בתי המשפט

PAGE  1

פסק דין

1.      לטענת התובעת, ד"ר מלכוב וד"ר ראובינוף התרשלו כלפיה עת הפנו אותה לבית החולים הדסה לביצוע גרידה.

לטענת הנתבעים, תביעה זו קנטרנית וחסרת בסיס עובדתי ומשפטי.

העובדות

2.      התובעת, אשר סבלה מקשיים להרות, טופלה במסגרת מרפאת פוריות של קופת חולים מאוחדת.

3.      ביום 18.12.01 ניגשה התובעת יחד עם בעלה למרפאה ונבדקה על ידי ד"ר מלכוב.

4.      הבדיקה נערכה כאשר היו תוצאות של שתי בדיקות אולטרסאונד אשר לא הצביעו על הד עוברי.

5.      אין מחלוקת כי בעת הבדיקה סבר ד"ר מלכוב שההיריון לקוי. אין גם מחלוקת כי ד"ר מלכוב הפנה את התובעת לבית החולים הדסה עין כרם.

בין הצדדים קיימת מחלוקת האם ד"ר מלכוב הפנה את התובעת לביצוע גרידה.

כמו כן קיימת מחלוקת בין הצדדים האם פרופ' ראובינוף, אשר עמו התקיימה התייעצות טלפונית לאחר הפגישה עם ד"ר מלכוב, תמך בהחלטה לפיה יש לבצע גרידה.

6.      התובעת העידה כי:

"בסמוך לשעה 17:00 נכנסנו בעלי ואני למשרדו של ד"ר יאן מלכוב, אשר קבע בצורה חד משמעית כי ההיריון שלי אינו תקין, שכן לטענתו בשלב זה של ההריון (כשבעה שבועות ממועד הוסת האחרונה) היה חייב להישמע דופק העובר ולהיראות באולטרה סאונד, ועלי לעבור גרידה" (התובעת, סעיף 13 לתצהיר).

מני מזרחי, בעלה של התובעת, העיד:

"הראינו לו את התוצאות, הוא שאל שתיים או שלוש שאלות כלליות כמו תאריך ווסת אחרונה, מה ההרגשה הכללית של ליאת ומיד אמר שהוא יודע שזה קשה עבורנו, זה אולי תהיה טרגדיה, זה לא נעים אבל נצטרך כנראה לבצע גרידה, לאור כך שליאת נמצאת בשבוע השביעי להריונה, לפי תאריך ווסת אחרונה.." (עמוד 33 לפרוטוקול).

ד"ר מלכוב העיד כי הוא הסביר לתובעת ולבעלה שההיריון כנראה לא תקין וכי לא רואים הד עוברי בשתי בדיקות האולטרסאונד, ובעקבות זאת הוא נתן הפניה לבדיקות דם וכן לבדיקת אולטרסאונד נוספת (סעיף 7 לתצהיר).

לפי תצהירו, כאשר הוא ישב עם בני הזוג, נכנסה לחדר האחות רחל ואמרה שפרופ' ראובינוף, הוא הרופא המטפל, ביקש לתת הפניה לבית החולים הדסה בגלל שההיריון לא תקין (סעיף 7 לתצהיר).

ד"ר מלכוב הצהיר כי:

"בהתאם להמלצת פרופ' ראובינוף, הפניתי את הגב' לבית החולים הדסה להמשך טיפול ובירור. אני אמרתי לגב' טויטו כי בהתאם לבדיקות, יש בעיה עם ההריון ויש להמשיך ולבדוק ואם ההריון לא תקין, יהיה צורך לבצע הפלה. אני אמרתי לה שלצורך כך היא מופנית לבית החולים הדסה" (סעיף 8 לתצהיר).

בחקירה הנגדית השיב ד"ר מלכוב: "ואני לא כתבתי לעשות גרידה, כתבתי רק את האבחנה שההריון לא תקין, לא כתבתי לגרידה" (עמוד 65 לפרוטוקול).

7.      אני מעדיפה את עדות התובעת לפיה ד"ר מלכוב אמר לה כי יהיה עליה לבצע גרידה.

בתיק המרפאה, נ/3 נרשם:

"U/S 18/12/01 - ...ללא הד עוברי. הופנתה לגרידה באבחנה של missed"

כשיצאה מחדרו של ד"ר מלכוב, פנתה התובעת לאחות, רחל ברקאי. רחל רשמה:

"אין דופק מופנית לגרידה" (רחל ברקאי, עמוד 1 לפרוטוקול).

