בתי המשפט

פסק-דין

1.      בפנינו ערעור על החלטת הוועדה לערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959, בה נקבע כי אין קשר סיבתי בין תאונת הדרכים שעבר המערער לבין הנכות הגבית ממנה הוא סובל. המשיב הגיש ערעור שכנגד על החלטת הוועדה, לפיה החמירה התאונה באופן זמני את תחלואת עמוד השדרה המותני והתחתון, עד לשנת 2002.

רקע עובדתי

2.      המערער, יליד 1980, התגייס לשירות חובה כשוטר מג"ב בשלהי שנת 1997, בפרופיל 97, ללא כל רישום רפואי אורטופדי קודם. ביום 4.11.99, נפגע המערער בתאונת דרכים, במהלך שירותו.

המערער נפגע קשות בברכו הימנית. אובחן שבר בפמור דיסטאלי ובפיקה. הוא עבר ניתוח לשם קיבוע השבר, אושפז למשך מספר חודשים, ולאחר מכן הועבר לאשפוז יום לשם שיקום. רגלו הימנית התקצרה ב- 2.5 ס"מ, וכתוצאה מן התאונה הוא מהלך תוך צליעה בולטת ברגל ימין ומשתמש במייצב ברך. מאחר שהמערער היה, כאמור, חייל בשירות חובה בעת קרות התאונה, הכיר המשיב בנכות שנגרמה למערער כתוצאה מן הפגיעה בברך ימין.

בשלב מאוחר יותר התברר כי גם ברך שמאל ניזוקה והיה צורך בהתערבות כירורגית לשם טיפול בפגיעה זו. המשיב הכיר גם בפגימה בברך שמאל כנכות הנובעת מן התאונה.

3.      המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם ההגבלה בתנועת הגב, וכאבי הגב מהם סובל המערער, קשורים בתאונה ונובעים ממנה. בסוגיה זו, העדיפה הוועדה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב על פני חוות הדעת מטעם המערער, בכפוף לסייג שהתאונה החמירה זמנית את תחלואת עמוד השדרה המותני והתחתון של המערער עד לשנת 2002. על סייג זה מוסב הערעור שכנגד.

החלטת הוועדה

4.      נראה כי אף המערער אינו חולק, שלא נפל כל פגם במסקנת הוועדה, לפיה הממצאים בגבו של המערער, והמפורטים בפיסקה 2ה להחלטתה, מעידים על פגם מולד ולא על פגם שמקורו חבלתי (סעיף 14 להודעת הערעור). דומה, כי גם המומחה מטעמו של המערער לא חלק על כך, והודה בחקירה הנגדית כי התופעות המתוארות בגבו של המערער הן בעלות אופי פתולוגי, מולד, ולא חבלתי, אם כי הוסיף כי "אין לשלול שנגרמו מחבלה" (עמ' 4 להחלטת הוועדה).

5.      השאלה האחרת, והיא העומדת ביסוד הערעור, הינה, האם ההגבלה בתנועת הגב, שגם המומחה מטעם המשיב מסכים לקיומה, הינה תולדה של הפגם המולד, ביטוי סימפטומטי שלו, שאין כל קשר סיבתי בינה לבין התאונה, או שמא יסודה בתאונה.

6.      בסוגיה זו העדיפה הוועדה את חוות דעתו של ד"ר דודקביץ, המומחה מטעם המשיב, על פני חוות דעתו של ד"ר לאו, הרופא המטפל של המערער והמומחה מטעמו. את קביעתה מנמקת הוועדה בשלושה נימוקים. הנימוק האחד, כי אין זה סביר שההיצרות בין הדיסקים של עמוד השדרה המותני של המערער נבעה ממקור חבלתי, שכן שינויים אלה מתהווים במשך מספר שנים, ולא בתוך שנתיים, מיום התאונה ועד לגילויים בהדמייה, באוקטובר 2001. הנימוק האחר, כי גם המומחה מטעם המערער הסכים, כי התופעה שנגלתה בהדמייה היא הוכחה לפגם מולד, אולם סתר עצמו בהמשך בקובעו כי אין לשלול כי נגרמה עקב חבלה, וצירף לכך מסקנה וודאית לפיה התופעה הוחמרה על ידי הצליעה ממנה סובל המערער מאז התאונה. והנימוק השלישי מתבסס על כך שאין רצף של תלונות על כאבים בזמן אמת בפני הרופא המטפל מאז ספטמבר 2001 ועד מרץ 2005, ואין ראיה על תלונות נשנות ביחס לכאבי גב בפני אנשי שיקום למיניהם במשך למעלה משלוש שנים.

