה זו, לא יכולתי להתעלם מהיחס השונה שקיבלתי מעובדי המפעל, בדרך הסתכלותם כלפיי והתלחשויותיהם כאילו אכן, חלילה, מדובר בגנב..

מצד אחד המשיכה הנתבעת להעסיק אותי, ואולם מצד שני המשיכה שלא לטהר את שמי ולא החזירה לידיי את הציפית ותוכנה השייכים לי.

הנתבעת העמידה אותי בסיטואציה בלתי אפשרית, ולקחתי לליבי ולבריאותי באופן אישי ועמוק את הסבל ועגמת הנפש שנגרמו לי מדי יום ביומו". 

בעדותו הוסיף התובע (עמ' 6 לפרוטוקול):

"התפטרתי משום שלא קיבלתי מכתב התנצלות, ומכיוון שאני מרגיש עוגמת נפש ואני בא כמו גנב לעבודה. באתי 30 יום כמו גנב לעבודה...". 

לעניין זה, מצאנו לקבל את עדותו של התובע במלואה. מר זכות אישר בעדותו כי עד עצם היום הזה כלל לא החזיר את הצירים לתובע (עמ' 12 לפרוטוקול). זאת, שכן כאמור בסעיף 13 לתצהירו: "האירוע לא השאיר מקום לספקות".

גם מר סמרי, בסעיף 5 לתצהירו, מציין כי האירוע לא חייב התנצלות מטעם הנתבעת אלא "ההיפך הוא הנכון".

יוצא אפוא, כי הנתבעת ראתה בתובע כמי שנטל את הצירים השייכים כביכול למפעל.

לא ברור לעניין זה כיצד מר זכות טוען מחד כי התובע לא הואשם בגניבה (עמ' 11 לפרוטוקול) בעוד שכאמור המשיך לטעון כי התובע נטל לעצמו את הצירים שהיו שייכים לנתבעת.

לעניין זה נשאל בחקירתו הנגדית (עמ' 12 לפרוטוקול):

"ש. איך אתה מגדיר פעולה של אדם שלוקח מוצר שלא שייך לו ושם אותו ברכב הפרטי?

ת.אני לא מגדיר אותו".

אין לקבל תשובה תמוהה זו. ברור מתצהירו ועדותו כי האשים את התובע בגניבה.

כך גם באשר לעדותו של מר סמרי- מחד טען כי אף אחד לא האשים את התובע בגניבה (עמ' 14 לפרוטוקול), אך מנגד אישר כי ראה את המכתב מיום 22.8.07, ששלח עו"ד זילברברג לב"כ התובע, בזמן אמת, קרי כשהתובע עדיין בגדר עובד הנתבעת. במכתב זה צוין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי התובע נטל לרשותו חפצים מהמפעל. כך צוין בסעיפים 10-11 למכתב:

"על אף שהדברים ברורים, יובהר כי הנהלת המפעל רואה בחומרה רבה את התנהגותו של מרשך אשר במצח נחושה "נטל" לרשותו חפצים ומכשירים שונים השייכים למפעל וגרם נזק חמור למפעל ולעובדים.

יובהר ויודגש למען הסר ספק כי ישנם מספר עובדים אשר ראו את מרשך לוקח חפצים שונים מן המפעל". 

יוצא אפוא, כי הנתבעת מחד ביקשה מהתובע להמשיך בעבודתו כרגיל, אך מנגד ראתה בו כמי שנטל לעצמו חפצים השייכים לה ולכן לא ראתה כל צורך לספק לתובע מכתב התנצלות על האשמתו בגניבה.

 

18.       סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובע:

"(א) התפטר העובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

לעניין נטל ההוכחה נפסק:

"השאלה אימתי נקלע עובד למצב, שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה...ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים" (דב"ע נא/ 203-3 הרשקו רובין נ' מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ).

ממכלול הנסיבות שפורטו לעיל, מצאנו כי עולה תשתית עובדתית ברורה המצביעה על הרעה מוחשית בתנאי העבודה וכן על נסיבות בהן אין לדרוש מהתובע כי ימשיך בעבודתו.