פרופ' ראובינוף הצהיר כי רחל התקשרה אליו ומסרה לו שבני הזוג טויטו היו בביקור אצל ד"ר מלכוב והוא הפנה אותם לגרידה (סעיף 4.1 לתצהיר). כך הוא גם העיד בעמוד 47 לפרוטוקול.

האמור בתיק המרפאה, הרישום שערכה רחל ועדותו של פרופ' ראובינוף תומכים בעדות התובעת.

טענת הנתבעים כי רחל הבינה כך מהתובעת איננה מתיישבת עם הרישום בתיק המרפאה.

8.      אין מחלוקת כי פרופ' ראובינוף לא היה במרפאה באותו יום. אין גם מחלוקת כי האחות רחל ברקאי התקשרה אליו וסיפרה לו על ממצאי הבדיקה של ד"ר מלכוב.

9.      פרופ' ראובינוף הצהיר כי לאחר שהוא שמע את הנתונים מרחל, הוא הציע שבני הזוג ייפנו לחדר מיון בהדסה עין כרם ויעברו שם בדיקה והערכה חוזרת על ידי רופא, שלאור תוצאותיה יוחלט בדבר המשך הטיפול (סעיף 4.4 לתצהיר).

לפי תצהירו: "הבהרתי לרחל כי במידה ויתברר בחדר המיון שמדובר בהריון לא תקין, הרי שאין מקום לדחייה ויש לבצע גרידה כדי למנוע סיבוכים כגון דימום או זיהום" (סעיף 4.6 לתצהיר).

לשאלה מה היה אחרי שדיברו עם רחל השיב מני מזרחי:

"רחל אמרה לנו שהיא דיברה עם ד"ר ראובינוף והוא המליץ על גרידה. לכן, למיטב זכרוני פנינו חזרה למלכוב שהוציא טופס הפנייה למיון, העד מתקן, לגרידה" (עמוד 34 לפרוטוקול).

לשאלה מדוע לא נתן ד"ר מלכוב טופס הפניה לגרידה השיב מני מזרחי:

"רצינו לעשות בירור עם ד"ר ראובינוף" (עמוד 44 לפרוטוקול).

לשאלה האם כאשר הם יצאו בפעם הראשונה מהחדר של ד"ר מלכוב היה להם "נייר" ביד, השיב מני מזרחי:

"להערכתי לא. זה נעשה למיטב זכרוני אחרי שהיינו בשיחה עם ראובינוף" (עמוד 43 לפרוטוקול).

10.  על גבי ההתחייבות הכספית למיון שהופקה ביום 18.12.01 נרשם:

 "מופנה אליכם לטיפול דחוף לתאריך 18/12/01

     הגורם המפנה ד"ר מלכוב יאן

     הטיפול/הבדיקה מיון גלובלי

     סיבת ההפניה  בשבוע 7 להיריון בשל היריון לקוי"

ההתחייבות לא מתייחסת לגרידה. האמור בהתחייבות תומך בעדותו של פרופ' ראובינוף  כי התובעת הופנתה לחדר מיון לבדיקה נוספת.

בעלה של התובעת העיד: "לפי מה שהובן לנו, זה שההפניה למיון זה הפנייה לגרידה" (עמוד 33 לפרוטוקול).

ייתכן שכך הבינו התובעת ובעלה, אולם מהראיות עולה שלא כך היה.

11.  אני מקבלת את עדותו של פרופ' ראובינוף, הנתמכת במסמכים ובעדותו של מני מזרחי, לפיה ההפניה למיון לא הייתה הפניה לביצוע גרידה.

12.  אין מחלוקת כי לאחר שבני הזוג יצאו מהמרפאה שוחחה התובעת עם ד"ר גבע, שכנתה, שייעצה לה להמתין, ולכן היא החליטה שלא לפנות לבית החולים.

אין גם מחלוקת כי ביום 25.12.01 ביצעה התובעת בדיקת אולטרסאונד נוספת אשר הדגימה הד עוברי ודופק וכי ביום 10.8.02 נולד לתובעת בן.

האחריות של ד"ר מלכוב

13.  לטענת התובעת, ביסוד הרשלנות של ד"ר מלכוב ושל קופת חולים מאוחדת ניצבת העובדה שד"ר מלכוב ישב במחלקת פוריות והופקד על קביעה אם ההיריון תקין או לא, למרות שלא היה לו את הידע המספק לגבי טיפולי פוריות. לטענתה, אין ספק כי הקביעה של ד"ר מלכוב כי מדובר בהריון לקוי מקורה בחוסר ידיעה של הליכי ההפריה.

