בתי המשפט

פסק דין

1.       בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). התובעת, ילידת 1982, נפגעה ביום 3.12.05 בתאונת דרכים עת נהגה ברכב אשר השימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעת. אין  מחלוקת על חבות הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. המחלוקת היא באשר לגובה הנזק.

2.       התאונה ארעה ביום שישי בחצות לערך. רכב צד שלישי, אשר נסע במהירות מופרזת, פגע ברכבה של התובעת מצד ימין עת פנתה שמאלה. ברכבה של התובעת מאחור ישבה אמה. ליד התובעת ישבה חברתה. ברכב הצד השלישי אשר היה מעורב בתאונה ישבו, בהתאם לגרסת התובעת, בדואים אשר החלו לאיים עליה לא להזמין משטרה ולא לפנות לחדר המיון, כאשר בתוך מספר דקות החלה התקהלות במקום. האיומים וההתקהלות הבהילו את התובעת, לטענתה. התובעת נחבלה בראשה, ברגליה ובידיה. למחרת, לאחר שהקיאה פעם אחת, פנתה לחדר המיון. בדיקותיה נמצאו תקינות. לאחר שחרורה מחדר המיון הקיאה עוד ארבע פעמים. עיקר טענות התובעת הן לפגיעה בתחום הנפשי: "בסמוך לאחר התאונה התחלתי לסבול מהפרעות בשינה, פחדים, חוסר ריכוז, חששתי מאד לנהוג, לא היה לי מצב רוח. כמו כן סבלתי מכאבי ראש תכופים וסחרחורות. בלילות הייתי מתעוררת עקב סיוטים וזיעה קרה. חלמתי על התאונה ועל איומי הבדואים שהתקהלו סביבי, צעקו עלי והאשימו אותי בקרות התאונה". היא הופנתה לטיפול פסיכיאטרי במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע כחודשיים לאחר מכן, בדצמבר 2005. בפברואר 2006 הוחל טיפול בתרופה נוגדת דיכאון ובתרופת שינה. חל שיפור במצבה והיא חזרה לנהוג. בסוף נובמבר 2006, כשנה לאחר התאונה, הופסק הטיפול בהמלצת הפסיכיאטרית. מספר חודשים לאחר מכן הופיעו שוב כאבי ראש, הפרעות שינה ומצב רוח דכאוני. בדיקות נוירולוגיות נמצאו תקינות. היא בחרה לא לפנות לטיפול פסיכולוגי באמצעות קופת החולים, זאת, לטענתה, בשל הצורך להמתין לטיפול מספר חודשים. במקום זאת, החל מיולי 2007 החלה בטיפול "קאוצ'ינג" באופן פרטי בתדירות של אחת לשבוע ולאחר מכן בתדירות נמוכה יותר. תחת טיפול זה החלה להרגיש טוב יותר והטיפול הופסק. למרות ההטבה במצבה, טוענת התובעת, היא עדיין לא הבריאה לחלוטין ומפעם לפעם היא סובלת מסיוטי לילה, כאבי ראש, התפרצויות זעם  ודיכאון. עוד טוענת התובעת כי היא סובלת מבעיות ריכוז, בעיות בהן לא נתקלה לפני התאונה. התובעת טוענת כי התאונה פגעה בלימודיה וכי עקב התאונה היא נאלצה להאריך את לימודיה בשנה נוספת, כך שסיימה לימודיה לאחר ארבע שנים במקום שלוש. 

3.       לצורך הערכת פגיעתה של התובעת בתאונה מונה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר דני פישר. ד"ר  פישר בדק את התובעת ביום 16.10.06. מעברה הרפואי ציין כי הייתה מעורבת בתאונת דרכים עם חבלת ראש בשנת 1999 ומאז סבלה מכאבי ראש; כי באוקטובר 2005, כחודשיים לפני התאונה, סבלה מחולשה כללית שנמשכה כשבועיים והחלה לאחר בילוי בדיסקוטק, וכי  טופלה טיפול פסיכולוגי מספר פעמים לאחר שנפרדה מחבר עמו יצאה מספר שנים ואשר איים עליה לאחר פרידתם. ד"ר פישר קבע כי לתובעת נגרמו, כתוצאה ישירה של התאונה, תסמונת פוסט טראומטית ותסמונת לאחר זעזוע מוח. בגין כך, התובעת סבלה מנכות בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 לתקופה של שנה מיום התאונה. לאחר מכן לא נותרה נכות צמיתה. הוא המליץ כי תמשיך במעקב, במידת הצורך, ביחידה לטיפול בטראומה במרכז בריאות הנפש בבאר – שבע.