התובע, אשר אין חולק כי הוא זה שהביא לידיעת הנתבעת כי נעשים במפעלה מעשי גניבה ובזכותו אף נתפסו 2 עובדים במעשי הגניבה, הואשם לבסוף בעצמו בגניבה. הנתבעת מחד ביקשה מהתובע כי ימשיך בעבודתו כרגיל, אך מנגד המשיכה לראות בו כמי שנטל חפצים מהמפעל.

מאחר ומעשה הגניבה כלל לא הוכח ואף הנתבעת לא טרחה כלל להגיש תלונה במשטרה כנגד התובע, הרי שברור כי על מנת לאפשר לתובע להמשיך בעבודתו כרגיל, היה עליה, לכל הפחות, להבהיר לתובע ולעובדים עימו כי החשדות כנגדו הוסרו. הנתבעת, כלל לא ראתה עצמה מחויבת לנקות את שמו של התובע ממעשי הגניבה.  

 

19.       במצב דברים זה, לא יכול היה התובע להמשיך בעבודתו כרגיל, כאשר מעליו מרחפת עננה כבדה של ביצוע גניבה ממעביד. אין ספק כי מדובר בנסיבות אשר אין לדרוש בהן כי העובד ימשיך בעבודתו,  כאשר שאר העובדים יודעים כי הוא נחשד במעשה גניבה.

כבר נפסק כי עובד שהתפטר מהטעם שנחשד על ידי מעבידו בגניבה והוגשה נגדו תלונה במשטרה בגין החשד הנ"ל, ולאחר התפטרותו הוחלט במשטרה שלא להעמידו לדין מחוסר ראיות, התפטרותו היא עקב נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו (דב"ע נז/6-3 הגביע מוצרי ופלים בע"מ נ' מאיר גבאי, ניתן ביום 27.1.97); תב"ע (חי') לז/285-3 מוחמד ראג'ח אערידי נ' יצחק צוקר, פד"ע י עז).

קל וחומר בענייננו, שעה שכלל אף לא הוגשה תלונה במשטרה בגין החשדות כנגד התובע. 

 

20.       עוד נקבע בפסיקה, כי עובד הרואה עצמו כרשאי להתפטר בנסיבות אלה, חייב לפנות למעבידו להעמידו על ההרעה שחלה או על אותן נסיבות אחרות בגינן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו ולתת למעביד הזדמנות לסילוק הסיבה (דב"ע תש"ן/10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).

כאמור לעיל, מצאנו לקבל את עדותו של התובע כי יום לאחר המקרה דרש לקבל מכתב התנצלות מהנתבעת. הנתבעת לא מצאה לנכון לספק לו מכתב שכזה ולכן ביום 1.8.07 הודיע התובע על התפטרותו שתיכנס לתוקף בסוף חודש אוגוסט 2007. גם במכתב זה שב ודרש לקבל מכתב התנצלות.

לאחר קבלת המכתב, כאשר התובע עדיין בגדר עובד אצלה, שלחה הנתבעת לתובע את מכתב התגובה מיום 22.8.07 בו המשיכה להאשים את התובע כי "נטל לרשותו חפצים ומכשירים שונים השייכים למפעל" ואף ציינה כי היא שומרת לעצמה את הזכות לפנות לכל ערכאה משפטית ובכלל זה למשטרת ישראל. משכך, הרי שניתן לומר כי לנתבעת ניתנה הזדמנות לסילוק הסיבה בעטיה ראה עצמו התובע כרשאי להתפטר.

הנתבעת, משיקוליה, בחרה להמשיך להאשים את התובע בביצוע הגניבה וכלל לא ניסתה להסיר את החשד שעמד כנגדו ובכך לאפשר לו להמשיך בעבודתו. 

זאת ועוד, מצאנו לקבל את האמור בסעיף 17 לתצהירו של התובע, שלא נסתר, כי עוד בשיחה עם מר סמרי למחרת האירוע הבהיר לו כי לא יסכים להמשיך בעבודתו אלא אם יקבל מכתב התנצלות. הנתבעת מצידה, בחרה להתעלם מכך. לכן, ניתן לומר כי כבר למחרת האירוע פנה התובע לנתבעת והפנה את תשומת ליבה על הנסיבות בעטיין הוא אינו יכול להמשיך בתפקידו.

