בתי המשפט

פסק דין

1.       התובעת ילידת 1972, נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.8.06.

          אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      התובעת נפגעה בגבה וצווארה. בחדר מיון לא נמצאו ממצאים פתולוגיים, לרבות סימני חבלה או המטומות, למעט רגישות מינימלית למישוש בגב תחתון, והתובעת שוחררה בלא שאושפזה, עם המלצה להמשך מעקב אורתופדי.

          ב.      בדיקת סי.טי. של עמ"ש צווארי מיום 5.9.06 העלתה בקע דיסק בגובה L4 – L5.

          ג.       התובעת היתה באי כושר עד יום 24.9.06.

          ד.      התובעת קיבלה 13 טיפולי פיזיוטרפיה.

          ה.      ד"ר אנקשטיין, אשר התמנה כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדיה, היה בדעה, כי: "בבדיקה הגופנית שערכתי, מצאתי כי טווח תנועות עמ"ש מותני מוגבל בדרגה מזערית. הבדיקה הנוירולוגית היתה תקינה. לאור ממצאים אלו, ובהתחשב בממצאי פיענוח בדיקת הסי.טי. וברשומה הרפואית, אני קובע, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לגב' קליימן, נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 5% לפי סעי' 37 (7) (א) חלקי לתקנות המל"ל.

                   בנוסף, אני מכיר בתקופה אשר אושרה לה כחופשת מחלה כנכות זמנית בשיעור של 100%".

          ו.       ד"ר אנקשטיין לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו, ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.

3.       נזקים

          א.      כאב וסבל

                  1)        "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד – מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו.

                             סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

                             תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום"  (ע"א 284/88  גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).

                  2)        התובעת לא אושפזה, לא נגרם לה שבר, היא לא נזקקה לטיפולים חודרניים והיתה באי כושר במשך כחודש בלבד.

                  3)        בנסיבות אלה, אין הצדקה למכסימום הפיצוי עפ"י תקנה 2 ב' לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976 ונראה לי לנכון לפסוק לה פיצוי בהתאם לשיעור נכותה  בסך 8,158 ¤.

          ב.      הפסדי השתכרות

                  1)        עובר לתאונה ולאחריה, עבדה התובעת כפקידה בסוכנות ביטוח והשתכרה כ- 4,400 ¤ לחודש.

                             לטענתה, שולם שכרה של התובעת בתקופת העדרותה בגין חופשת המחלה, על חשבון ימי מחלה, כמפורט באישור המעביד (נספח ד' לסיכומי התובעת). אומנם לא הוגשו תלושי שכר מחודש התאונה, למרות שארעה עם סיומו של החודש, אך מאחר וגם המומחה אישר את חופשת המחלה, ועפ"י אישור המעביד, אכן נעדרה התובעת מעבודתה, הינה זכאית לפיצוי בסך 4,000 ¤ כמבוקש.

                  2)        לטענת התובעת, היא נדרשת תדיר להפסקות בביצוע העבודה, ותובעת פיצוי גם מתום חופשת המחלה ולפי שיעור נכותה.

                  3)        כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח.

                             אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי:

"תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין...

על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (הדגשה שלי - מ.ש.).

(ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11).

                  4)        כאמור, לא הומצאו תלושי שכר מחודש התאונה ואילך ואף לא הומצא אישור מעביד על העדרויות נוספות מעבר לתקופת אי הכושר.

                             בנסיבות אלה,  נדחית הדרישה לפיצוי בגין הפסד השתכרות מתום תקופת אי הכושר ועד היום.

                  5)        התובעת ממשיכה בעבודתה, ללא הוכחת הפסד שכר בפועל, ועל כן לכאורה אין גם מקום לפיצוי עבור הפסדי העתיד, כאמור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול"), מאידך, התובעת רק בת 37 ובפניה עוד כ- 30 שנות עבודה, ועל כן נראה לי לנכון לפצותה עבור הפגיעה האפשרית בכושר ההשתכרות בסך 20,000 ¤.

          ג.       עזרת זולת, נסיעות והוצאות

                  1)        התובעת לא היתה סיעודית בתקופת אי הכושר, לא הוכיחה העסקת עזרה בשכר ועל כן גם אם נזקקה לעזרת בני משפחה, לא חרגה זו מהמקובל ביחסי משפחה, ועל כן אינה ברת פיצוי, כאמור בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד ל"ד(3) 580, 588.

                  2)        לתובעת נותרה נכות בשיעור 5% בלבד, בגין טווח תנועות עמ"ש מתני מוגבל בדרגה מזערית בלבד ולא הוכיחה הזקקות לעזרה במשך כשנתיים וחצי מאז התאונה, ועל כן אין להניח שנפגע כושרה לנהל את משק ביתה ואני דוחה הדרישה לפיצוי עבור עזרת צד ג' בעתיד .      

                  3)        התובעת המציאה קבלות עבור שרותים רפואיים בסך 144 ¤ בלבד וקבלות על הוצאות דלק, שלא ברור הקשר בינן לבין התאונה הנדונה . מאידך, התובעת קיבלה כאמור 13 טיפולים פיזיוטרפיים ועל כן נראה לי לנכון לפצותה עבור הוצאותיה הרפואיות והוצאות הנסיעה בסך 1,000 ¤.

4.       לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן:

          א.     כאב וסבל                       -.8,158         ¤

          ב.      הפסד השתכרות בעבר     -.4,000         ¤

          ג.      הפסד השתכרות לעתיד    -.20,000       ¤

          ד.      הוצאות                           ­-.1,000         ¤

                  סה"כ                            -.33,158     ¤

          בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.

5.       הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 5 (ב) (2) (ב) לתקנות  בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

6.       מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק מהחלטתי ישירות לב"כ הצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום ה' באדר, תשס"ט (1 במרץ 2009) בהעדר הצדדים

קלדנית: מרי  ל.