בתי המשפט

פסק דין

התובעת, ילידת 20.1.84, נפגעה בתאונת דרכים ביום 15.2.05 עת הייתה בדרך הביתה מעבודתה.  התאונה נגרמה עקב מעידה בעת ירידתה מאוטובוס הנהוג על ידי הנתבע 1, ליד ביתה. אין מחלוקת כי מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה ואין מחלוקת אודות חבות הנתבעים לפיצוי התובעת.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, אפוא, בשאלת הנזק שנגרם לתובעת בעקבות התאונה, וכפועל יוצא מכך, שיעור הפיצוי הראוי בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

הנכות הרפואית

על פי התיעוד הרפואי, נבדקה התובעת בבית החולים אסף הרופא לאחר התאונה. שם נמצאו רגישות באספקט החיצוני של הקרסול, הגבלה בתנועה והמטומה. לא אובחנו שברים, והתובעת נשלחה לביתה עם המלצה לקומפרסים קרים, משככי כאבים וביקורת רופא מטפל. אולם, הכאבים לא חלפו, וחמישה חודשים מאוחר יותר הדגים האולטרא סאונד תפליט בורסלי קטן, ללא נזק לגידים. מיפוי עצמות העלה חשד לארטריטיס לאחר חבלה. התובעת המשיכה להתלונן על כאבים, ולדבריה החליפה מקום עבודה בשל כך. בבדיקה אצל מומחה בית המשפט, ד"ר הלפרין, טענה שעדיין חובשת את הקרסול בחבישה אלסטית, מתקשה ללכת בנעלי עקב, לא מסוגלת לבצע פעילות אירובית בחדר כושר, ולאחר שעתיים הליכה נגרם כאב והתנפחות של הקרסול. המומחה לא מצא צליעה או מגבלה למעט הגבלה קלה באינברסיה. המומחה מצא רגישות בקדמת הפטישון החיצוני השמאלי, ובחלקו התחתון. לפיכך העמיד המומחה את נכותה של התובעת על 2%. המומחה ציין עוד כי ייתכן שיפור במצבה של התובעת, היא תזדקק לטיפולים בהתאם לסימפטומים וכי המגבלות התפקודיות קשורות במאמצים קשים במיוחד שיופעלו על הרגל. 

המומחה לא נחקר על חוות דעתו, ולמעשה מחלוקת הצדדים בהקשר זה מתמקדת בעיקרו של דבר בהערכת הנכות התפקודית, נוכח נתוניה של התובעת.

 הפגיעה בכושר ההשתכרות

5.     נקודת המוצא להערכת נכות תפקודית תהיה לעולם הנכות הרפואית. זאת במיוחד בנכויות מתחום האורתופדיה. בתי המשפט נוהגים להעריך את הנכות התפקודית, על מנת לנסות לשער את הפגיעה ביכולת ההשתכרות, שהיא היא הנושא העומד על הפרק (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 והלאה). יחד עם זאת, מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על ההכנסה תהיה תלויה בנסיבות הפרטיקולאריות של כל אדם. אינו דומה מי שנפגע באיבר החיוני לעבודתו למי שנפגע באיבר המשמש באופן אינצדנטאלי לעבודתו. אינו דומה מי שבפועל לא עזב מקום עבודתו ומשתכר כמקודם, למי שטרם השתלב או שכבר נפלט ממקום העבודה.   "השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות" (ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב).