נוכח כל אלה, מסקנת הוועדה הייתה כי התאונה לא גרמה לנכות הגבית של המערער. עם זאת, הגיעה הוועדה למסקנה, על יסוד התיעוד הרפואי בתיק - ועל אף שהמערער לא תמך את ערעורו על החלטת המשיב בפניה בתצהיר ולא העיד בפניה - כי עקב התאונה החל המערער לסבול מכאבי גב תחתון, עד סוף 2001, וכי הרקע לכאבים אלה היה מצבו הניווני של גבו מלפני התאונה. על פי קביעה זו, התאונה החמירה באופן זמני את תחלואת עמוד השדרה המותני והתחתון של המערער עד 2002, אולם הכאבים עליהם החל להתלונן מאז תחילת 2005 אינם קשורים בתאונה.

רוצה לומר, על פי קביעת הוועדה, התאונה אכן הביאה לידי ביטוי סימפטומטי את הפגם המולד בגבו של המערער, אולם זאת רק באופן זמני, מעת קרות התאונה ועד לסוף 2001. מאחר שלא הוכח בפניה רצף של תלונות על כאבים בזמן אמת מ- 2002 ועד 2005, הרי שאין לייחס את הכאבים המתועדים החל מ- 2005 לתאונה, והם מביאים לידי ביטוי את התחלואה המולדת של המערער, בלא קשר לתאונה.

הטענות בערעור ובערעור שכנגד

7.      לטענת המערער, לעובדה שהשינויים בחוליות עמוד השדרה המותני הם תולדה של פגם מולד אין כל משמעות. השאלה היא מה הגורם שהביא את השינויים הללו לידי ביטוי קליני ותפקודי, כאשר אין חולק כי לפני התאונה לא סבל המערער מכל בעיה בגבו. לטענתו, משהחלה הפגימה המולדת לתת את אותותיה רק עם קרות התאונה, הרי שזו פגימה שיש להכיר בה כפגימה שארעה תוך כדי ועקב השירות. את טענתו סומך המערער, בין היתר, על כך שגם המומחה מטעם המשיב הסכים, כי השינויים בגבו של המערער יכול ולא יהיה להם ביטוי סימפטומטי לאורך שנים (עמ' 9 לפרוטוקול).

המערער הפנה בטיעוניו לנספח ג' להודעת הערעור, הוא דו"ח על פציעה אותו מילא מפקדו ימים ספורים לאחר התאונה, ובו מדווח המערער על הפגיעות השונות שנפגע, ובכללן מתועדת תלונתו על כאבי גב. תלונה זו מעידה על כך שעוד בהיותו שוכב במיטה ללא ניע, כבר אז חש כאבים בגבו. עוד טען המערער, כי גם המומחה מטעם המשיב מסכים, כי קיים רצף טיפולי בגין הפגיעה בברך שמאל ובגין כאבי גב מאז החלמתו מהפציעה ברגל ימין. לנוכח הרצף הרישומי הרפואי שהוצג, המסקנה המתחייבת שהבעיות בעמוד השדרה המותני החלו אצל המערער מיד עם קרות התאונה ובעטיה, ועם הזמן הלכו והחמירו.