עוד לטענת התובעת, ד"ר מלכוב שגה כאשר סבר שאין אפשרות שזרעים שהוחדרו ביום 12.11.01 יפרו את התובעת ביום 18.11.01 וההנחה השגויה של ד"ר מלכוב, כי ההפריה הושגה ביום ההזרעה, הובילה אותו למסקנה וודאית מבחינתו, אך שגויה, אשר לפיה לא הייתה טעות בגיל ההיריון.

התובעת טוענת עוד כי עצם מסירת האבחנה של היריון לקוי היא מעשה רשלני, גם אם לא נכנסים לגורם שביסוד הרשלנות, שהיה במקרה זה אי ידיעה כי הפריה איננה בהכרח מושגת במועד ההזרעה.

14.  הטענה כי ד"ר מלכוב התרשל בקביעתו כי מדובר בהיריון לקוי הנה טענה שברפואה.

התובעת לא הגישה חוות דעת בתמיכה לטענותיה.

לשאלה האם פנתה לרופא לצורך קבלת חוות דעת, השיבה התובעת בשלילה (עמוד 32 לפרוטוקול). עדות זו אינה מתיישבת עם בקשה שהגישה התובעת לבית המשפט ביום 4.9.04 להארכת מועד להגשת חוות דעת, בה נכתב כי המומחה מטעם התובעת שוהה בחו"ל עד ליום 20.9.03 (נ/6).

תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כי טענות שברפואה יש להוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי. על יסוד תקנות אלה נפסק כי הוכחת רשלנות מותנית בהגשת חוות דעת רפואית בעניינים רפואיים, אשר יהיה בה לבסס רשלנות כזו (בר"ע (מחוזי י-ם) 2234/06 ד"ר אריאל כהן נ' רוני מזרחי (פורסם במאגרים, 5.2.07)).

15.  פרופ' ראובינוף נשאל והשיב:

"כשיש שק בגודל הזה ולא רואים בו עובר, שאלה היו הנתונים בפנינו, זה נחשב כקריטריון לקביעה שההריון לא תקין. לכן לאור הנתונים של בדיקת ההריון הגבוה, השק הגדול, והעדר העובר שלא נראה גם פעמיים, היתה בדיקה קודמת יומיים קודם, וכן כל הנתונים לגבי המחזור הטיפולי שהתובעת עברה, וידענו פחות או יותר מתי היא נכנסה להריון, היה נראה לי אז סביר הקביעה של ד"ר מלכוב שמדובר בהריון שקרוב לודאי הוא איננו תקין" (עמוד 48 לפרוטוקול).

על כך שסביר היה להניח כי מדובר בהריון לא תקין חזר פרופ' ראובינוף גם בעמודים 55 ו- 59 לפרוטוקול.

לשאלת ביהמ"ש באיזה שבוע מצפים לראות הד עוברי השיב פרופ' ראובינוף:

"במהלך שבוע חמישי, תחילת שבוע שישי, וכאן היינו בשבוע שביעי כבר, שהיה צפוי לראות הד עוברי בגודל של סנטימטר אחד" (עמוד 58 לפרוטוקול).

16.  בהיעדר חוות דעת ולאור עדותו של פרופ' ראובינוף לפיה הקביעה שמדובר בהריון אשר קרוב לודאי איננו תקין הייתה סבירה, לא ניתן לקבוע כי ד"ר מלכוב התרשל.

בסוף חקירתו נשאל פרופ' ראובינוף האם הוא, במקום ד"ר מלכוב, היה שוקל את האפשרות להמתין עוד מספר ימים ולעקוב, והוא השיב:

"פה מציגים סיטואציה חדשה, שבה אני יושב או במקום הרופא במיון או במקום ד"ר מלכוב ורואה את בני הזוג, זו לא הסיטואציה שהייתי. אם אנו לוקחים את המצב הזה, הייתי שוקל את האפשרות להמתין עוד מספר ימים ולעקוב.

ש. היית שוקל בחיוב

ת. כן" (עמוד 59 לפרוטוקול).

אין באמירה זו של פרופ' ראובינוף, הנאמרת בדיעבד, כדי לבסס טענה שד"ר מלכוב התרשל, כאשר סבר שיש מקום לבצע גרידה.