עובר לתאונה עבדה התובעת כבודקת מטענים בנמל אשדוד. היא ניסתה לחזור לעבודה זו אחרי תקופת אי הכושר, ועזבה לאחר זמן מסוים. זאת, לדבריה עקב הקושי התפקודי והכאבים שנוצרו אחרי התאונה. דברי התובעת בהקשר לקשייה בעבודה נתמכו על ידי תצהיר חברתה, גב' אנה טוקר, דברים עליהם לא נחקרה החברה כלל בחקירה נגדית. עם זאת, אין אינדיקציה חיצונית לכך שזו הייתה הסיבה לעזיבת מקום העבודה. התובעת סיפרה כי בתקופת לימודיה במכללה היא עובדת כמלצרית, שזו עבודה הדורשת עמידה והליכה לא מעטים. התובעת הסבירה כי לא מצאה עבודה אחרת היכולה להשתלב עם לימודיה. בחקירה הנגדית הסבירה התובעת כי היא עובדת 3 משמרות בשבוע, כאשר כל משמרת היא בין 6 ל- 8 שעות ושתיים מהן בסוף השבוע, בהן העומס רב יותר. בדרך כלל היא אחראית על 3 שולחנות ויש לה שתי הפסקות קצרות בלבד. התובעת סיפרה כי במהלך עבודתה כמלצרית יש לה כאבים "רבים וחזקים" ברגל (עמ' 9). בכל עת פנויה היא יושבת על כסא או מרימה את הרגל. לדבריה חיפשה עבודה אחרת, אך לא מצאה עבודה אשר השתלבה בלימודיה. היא לא יכולה הייתה להמשיך בחברת אבטחה בנמל, שכן שם העבודה הייתה כרוכה בעלייה וירידה מסולמות, שאת זה לא יכולה הייתה לעשות. התובעת סיפרה עוד כי בחורף הכאבים משמעותיים מאשר בקיץ, וכי בלילות החורף, לאחר העבודה, מרימה היא את הרגל על כרית ועושה "קומפרסים" עקב התנפחות הרגל. ההתנפחות נוצרת לאחר כשעתיים עבודה, אף אם היא נחה שבוע קודם לכן. התובעת אף משתמשת באופן קבוע בגרב אלסטית. עוד מסרה התובעת כי היא סטודנטית למשפטים במכללה, ציוניה טובים, והיא מקווה להתמחות ולפתח קריירה של עורכת דין בתחום הפלילי.    ב"כ התובעת סבור כי נוכח נתונים אלה יש להעריך את הנכות התפקודית של התובעת בערך של 10%. לשיטתו מקצוע עריכת הדין בכלל, ובתחום הפלילי בפרט, מחייב עמידה ממושכת בעת דיונים בפני בית המשפט, והליכה ממושכת בין בתי המשפט ובין אולמות בכל בית המשפט. לשיטתו עבודה כעורכת דין תהיה קשה יותר מעבודתה הנוכחית במלצרית במשמרות בודדות בשבוע, ולפיכך הנכות תבוא לידי ביטוי ביתר שאת ותפריע לה מבחינה תעסוקתית ותפקודית. ב"כ הנתבעים, לעומתו, סבור שאין כל משמעות תפקודית לנכותה הרפואית של התובעת. ב"כ הנתבעים מצביע על כך שהנתבעת מצליחה לעבוד משמרות ארוכות כמלצרית, דבר שמחייב עמידה ממושכת על הרגליים, במיוחד בסופי שבוע. למעשה, כבר עתה, כאשר התובעת עובדת פיזית אין כל פגיעה בכושר ההשתכרות שלה, כל שכן כאשר תעבוד כמשפטנית או כאקדמאית. ב"כ הנתבעים מזכיר כי על פי חוות הדעת הרפואית הכאבים נוצרים אך ורק עקב מאמצים פיזיים מיוחדים. התובעת מכוונת את עתידה כמשפטנית, ושני הצדדים הסכימו שיש להניח כי זה יהיה מסלול חייה המקצועיים, אף על פי שהיא לפני תחילת הדרך, ולטעמי יש מקום לתת משקל לספק מסוים בעניין זה. אולם, בהנחה שאכן מדובר במסלול של עורכת דין, איני יכול להסכים עם אף אחד מהצדדים. יש בהחלט היבטים פיזיים בעבודת עורך הדין, בהם גם היבטים הנוגעים לפעילות הרגל והקרסול. העבודה אכן כרוכה, לעיתים, בעמידה ממושכת, עליה וירידה של מדרגות, נשיאת תיקים כבדים מהמכונית ועד לאולם המשפט ועוד. אולם, על פי חוות הדעת, אין לתובעת קושי לעשות את כל זאת, אלא כאשר מדובר "במאמצים קשים במיוחד". מאמצים מסוג זה אפשריים בחיי פרקליט, אך הם יהיו בדרך כלל נדירים, אף אם ירבו יותר אצל ה"פליליסט" או ה"נזיקיסט" מאשר אצל עורכי דין אחרים. עורכי דין נכים מבקשים ומקבלים רשות לישב בעת טיעוניהם או חקירותיהם בבית המשפט. המקרים בהם לא יצליח עורך דין להימנע ממאמץ פיזי קשה במיוחד, או שההימנעות תהיה כרוכה בעלות כספית לשם קבלת עזרה, יהיו מעטים.    מצד שני, יש לקחת בחשבון שעבודה מצטברת של יום שלם של התרוצצות בפני בתי משפט, אפשר שתביא לכאבים לאחר מספר שעות, בימים קשים במיוחד. התובעת בעבודתה הנוכחית כמלצרית הוכיחה כי למען הפרנסה היא מסוגלת לעמוד ביום עמוס כזה, אם כי, מקובל עלי שהדבר קשה לה, ואפשר שלא תוכל להתמיד בעבודה כל כך עמוסה כל ימי השבוע. אולם, בדרך כלל יום עבודה של עורך דין, ואפילו יום עבודה קשה ועמוס, לא יגיע למאמץ פיזי ועומס על הרגליים כעבודת מלצר. יש לזכור, השאלה אינה השאלה התפקודית לעצמה, השאלה היא אם תיגרם ירידה בהכנסה בעתיד עקב קושי זה. לטעמי, תיתכן ירידה מסוימת בהכנסה, בין לעורך דין עצמאי אשר יימנע מקבלת תיקים רבים מיכולתו, או קביעת מספר דיונים רב ביום, ולחלופין לשכיר אשר יימנע מניצול אפשרות ל"שעות נוספות" מרובות בבית המשפט. עם זאת, יש לזכור שכל איש מקצוע בונה את סגנון עבודתו בהתאם ליכולתו, וחזקה על מי שרק מתחיל בקריירה שידע איך לנווט את עבודתו באופן שיתאים ליכולתו.  כאמור, לא אוכל לקבל את טענת ב"כ הנתבעים שאין לדבר משקל כלשהו, אולם הערכתו של ב"כ התובעת היא מופרזת באופן קיצוני, שכן הפגיעה בהכנסות היא בשוליים בלבד. לפיכך, אני מעריך את הגריעה ביכולת ההשתכרות של התובעת בסכום שהוא כאחוז אחד ממשכורתה הצפויה כעורכת דין.