לאור כל האמור לעיל, הרי שיש לראות בתובע כמי שהתפטר התפטרות שדינה פיטורים ולכן בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, קמה לתובע הזכות לפיצויי פיטורים.

אין חולק כי השכר הקובע לחישוב זכויותיו של התובע עמד על 6300 ¤. משכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 13,125 ¤. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 12,500 ¤ בלבד ולכן משלא ניתן להעניק לתובע מעבר למה שתבע, זכאי התובע לפיצוי פיטורים בסך של 12,500 ¤.  

 

האם התנהגותה של הנתבעת מהווה הפרת הסכם העבודה מכללא:

21.       התובע טען כאמור כי התנהגותה של הנתבעת, שהביאה להתפטרותו בדין פיטורים, מהווה הפרת חוזה העבודה ולכן הוא זכאי לפיצויי בגין ההפרה.

 

 

22.       האם הפר המעביד את חוזה העבודה בין הצדדים?

            בס' 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 נקבע:

            "בחוק זה –

            "הפרה" – מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה.

            על פי דעתה של המלומדת פרופ' גבריאלה שלו בספרה "דיני חוזים" (מהדורה שנייה), הגדרה זו היא רחבה וכוללת: קיום פגום, אי קיום, סירוב לקיים ופיגור בקיום. כל סטייה של הקיום בפועל מהחוזה מהווה הפרה.

           

23.       נטל ההוכחה כי בוצעה הפרת חוזה מוטלת על מי שטוען טענה זו.

            אנו סבורים כי "הפרת חוזה עבודה" היא על ידי מעשה או מחדל שבוצע על ידי צד לחוזה ואינו תואם את התנאים שנקבעו בחוזה.

            ביחסי עבודה לא כל מעשה או מחדל כזה הוא בגדר הפרת חוזה. במקרה זה לא סברנו כי הנתבעת הפרה תנאי מתנאי הסכם העבודה בין הצדדים.

            קבענו לעיל כי הנתבעת יצרה נסיבות  שבהן לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך לעבוד בהן. זוהי אינה הפרת הסכם, אלא עילה להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים. ס' 11 א לחוק פיצויי פיטורים, מקנה תרופה בגין נסיבות כאלה, ואין מקום להיזקק לטענה של פיצוי בגין הפרת הסכם.

            לפיכך – אנו דוחים את התביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם.

                       

24.       התובע הוסיף וטען כי נגרמה לו פגיעה בשמו הטוב, בנפשו ובגופו, ולמעשה – הוא טוען כי נגרמה לו עוגמת נפש על ידי המעסיק המזכה בפיצוי.

פיצוי בגין עוגמת נפש ניתן על ידי בתי הדין לעבודה במקרים קיצוניים וחריגים.

אנו סבורים כי מקרה זה, בו הואשם התובע בגניבה לעיני העובדים ללא בסיס, ונאלץ להתפטר בשל כך – מצדיק פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.

אלה אינן נסיבות שגרתיות המהוות עילה להתפטרות בדין פיטורים, כיוון שנלווית אליהם פגיעה בשמו הטוב של העובד, על כל השלכותיה.

התובע גם צירף אישורים על הפגיעה הנפשית שנגרמה לו עקב האשמה.

 

25.       לאחר ששקלנו את חומרת התנהגותה של הנתבעת ואת היקף הנזק הנפשי של התובע ועוגמת הנפש שנגרמה לו, אנו פוסקים לטובתו פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ¤.

 

סוף דבר:

26.       הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

א.        פיצויי פיטורים בסך 12,500 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.07 ועד לפירעון.

ב.         פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.07 ועד לפירעון.

 

27.       כמו כן, בהתאם להסכמת הנתבעת, כעולה מעמ' 12 לפרוטוקול, תחזיר הנתבעת לתובע את הצירים שנלקחו ממנו, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

 

28.       הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ¤ + מע"מ, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

לאחר מועד זה, ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ז בניסן, תש"ע (11 באפריל 2010) בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

קלדנית: רחל רוזה