כפי שנפסק, המבחן אשר על בית המשפט לבחון מעשה או מחדל  של רופא איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע, בשעת מעשה (ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142 (1991)). עוד נפסק כי רופא עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה הפרת חובה או            רשלנות (פרשת קוהרי הנ"ל; ע"א 612/78 סמית נעים פאר נ' ד"ר ישראל קופר, פ"ד לה(1) 720 (1980)).

17.  אני מקבלת את טענת התובעת לפיה הנתבע 4 לא התייחס לאפשרות שיהיה הפרש של מספר ימים בין ההזרעה להפריה. מעדותו של ד"ר מלכוב נראה כי הוא אכן לא לקח בחשבון נתון זה (סעיף 6 לתצהיר; עמוד 69 לפרוטוקול). ד"ר מלכוב אף סבר שגיל ההיריון בעת הבדיקה על ידו היה שבעה שבועות פלוס יומיים (עמוד 63 לפרוטוקול; עמוד 71 לפרוטוקול) בניגוד לפרופ' ראובינוף אשר העיד כי גיל ההיריון במועד בו נערכה הבדיקה אצל ד"ר מלכוב היה ששה שבועות ויומיים, שזהו השבוע השביעי (עמוד 57 לפרוטוקול), אלא שאין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לשנות את המסקנה לפיה לא הייתה במקרה זה רשלנות באבחנה, שכן לא בעקבות טעות זו נקבעה האבחנה.

18.  לאור מסקנתי כי ההנחה שההיריון היה לקוי לא הייתה רשלנית, אני דוחה את טענת התובעת לפיה מסירת האבחנה של היריון לקוי היתה מעשה רשלני.

האחריות של פרופ' ראובינוף

19.  לטענת התובעת, פרופ' ראובינוף נושא באחריות מקצועית ובאחריות מערכתית לאבחנה השגויה שניתנה לתובעת בלא שתוקנה על ידו ובלא שהובהר על ידו כי בכל מקרה אין לבצע גרידה בלא להמתין מספר ימים.

20.  לאור קביעתי לפיה ד"ר מלכוב לא התרשל באבחנה שקבע, לא ניתן לומר כי פרופ' ראובינוף התרשל בכך שלא תיקן אבחנה זו.

הנזק

21.  גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעת לפיה הרופאים התרשלו כאשר סברו שההיריון לא תקין ויש לבצע הפלה, דין התביעה להדחות מהטעם שלא הוכח כי נגרם במקרה זה נזק.

22.  אין מחלוקת כי התובעת לא הגיעה לבית החולים הדסה וגרידה לא בוצעה. סביר גם להניח שאם לא היה מקום לבצע גרידה בשלב זה, כפי שטוענת התובעת, הרי גם אם היא הייתה מגיעה לבית החולים הדסה, הרופאים בבית החולים לא היו מבצעים את הגרידה.

פרופ' ראובינוף העיד כי התהליך במיון הוא לא אוטומטי, הרופא במיון עושה את ההערכה המלאה מחדש ואם מתעורר ספק הוא מתייעץ (עמוד 49 לפרוטוקול).

לפי עדותו, כאשר אשה מגיעה לחדר מיון ומחליטים שמדובר בהריון לא תקין, ברב המקרים לא מבצעים את הפעולה באופן מיידי, אלא אם קיים סיבוך שמצריך את זה (עמוד 61 לפרוטוקול).

אני דוחה את טענת התובעת לפיה אלמלא ד"ר גבע הייתה עוצרת את המהלך, אז אין שום וודאות שהמהלך שהחל בטעות של ד"ר מלכוב לא היה נמשך.

23.  התובעת העידה כי בעקבות האירוע נגרמה לה סערת נפש אשר ליוותה אותה במהלך ההיריון (סעיף 23 לתצהיר). לפי עדותה, הגדרת ההיריון שלה כ"לא תקין" ליוותה אותה בשבועות של ההמתנה להתפתחות העובר, וגם לאחר מכן (התובעת, סעיף 24 לתצהיר).

24.  אני מקבלת את עדותה של התובעת לפיה נגרמה לה סערת נפש בעקבות קבלת האבחנה מד"ר מלכוב, אלא שסערת נפש זו, ככל שהיא נוגעת לאבחנה של ד"ר מלכוב, לא אמורה הייתה להמשך מעבר לזמן הקצר שבין קבלת האבחנה לבין קבלת עצתה של ד"ר גבע. התובעת הרי לא סמכה על ד"ר מלכוב וקיבלה יעוץ אחר, שעליו היא סמכה, ובכך, למעשה הסתיימה הפרשה בכל הנוגע לאבחנה של ד"ר מלכוב.