4.       ד"ר פישר נחקר על חוות דעתו. הוא הסביר כי לא כל דיווח ולא כל סימפטום גורם לנכות או להפרעה תפקודית. יש סימפטומים שלא מגיעים לידי הפרעה. "אם היא נרתעת מבדואים ובכל אופן ממשיכה ללמוד זה לא הפרעה. לדעתי הסימפטומים פה לא גורמים לנכות. היא הולכת למכללה למרות שהיא נתקלת בבדואים...התובעת גם טופלה על ידי פסיכולוג לפני התאונה, היו לה גם כאבי ראש מידי פעם, ולא ראיתי בכך פגיעה בתפקוד. גם אם יש הבדל בעוצמה, עדיין זה לא תפקוד. צריך לראות את זה בצורה כוללת והגיונית, לא כל דבר גורם לנכות... יש שרידים והם לא מגיעים לידי נכות...זה שיש שרידים או שהיא נרתעת מבדואים, זה לא מקנה לה. אי אפשר כל דבר לייחס לתאונה".

5.       התובעת היא ילידת אוקראינה ועלתה לישראל עם משפחתה בהיותה בת 11 שנים. היא סיימה 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה. עם סיום לימודיה עבדה כזבנית בחנות בגדים כשנה. לאחר מכן, מספטמבר 2002 ועד אוגוסט 2003, שירתה כשנה בשירות לאומי כמזכירה רפואית בקופת חולים. לאחר כשנה לאחר סיום שירותה, באוקטובר 2004, החלה ללמוד במכללת ספיר לתואר ראשון בניהול ובקרה תעשייתית. במקביל ללימודיה עבדה תחילה, מאפריל 2004 ועד אוקטובר 2005 בחברת "בזק". מנובמבר 2005 ועד אפריל 2006, לרבות בתקופה שקדמה לתאונה ואחריה, עבדה כמוכרת בחנות ממתקים. לאחר מכן, ממאי 2006 עד יוני 2008, סיום לימודיה, עבדה שוב בחברת "בזק". בנובמבר 2008 החלה לעבוד בהטמעת מערכות מידע בבנק לאומי בתפקיד של הדרכת יועצי השקעות בסניפי הבנק. היא עובדת במשרה מלאה. בהתאם לתלושי השכר שצורפו לא חלה פגיעה בשכר התובעת בחודשים לאחר התאונה יחסית לשכר שלפני התאונה ואף חלה עליה מסוימת בשל עבודה בשעות רבות יותר. התובעת אישרה כי התאונה לא פגעה בהשתכרותה עד היום: "מה שאני מרגישה וכל הסיוטים לא קשור לעבודה שלי בכלל...הייתי חייבת לעבוד".

6.       התובעת טוענת בסיכומיה כי נותרה לה נכות רפואית בתחום הנפשי בשיעור של 5% בגין התאונה. נטען כי ד"ר פישר עצמו אמר כי בית המשפט מוסמך לקבוע נכות כזו. נטען כי לתובעת תקופות טובות יותר וטובות פחות ונכות בשיעור של 5% משקפת שקלול של תקופות אלו. נטען כי התובעת נאלצה להאריך את לימודיה בשנה נוספת וכי חלה ירידה בציוניה. בגין כך, נטען, היא זכאית לפיצוי בשיעור של 10,000 ¤ בגין שכר הלימוד וכן פיצוי בגין הפסד השתכרות  כאקדמאית במהלך השנה הנוספת. נטען כי גם בהעדר נכות רפואית ניתן לפסוק לתובעת סכומי פיצויים בגין אבדן כושר השתכרות.

