בתי המשפט

                        אליהו חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

הצדדים לתביעה ואירוע הביטוח העומד במרכזה

1.         התובע הינו תושב הכפר ברא . ברשותו רכב מסוג פולקסווגן גולף, מ.ר 7911718, שנת ייצור 1999 (להלן : "הרכב"). הנתבעת (להלן : "הפניקס") הינה חברת ביטוח אשר במועד הרלוונטי לאירוע המתואר להלן, בטחה את הרכב בביטוח מקיף. צדדי ג', ריאן ראמי וריאן איאס (להלן : "ראמי" ו/או "איאס" ו/או "צדדי ג'", בהתאמה), הינם בעלי ו/או נהגי ו/או מי שבחזקתם היה הרכב מסוג ג'י. אמ. סי ונדורה, מ.ר  2890318 (להלן : "הרכב הפוגע"). הרכב הפוגע היה מבוטח אצל צד ד', חברת הביטוח אליהו (להלן : "אליהו" ) בביטוח צד ג', כאשר המבוטחים בפוליסה הם איאס ו/או ראמי.

2.         לטענת התובע, ביום 11/7/03 בשעה 16:00 או בסמוך לכך, עת חנה רכבו בסמוך לביתו בכפר, פגע בו רכב צדדי ג' וגרם לו נזקים (להלן : "התאונה" ו/או "אירוע הביטוח"). לטענת התובע, שמאי אשר בדק את הרכב קבע כי יש להכריז עליו כאובדן כללי. שווי הרכב ביום התאונה עמד על 52,000 ש"ח, ובניכוי השרידים עומד שווי זה על הסך של 46,879 ש"ח. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ובתוספת דרישה לפיצוי בגין חיוב בריביות בבנק (20,000 ש"ח), הפסד ימי עבודה והתרוצצויות (2,000 ש"ח), עוגמת נפש (5,000 ש"ח), הוא הנתבע במסגרת התביעה שבפניי (סה"כ 75,295 ש"ח).

3.         זה המקום לציין שהתביעה במקורה הוגשה אך ורק כנגד הפניקס, מבטחת הרכב. הפניקס היא שהגישה הודעת צד ג' כנגד איאס וראמי, ואלו האחרונים הגישו הודעת צד ד' כנגד אליהו. יצוין כי לאחר שנשמעו העדויות בתיק, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה ובקש לצרף את צדדי ג' כנתבעים, בעילה הנזיקית. בהחלטתי מיום 27/2/2007 דחיתי בקשה זו, מהנימוקים אשר פורטו שם, וכך נותרים אנו עם תביעה עיקרית המבוססת כל כולה על העילה החוזית – פוליסת הביטוח שבין התובע לפניקס. במידה והתביעה תתקבל ויקבע כי היה כיסוי ביטוחי לאירוע, יהיה מקום לדון בתביעת השיבוב כנגד המזיק, היא ההודעה לצד ג'; ואם זו תתקבל, יהיה צורך לבחון האם לצד ג' קיים כיסוי ביטוח אצל אליהו.

גרסת התובע וטענותיו, בתמצית

4.         התובע טוען כי אירוע הביטוח התרחש כפי שתואר על ידו. עוד הוסיף התובע וטען כי בעת האירוע לא היה לו רישיון נהיגה בתוקף, ולפיכך היה צורך להתניע מדי פעם את הרכב; בעת התאונה, רכבו היה מונע אך לא מאויש, וזאת על מנת למלא את המצבר; התובע היה ביחד עם אביו בבית; הוא שמע את התאונה ויצא לרחוב, בין השאר לאור קריאות השכנים שקראו לו לצאת; לאחר התאונה ,הרכב היה מצוי באמצע הצומת, במרחק כ – 13 מ' ממקום החניה, בעוד שברכב הפוגע היה על המדרכה בצורה אלכסונית, כשחזיתו צמודה לגדר ביתו של התובע (סעיפים 6-8 לתצהיר התובע, ת/3).