8.      המשיב טען בתגובה, כי החל מסוף 2001 ועד לתחילת 2005 אין כל תיעוד של רישום רפואי בדבר תלונות על כאבי גב. מכאן, שאין יסוד לטענת המערער לפיה קיים רצף רישומי רפואי המלמד כי הבעיות בעמוד השדרה החלו אצל המערער מיד עם קרות התאונה. על פי הטענה, התלונה הראשונה הופיעה כחצי שנה לאחר קרות התאונה (במאי 2000), וכאמור, החל מסוף 2001 אין כל תיעוד המתייחס לתלונות על כאבי גב.

עוד טוען המשיב בערעורו כי חוות הדעת של ד"ר דודקביץ מתבססת על תוצאות של בדיקת הדמייה, עליהן אין חולק ד"ר לאו, ולפיהן הממצאים בגבו של המערער הינם על רקע מולד ולא על רקע חבלתי, ולפיכך אין קשר בינם לבין התאונה.

אשר לאמור בחוות דעתו של ד"ר דודקביץ, ולפיו קיים רצף טיפולי בגין כאבי הגב מאז החלמתו מן הפציעה ברגל ימין, הרי שאין כל עדות לרצף טיפולי בסמוך לפציעה. כמו כן מפנה המשיב לעדותו של ד"ר דודקביץ, לפיה להערכתו, כאבי הגב שהופיעו לאחר סיום הליך ההחלמה בברך ימין, מקורם בהליך השיקומי. במהלך השיקום הופעלו שרירים שלא עבדו קודם לכן, והכאבים שחש המערער בגבו נבעו מהפעלתם (עמ' 7 לפרוטוקול). קביעה זו מתיישבת, לטענת המשיב, עם העובדה שהחל מסוף 2001 ועד לתחילת 2005 אין כל תיעוד של רישום רפואי בדבר כאבי גב.

בנוסף טוען המשיב, כי אין ליחס משקל לטענת המערער, לפיה ההסבר לפער הקיים בנוגע לתיעוד הרפואי הינו כי במשך השנים בחר להבליג על כאבי הגב. לטענת המשיב, אם כך הוא, אין להבין מדוע בחר בשנת 2005 לשוב ולהתלונן. כמו כן, המסמכים משנת 2005 הם מסמכים דלים.

9.      אשר לערעור שכנגד, טענת המשיב היא כי החלטת הוועדה סובלת מסתירה פנימית יסודית, שהרי מצד אחד נקבע בה כי המערער לא התלונן על כאבים ברצף בזמן אמת, וכי הכאבים הם פרי השינויים המולדים אותם לא ניתן לייחס לתאונה, ומנגד מצאה לנכון לקבוע כי המערער סבל מכאבים במהלך שנת 2001, שיש בהם משום החמרה זמנית במצבו המולד, כתוצאה מן התאונה.

דיון והכרעה

10.  אף אנו סבורים, כי החלטת הוועדה לוקה בסתירה יסודית ואינה יכולה לעמוד. אלא שלאחר העיון הגענו למסקנה כי הדרך להעמיד דברים על תיקונם הנה קבלתו של הערעור. ממילא שיש לדחות את הערעור שכנגד שהגיש המשיב.

11.  שניים מנימוקי הוועדה להעדפת חוות דעתו של ד"ר דודקביץ, ולדחיית ערעורו של המערער מבוססים על אימוץ הקביעה, עליה אין למעשה מחלוקת, לפיה השינויים בעמוד השדרה של המערער הינם שינויים מולדים ואין מקורם בחבלה. אלא שלטעמנו, נימוקים אלה אין בהם, כשלעצמם, כדי לשלול קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות. אין בהם כדי להתמודד עם סברתו של מומחה המערער ד"ר לאו, כי התאונה גרמה להופעת ביטוי תפקודי של הפגם המולד, אשר אלמלא התרחשה, לא

היה מופיע כלל, או היה מופיע בעוד שנים רבות.