7.       הנתבעת טוענת בסיכומיה כי פגיעתה הנפשית של התובעת, כפי שנטען על ידה, נובעת מהצעקות והאיומים שהשמיעו כנגדה לאחר התאונה הבדואים שנסעו ברכב המעורב בתאונה, כלומר, מדובר באירוע נפרד מהתאונה עצמה. לא התאונה עצמה גרמה לפגיעה הנפשית אלא אירוע אחר ולכן אין קשר סיבתי בין הפגיעה הנפשית ובין התאונה. לעניין הנכות הרפואית מפנה הנתבעת לחוות דעתו של ד"ר פישר ולדבריו בחקירה, על פיהם לא נותרה לתובעת נכות צמיתה. ד"ר פישר נותר איתן בדעתו זו למרות שאלותיו הרבות של ב"כ התובעת וניסיונותיו לשנות את מסקנות חוות הדעת. הנתבעת טוענת עוד כי לא נגרמה לתובעת גם כל פגיעה תפקודית: היא מתפקדת ללא קושי, סיימה לימודים לתואר ראשון, כאשר  תקופת הלימודים בעיקרה הייתה לאחר התאונה, עובדת במשרה מלאה בעבודה מכובדת, הכרוכה במגע עם אנשים, ומנהלת בהצלחה אורח חיים נורמאלי ומסודר. הנתבעת טוענת כי לאחר התאונה הגדילה התובעת את מספר שעות עבודתה ב"בזק" מ – 40 ל – 50  וכל מעבידיה היו מרוצים ממנה, כך על פי עדותה. גם אם התובעת סובלת מקשיי שינה לעיתים, אין הדבר משפיע על יכולת תפקודה בעבודה, כפי שהעידה בעצמה.  הנתבעת טוענת כי לא הוכח הקשר בין הארכת הלימודים בשנה נוספת ובין התאונה. נטען כי התובעת עצמה ציינה כי יש מקצועות קשים יותר ויש מקצועות בהם היא מצליחה יותר. הנתבעת מציינת כי התובעת עבדה במהלך לימודיה במשך כל השבוע שעות רבות, כי הייתה צריכה לממן את לימודיה והוצאותיה, מה שיכול להסביר את פריסת הלימודים לשנה נוספת. עוד נטען כי לא הוכח גובה ההפסד הנטען עקב העיכוב בסיום הלימודים. הנתבעת טוענת כי כושר השתכרותה של התובעת לא נפגע כלל, שהרי לא נגרמה נכות רפואית צמיתה  ולא הוכחו קשיים מיוחדים בתפקוד. 

8.       לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל הראיות, לא מצאתי מקום לקבל טענת התובעת כי יש לסטות מקביעת המומחה הרפואי בדבר העדר נכות צמיתה. אכן, הלכה  פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לעשות כן בנסיבות העניין. עם זאת, כפי שקבע בית המשפט העליון, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה: "אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה" (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170). אם מתברר שמסקנה בחוות הדעת הושתתה על עובדה שגויה  או על תשתית עובדתית לא מהימנה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה אך, כאמור, מדובר במקרים חריגים בלבד וראה ועוד:  ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (7.3.95); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל , פ"ד נח(2) 583; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (24.11.05); ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (28.3.07). בענייננו, ד"ר פישר ציין והבהיר מספר פעמים כי גם אם לתובעת נותרו שרידים של פגיעה נפשית מהתאונה, הרי שמדובר בשרידים ובסימנים קלים בלבד, אשר בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי אינם מקנים אחוזי נכות צמיתה. מהעובדות שהובררו עולה כי  התובעת המשיכה ללמוד ולעבוד לאחר התאונה, סיימה את לימודיה ועבדה באופן רצוף כל העת. לאחר סיום לימודיה החלה לעבוד במשרה מלאה במוסד גדול, משרה המתאימה לכישוריה. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום לקבוע כי בפני מקרה חריג בו יש להתערב בקביעת הנכות הרפואית שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט. לתובעת, אם כן, לא נותרה נכות רפואית צמיתה עקב התאונה מעבר לנכות הזמנית ממנה סבלה למשך שנה.