הפיצוי

            הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות

לעניין תקופת אי כושר, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים. תקופת אי כושר שהוכרה על ידי המל"ל עומד על 52 ימי עבודה. משכורתה עובר לתאונה עמדה על 4856 ¤, ואף ב"כ הנתבעת מסכים שיש להעמיד הפיצוי לתקופה זו על שני חודשי משכורת, היינו 9713 ¤. נכון ל- 4/05, ובשערוך להיום הסכום הוא 12,338 ¤. 

 נטען כי נגרמה ירידה בהכנסות התובעת לאחר שחזרה לעבודה החל מחודש 5/05. אכן, בחלק מחודשים אלה ישנה ירידה בהכנסה, אך בחלקם נראית משכורת מלאה ורגילה, בהם החודשים הראשונים לחזרתה לעבודה, עת הייתה עדיין בודקת מטענים בנמל. בהעדר אישור רפואי על היעדרות מסוימת בשל הפגיעה בקרסול דווקא, מעבר לתקופת אי הכושר הראשונית, לכאורה לא ניתן לקשור בין ירידות אלה בהכנסה לבין תאונת הדרכים.  התובעת הפסיקה לעבוד כבודקת מטענים בסוף שנת 2005, אולם, עולה מתצהירה כי הסיבה לכך הייתה מעורבת, הן בשל כאבים והן בשל העובדה כי החלה ללמוד. תקופה מסוימת לא מצאה עבודה ואז מצאה עבודה אחרת בשכר נמוך יותר. בהתחשב בכך שהתובעת חזרה לעבודה כבודקת מטענים, לאחר התאונה, ועבדה שם מספר חודשים, נראה כי הסיבה העיקרית לעזיבת העבודה היא תחילת הלימודים. יש לזכור כי התובעת בעצמה הסבירה כי במקום העבודה התחשבו במגבלותיה, ונתנו לה משמרות בהן העבודה הפיזית מועטה יחסית. לפיכך, אין לראות את ירידת ההכנסות בתקופת הלימודים כנובעת מן התאונה.

ראשי הנזק הנוספים

בגין הנזק הלא ממוני – כאב וסבל, הרי שנוכח העובדה שנקבעו לה 2% נכות, זכאית היא לסכום של 3,601.5 ¤, על פי התקנות. ב"כ התובעת סבור שיש להוסיף על סכום זה במסגרת תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו מממוני) התשל"ו – 1976), וזאת עד למקסימום. אכן, התובעת העידה על סבל משמעותי, בעיקר בתקופת אי הכושר, ובתקופה בה עבדה כמלצרית, יחד עם זאת, אין מדובר בנסיבות המצדיקות הגעה עד למקסימום. לפיכך, יש להעמיד הנזק הלא ממוני על 7000 ¤ בערכי היום. 