25.  אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה אם וככל שהתובעת דאגה בשבוע שמיום 18.12.01 עד ליום 25.12.01, הרי שדאגה זו הייתה כתוצאה מהידיעה כי לא נראה הד עוברי בשבוע שבו צפוי היה שיראה עובר, ולא מרשלנות רפואית כלשהי.

26.  שבוע לאחר הביקור אצל ד"ר מלכוב בוצעה בדיקת אולטרהסאונד ובה נראו עובר ודופק. במועד זה התברר כי מדובר בהיריון תקין, וממועד זה בודאי אמורים היו לחלוף כל הדאגות הנובעות מהאבחנה שמסר ד"ר מלכוב לתובעת.

27.  לטענת התובעת, הפגיעה העיקרית באה לידי ביטוי בתחושה אשר התובעת לוקחת עמה עד היום והיא תחושה של פגיעה. לטענתה, היא נפגעה מטיפול רשלני שהיא קיבלה, נפגעה מכך שהרופאים שאמורים היו לדאוג לה, הפנו אותה לעשות גרידה, כאשר רופאה, שהיא שכנה שלה, אמרה לה לא לעשות גרידה.

עוד לטענת התובעת, הרופאים לא התייחסו למקרה ברצינות מספיקה, לא חשו את גודל האחריות אשר התובעת ציפתה מהם לחוש, ולא פעלו מתוך ידיעה שהם אחראים לעניין מאד משמעותי ויקר לחיי התובעת ובעלה. זו, לטענת התובעת, הפגיעה, זה הכאב וסבל שלה וזו האחריות של הנתבעים.

התובעת טוענת עוד כי הייתה במקרה זה פגיעה באוטונומיה שלה להחליט על גופה, לקבל את הנתונים ולשקול אותם, ופגיעה בזכות זו מזכה אותה, לטענתה, בפיצויים גבוהים.

28.  מאחר ולא קיבלתי את טענת התובעת לפיה הטיפול שקיבלה היה רשלני, דין טענותיה, ככל שהן נוגעות לפגיעה אשר היא חשה, להדחות.

גם אם הייתה התובעת מוכיחה כי האבחנה הייתה רשלנית, הפיצוי המגיע הוא לכל היותר בגין אותה שעה של סערת נפש שהיא חוותה בין הביקור אצל ד"ר מלכוב ובין השיחה שלה עם ד"ר גבע (לעניין פיצוי שנפסק בגין אבחנה שגויה ראו את ת"א (שלום י-ם) 12474/05 אבו סארה נגד קופת חולים לאומית (פורסם במאגרים, 11.10.07)).

29.  אשר לפגיעה באוטונומיה, סעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996 דן בהסכמה מדעת לטיפול רפואי. סעיף 13(א) לחוק קובע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

מידע רפואי כולל סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי.

אם אמנם נכון היה לאפשר לתובעת להמתין שבוע נוסף, לפני קבלת החלטה על המשך טיפול, טענה אשר לא הוכחה בפני, ניתן היה לצפות מד"ר מלכוב ופרופ' ראובינוף שיידעו את התובעת על אפשרות זו, על מנת שהיא זו שתכריע, אלא שבכך לא די.

השלב של הטיפול הרפואי, שהוא הגרידה, טרם החל. לא הוכח, כאמור, כי האפשרות של העדר טיפול, בשלב בו נבדקה התובעת על ידי ד"ר מלכוב, הייתה אפשרות אשר צריך היה להציע ולשקול, ובנוסף, יש להניח כי אם אמנם הייתה אפשרות שלא לבצע באותו שלב גרידה, היו הרופאים בחדר המיון מיידעים את התובעת על כך ובכך מביאים לידיעתה את כל האפשרויות.

בנסיבות אלה וכאשר התובעת קיבלה את המידע מד"ר גבע כשעה לאחר הביקור אצל ד"ר מלכוב וכלל לא הגיעה לבית החולים, קשה לקבוע כי הייתה כאן פגיעה באוטונומיה, וגם אם הייתה, אין היא מצדיקה פיצוי.

30.  אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה ראש נזק של פגיעה בזכות לקבל טיפול רפואי אחראי לא מוכר בדין.

סיכום

31.  אני דוחה את התביעה.

32.  בנסיבות המקרה ולמרות ששאלת האחריות והנזק הובהרו לתובעת עוד בתחילת ההליך, אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ה בטבת, תשס"ט (21 בינואר 2009) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.