9.       הנתבעת טוענת כי אין קשר סיבתי בין התאונה ובין הנזקים הנפשיים להם טוענת התובעת, שהרי הנזק הנפשי הנטען נגרם עקב אירוע נפרד, הוא התנהגות ואיומי הבדואים ולא כתוצאה מפגיעה בתאונה. נוכח העדר קיומה של נכות צמיתה בתחום הנפשי אין משמעות רבה לטענה זו אך אומר כי איני מקבלת הטענה מכמה טעמים. ראשית, מדובר בטענה חדשה לגמרי, שנטענה על ידי הנתבעת לראשונה בסיכומיה, ויש להזכיר שהצדדים התנגדו לשינוי או הרחבת חזית. הנתבעת הכחישה אמנם באופן שגרתי וסתמי בכתב הגנתה את הקשר הסיבתי בין פגיעות התובעת כולן ובין התאונה, אך אם רצתה לטעון כי קיים אירוע נוסף ונפרד מעבר לאירוע התאונה, כאשר יש להפריד בין נזקי התובעת הנובעים מכל אירוע, היה עליה לטעון זאת באופן מפורש ולתת לתובעת הזדמנות להתייחס לטענה, הן עובדתית והן משפטית. שנית, מחומר הראיות ומחוות הדעת הרפואית לא עולה כל תמיכה לטענת הנתבעת. לא נלמדת הפרדה בין נזק שנגרם מהתאונה ובין נזק שנגרם מהאיומים שבאו מיד בעקבותיה. התובעת לא ייחסה את נזקיה לאיומים בלבד אלא גם לקרות התאונה עצמה, שהתרחשה לאחר התנגשות פתאומית וחזקה של רכב הצד השלישי, שנסע במהירות מופרזת, ברכבה. לתובעת נגרם זעזוע מח, היא הקיאה וסבלה מסחרחורות, בחילות וכאבי ראש, כך שהיו מאפיינים גופניים גם לחבלת הראש. התובעת ציינה בתצהירה כי: "הייתי חרדה מפני האיומים של הבדואים ומעצם קרות התאונה...חלמתי על התאונה ועל איומי הבדואים". מומחה בית המשפט  קבע כי התובעת לקתה בתסמונת שלאחר זעזוע מח בנוסף לתסמונת פוסט טראומטית וקבע מפורשות כי הפרעות אלו הן כתוצאה ישירה מהתאונה, מבלי לערוך הפרדה בין התאונה עצמה ובין השתלשלות העניינים לאחר מכן. הנתבעת לא הפנתה למומחה שאלות הבהרה בעניין זה ולא חקרה אותו כלל בנושא זה בבית המשפט.  שלישית, בין אם נבחן הסוגיה כשייכת לשאלת הקשר הסיבתי, שאז יש לבחנה על פי מבחני סיכון ושכל ישר ובין אם נבחן הסוגיה כשייכת לשאלת ריחוק הנזק, שאז יש לבחנה על פי מבחן הצפיות הגלום בסעיף 76 לפקודת הנזיקין, אשר חל בענייננו על פי סעיף 4 לחוק, התוצאה, לדעתי, אחת. לטעמי, הסיטואציה של איומי הבדואים והתקהלות אנשים במקום אינה אירוע נפרד אלא ארוע משולב באירוע התאונה, ארוע שהתפתח מהתאונה עצמה, במהלך טבעי של ההתרחשות, באותו הזמן ובאותו המקום. אין לערוך הפרדה מלאכותית בין התאונה ובין שהתחולל מיד לאחריה ובעקבותיה. נזק נפשי, גם אם בא כתוצאה מאיומים והתקהלות בזירת התאונה, איומים והתקהלות הנובעים מהתאונה עצמה, יחשב עדיין כנזק שבא בעקבות התאונה. לנפגע תהא עילת תביעה אחת, על כל נזקו, בהתאם לכלל ייחוד העילה, כלפי החב בפיצויים על פי החוק. ראה בהקשר זה לעניין כללי הסיבתיות וריחוק הנזק:  א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, 1999, עמ' 260 - 266; י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ' 170 - 173 והאסמכתאות שם. 

10.   לתובעת לא נותרה נכות רפואית ולא מצאתי מקום לקבוע כי מדובר במקרה חריג בו נותרה לה נכות תפקודית למרות העדר נכות רפואית. להפך, העובדת מלמדות כי לא נגרמה פגיעה תפקודית, כאמור. לאור כך, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין אבדן כושר עבודה כמבוקש על ידה.  