12. הנימוק השלישי מתייחס להיעדרו של רצף של תלונות מזמן אמת, בין סוף שנת 2001 לבין תחילת 2005.  גם נימוק זה אינו יכול לעמוד. כאמור לעיל, תלונתו של המערער על כאבי גב תועדה בדו"ח הפציעה ימים ספורים לאחר קרות התאונה. רוצה לומר, הערכתו של ד"ר דודקביץ, לפיה כאבי הגב מהם סבל המערער החלו להופיע משהחל בתהליך השיקום, והם תולדה של הפעלת שרירים מנוונים, אינה מתיישבת עם המועד הראשון בו תועדה התלונה. קשה להניח, שבאופן מקרי לגמרי, במקביל לתאונה, החל הפגם המולד לתת את אותותיו באופן בלתי תלוי. למעשה, משקבעה הוועדה כי התאונה גרמה להחמרה זמנית בתחלואה בגבו של המערער על רקע מצבו הנווני, דחתה את הסברו של ד"ר דודקביץ להופעת הכאבים. הוועדה קשרה, אם כך, בקביעתה, בין התאונה לבין הביטוי הסימפטומטי של הפגם המולד ממנו סובל המערער, ובכך קיבלה למעשה את עמדתו של ד"ר לאו.

13. נראה בעינינו, כי אין לנתק בין הכאבים, שהביאו לידי ביטוי את התחלואה בגבו של המערער במועד קרות התאונה, לבין הכאבים המתועדים במסמכים משנת 2005. מסמכים אלה, בהם שב המערער ומתלונן על כאבי גב, מתנסחים בלשון דוגמת זו: "הנ"ל ממשיך לסבול מכאבים בגב תחתון", וכן מדובר בהם על כאבי גב כרוניים. הווה אומר, התיעוד, שלא נערך לצורך הליכים משפטיים, מתעד באופן אוטנטי תלונה על כאבים מתמשכים, ולא על כאבים חדשים, ששבו לפקוד את המערער לאחר הפסקה של מספר שנים. נראה איפוא, כי הסיבה בעטיה הופיעו הכאבים מעת קרות התאונה, ובמהלך השנים 2000-2001, היא הסיבה בעטיה ממשיכים הכאבים כפי שהם מתועדים בשנת 2005. טענתו של המערער, לפיה עיקר תשומת הלב הופנתה כל העת לברכיו הפגועות, שהצריכו טיפולים רפואיים, בעוד שבעיית הגב לא הייתה נושא להתערבות טיפולית, מתקבלת על הדעת. להיעדר רצף של תלונות או של טיפול איננו רואים, בנסיבות אלה, לייחס משמעות.

14. נטל ההוכחה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין השירות, בו נושא המערער, הינו רמת וודאות של "מתקבל מאוד על הדעת" (ע"א 472/98 קצין התגמולים נ. רוט, פ"ד מה (5), 203), ואין די בהעלאת אפשרות רפואית כי הפגימה נגרמה על ידי תנאי השירות. ד"ר דודקביץ הסכים, כי הפגם המולד בגבו של המערער יכול ולא יבוא לידי ביטוי סימפטומטי לאורך שנים, וכן הסכים כי אין זה טיפוסי כי אנשים צעירים בגילו של המערער יפתחו בעיות תפקודיות בגין הפגם בשלב זה של חייהם. עוד הודה, כי הפער בין חוות דעתו לבין חוות הדעת של ד"ר לאו הינו קטן ביותר. לנוכח כל אלה, משהגיעה הוועדה למסקנה כי הכאבים המתועדים בשנים 2000-2001 הם בבחינת החמרה זמנית של מצב התחלואה בגבו, ולאור כל המפורט לעיל, אנו בדעה כי המערער עמד בנטל הנדרש לשם הוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגימה בגבו ממנה הוא סובל.  

לפיכך מתקבל הערעור, ואנו קובעים כי הפגימה אשר בגבו של המערער נגרמה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. ממילא נדחה הערעור שכנגד.

המשיב ישלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ¤.

הפיקדון יוחזר למערער באמצעות באת כוחו.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו בטבת תשס"ט (22 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.