לעניין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר, צודק ב"כ הנתבעים כי התובעת לא פנתה לקבל החזרים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה להן היא זכאית מאת המוסד לביטוח לאומי, ואף לא נתנה לכך כל הסבר סביר. התובעת לא הציגה קבלות בגין טיפול כלשהו שלא נעשה בקופת חולים, אלא דמי השתתפות בטיפולים שונים במסגרת קופת החולים. לפיכך, יש להעריך באופן מינימאלי את הוצאותיה תחת כותרת זו. ב"כ התובעת התייחס לחלק התובעת בשכר טרחת מומחה בית המשפט, אך דומני שמן הראוי לכלול סכום זה בהקשר של הוצאות המשפט. נוכח כל האמור, אפסוק סכום גלובלי בסך 1000 ¤, בערכי היום. לעניין עזרת הזולת בעבר, התובעת שהתה באי כושר תקופה מסוימת, ויש לשער שנזקקה לעזרה מסוימת. יחד עם זאת, בעיקרו של דבר הניידות שלה לא הוגבלה באופן משמעותי, ואם חרגה עזרת הזולת מהחובה המוסרית הכללית של משפחה לסייע לבתה בעת מחלתה, לא היה זה בהרבה. אף כאן, אין מקום לפסוק יותר מ- 1000 ¤ וכך אני פוסק. לעניין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת הזולת בעתיד, יש לקחת בחשבון, מלבד הנתונים שצוינו לעיל, כי אף שמומחה בית המשפט ציין שייתכן שיפור במצבה של התובעת, ציין גם כי היא תזדקק לטיפולים בהתאם לסימפטומים. טיפולים כאלה, הממוקדים בכאב ונפיחות יכולים להיות מגוונים, ואפשר בהחלט שחלק לא יכוסה על ידי קופת החולים והמל"ל. לעניין נסיעות, יש לקחת בחשבון כי מדובר ברגל שמאל, ולפיכך אין כל פגיעה באפשרות הנהיגה ברכב אוטומטי. עם זאת, ייתכנו מקרים של צורך בנסיעה חריגה במונית או תחבורה ציבורית אם כאבים יחלו לאחר הליכה או מאמץ לא צפוי, דווקא במקומות שהן במרחק הליכה לגבי אדם אחר. התובעת צעירה, ותוחלת חייה ארוכה, ולפיכך ניתן לצפות ללא מעט מקרים כאלה, אף אם לא יהיו תדירים. סיכומו של דבר, בגין ראש נזק יש לפסוק לתובעת סכום גלובלי בסך 10,000 ¤.  לעניין אבדן  השתכרות בעתיד, ב"כ הנתבעים לא חלק על הצעת ב"כ התובעת להעריך את ההכנסות של עורך דין שטרם החל בקריירה, ככפל מהמשכורת הממוצעת במשק, כממוצע לאורך חייו, בהתאם למתווה שהתווה בית המשפט המחוזי בבאר –שבע בת.א 3334/04 לוי נ' לוי (19.2.07). התובעת צפויה להתחיל לעבוד כעורכת דין, לאחר התמחות ומבחנים, בערך החל משנת 2011, ועד הגיעה לגיל 67 בשנת 2051, היינו כ- 40 שנה.

27.  כאמור לעיל, הערכתי את אבדן ההשתכרות באחוז אחד מהכנסתה הרב שנתית. כפל המשכורת הממוצעת במשק עומד היום על 16,850 ¤ , ובהיוון כפול למועד תחילת העבודה ולהיום, הסכום הוא 35,842 ¤.    

ניכויים

28.אין מחלוקת שמהפיצוי לו זכאית התובעת יש לנכות את דמי הפגיעה שנתקבלו מהביטוח הלאומי, בשיעור 6060 ¤, ובשערוך להיום  7,562 ¤.  

סיכומו של דבר

29.  נוכח כל האמור לעיל, ישלמו הנתבעות לתובעת את הסכומים דלהלן:

הסכומים שנפסקו בגין הפסדי העבר כוללים כולם הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק הדין. לסכום שהתקבל יצורף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ, וכן הוצאות המשפט, לרבות החזר חלק התובעת בתשלום למומחה. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום כ"ה בטבת, תשס"ט (21 בינואר 2009) בהעדר הצדדים

מותר לפרסום 21/1/09.