11.   התובעת טוענת כי עקב התאונה נאלצה לצמצם את מספר הקורסים שלמדה  ולכן לימודיה לתואר ראשון התארכו בשנה. הנתבעת טוענת כי מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה כלל וטענותיה, בעיקרן, מקובלות עלי. מעבר לעדות התובעת עצמה כי עקב התאונה למדה ארבע שנים במקום שלוש, לא הובאה כל ראיה לתמיכה בכך. לא הוצגו אישורים מהמכללה המלמדים על כך שהתקופה הרגילה והמקובלת ללימודי תואר זה היא שלוש שנים ולא ארבע. לא הוצגו נתונים המתייחסים לשאלה כמה אחוזים מהתלמידים מסיימים הלימודים בשלוש שנים או פחות וכמה בארבע או יותר. לא הובאו, למשל, עדויות מחברים ללימודים של התובעת אשר החלו עמה את הלימודים, עבדו במהלך כל תקופת הלימודים בהיקף בו עבדה התובעת וסיימו שנה לפניה. ד"ר פישר התייחס בעדותו לשאלת ב"כ התובעת בנושא השפעת התאונה על מועד סיום הלימודים וציין: "אני לא יכול לדעת, יכול להיות שמראש היא הייתה ברמה כזו שהייתה מסיימת בחצי שנה, ומראש הייתה מסיימת בארבע שנים. אני לא יכול לדעת אם זו ירידה בתפקוד, או שזה נגרם  בגלל עבודה ודברים נוספים. אתה אומר בהנחה שכן, זו עדיין הנחה, אני לא יודע על מה זה מבוסס...מעשית אם ההפרעה שלה היא אכן הגורם שהיא לא סיימה לאחר 4 שנים, צריכה להיות הפרעה קצת יותר קשה ולא נראה לי שזה מה שיש לה". ב"כ התובעת בסיכומיו טוען כי ניתן לראות קשיים בלימודים לפי גיליונות הציונים שצורפו, אך איני סבורה כך.  דומה שנפלה טעות בידי ב"כ התובעת. התובעת החלה לימודיה בשנת הלימודים תשס"ה, דהיינו, אוקטובר 2004, כשנה לפני התאונה. כך גם רשמה התובעת בתצהירה (סעיף 3). הטענה לירידה בציונים בסמסטר ב' בשנה זו - אין לה דבר או חצי דבר  עם התאונה. מעיון בגיליונות הציונים ניתן לראות שבשנת הלימודים תשס"ו בסמסטר א', הסמסטר בו ארעה התאונה ובו למדה 5 מקצועות, ציוני התובעת דווקא עלו יחסית לסמסטר ב' בשנת הלימודים תשס"ה, לפני התאונה, אז למדה רק 4 מקצועות.  התובעת עצמה ציינה בעדותה כי יש מקצועות לימודים בהם היא מצליחה פחות והם קשים יותר, לעומת מקצועות אחרים, והדברים הגיוניים. עוד יש לזכור כי התובעת עבדה בכל תקופת לימודיה כיון שהייתה צריכה לממן את לימודיה והוצאותיה ודווקא לאחר התאונה החלה לעבוד שעות רבות יותר.  לאור כך, ובהעדר ראיות ברורות לכך שתקופת הלימודים התארכה בגלל התאונה ולא מסיבות אחרות או אילוצים אחרים, איני רואה מקום לפצות התובעת בהקשר זה, אף מבלי להתייחס לטענת הנתבעת, המקובלת עלי, שלא הובאו כלל ראיות בדבר גובה הנזק הנטען.  לאור דחיית הטענה, איני מקבלת גם את הטענה כי יש לפצות התובעת בגין הפסדי שכר עבור שנה נוספת בה יכולה הייתה להשתכר יותר ממה שהשתכרה בפועל.

12.   התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד שלישי. צורפו קבלות בגין תשע  פגישות קאוצ'ינג, כל אחת על סך 200 ¤. למרות שאין מדובר בטיפול פסיכולוגי פורמאלי, הרי שבנסיבות העניין, לאור ההטבה שחלה אצל התובעת עקב טיפולים אלו, כפי שמצוין גם בחוות דעת המומחה, כאשר ממילא הומלצו לתובעת טיפולים פסיכולוגיים שעלותם הייתה דומה, אני סבורה כי התובעת זכאית להחזר הוצאות אלו.  צורפו גם קבלות על רכישת תרופות. ד"ר פישר המליץ על מעקב לעתיד וייתכן ויגרמו הוצאות בגין השתתפות עצמית בהוצאות טיפולים ותרופות. אני מעמידה את סכום הפיצוי לו זכאית התובעת בגין כלל הוצאותיה לעבר ולעתיד על סכום גלובלי של  6000 ¤ נכון להיום. 

13.   בגין כאב וסבל, לאור טיב הפגיעה, גילה של התובעת והנכות הזמנית שנקבעה, אני מעמידה את סכום הפיצוי לו זכאית התובעת על 15,000 ¤ נכון להיום, כולל ריבית.

14.   לסכומי הפיצויים המפורטים לעיל יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ והוצאות משפט בגין אגרה ושכר עדות המומחה. הפיצוי ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ד בטבת, תשס"ט (20 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.