5.         לאחר שהתובע יצא לרחוב, ראה הוא לטענתו את הרכב הפוגע נמלט מהמקום. לטענתו, הוא לא הבחין מי הנהג ברכב הפוגע, אלא ציין כי מדובר באחד מבניו של בני עבד אלרחים ריאן, מנהל בית הספר (להלן : "אלרחים").  עוד מציין התובע כי אנשים שעמדו במקום טענו כי הנהג הינו ראמי. בכל מקום, זמן מה לאחר התאונה הגיע אלרחים יחד עם ראמי ואיאס לביתו של התובע, ושוחחו עימו ועם אביו. לטענתו, אלרחים הבטיח באותו מעמד שהוא לוקח אחריות למעשה וידאג לפיצוי (סעיפים 10-15 לת/3).

6.         בהתאם לכך, פנה סוכן הביטוח של התובע לאליהו בדרישה לפיצוי. בטופס ההודעה (נספח ג' לתצהיר התובע) צוין: "רכב המבוטח עמד על הכביש ליד הבית. רכב צד ג' תוך כדי נסיעה לא הבחין ברכב המבוטח שהיה עומד ופגע בו" . חברת אליהו דחתה את הדרישה לפיצוי ביום 29/9/03, וציינה במכתבה: "לא נוכל לאשר התביעה עקב ספק בכנותה" (נספח ז' לתצהיר התובע). על פי סעיף 23 לתצהיר התובע, לאחר שאליהו דחתה את פנית התובע, פנה סוכן הביטוח מטעמו לפניקס בדרישה לשיפוי על פי הפוליסה. הפניקס אף היא דחתה את דרישת התובע  וציינה, בין השאר: "בעקבות קבלת חומר תביעתך קיבלנו לידנו את דו"ח החקירה שנעשתה באמצעות חברת צד ג' (אליהו, ח.פ). ממצאי החקירה עולה כי נזקי התאונה ארעה בנסיבות שונות ולא כפי שדווח על ידך. עוד עולה כי ביום האירוע נהגת ללא רישיון נהיגה בר תוקף" (ראה מכתב הדחייה של הפניקס מיום 22/12/03, צורף כנספח ח' לתצהיר התובע, יכונה להלן : "מכתב הדחייה").

7.         התובע אינו מכחיש כי נחקר על ידי חוקר שנשלח מטעם אליהו; לטענתו, הוא מסר לו את הגרסה כפי ששמע מהאנשים שהתקהלו במקום התאונה; התובע אינו מכחיש כי מסר לחוקר "דבר לא מדויק" (סעיף 26 לתצהירו) לפיו ראה כביכול את התרחשות התאונה. בתצהירו טוען כי עשה זאת עקב הרושם שהיה בקרבו שהחוקר אינו מאמין בקרות התאונה, ושדבריו נועדו לשכנע את החוקר שהתאונה אכן ארעה.

8.         כך או אחרת, התובע טוען כי מבחינתו מדובר בתביעה ברורה ופשוטה: רכבו נפגע בעודו בחניה מרכב הפוגע; הוא מסר גרסה לפניקס, והוא עומד מאחורי גרסה זו; מעולם לא מסר פרט מטעה או שגוי לפניקס; אם מסר פרט לא מדויק לאליהו ו/או אם קיימים הבדלים בין הגרסאות שמסר התובע ומסרו צדדי ג', אין הדבר משנה את העובדה שרכבו נפגע בתאונה בעודו חונה, והרכב היה מבוטח. די בכך כדי להוביל לקבלת התביעה. זה המקום לציין כי לגבי שווי הרכב גובשה הסכמה בין הצדדים, וזה הועמד על סך של 46,800 ש"ח ללא צורך בחקירת השמאי, ראה פרו' מיום 30/10/06, עמ' 36 שו' 8.

9.         יצוין כי בסיכומיו טוען התובע שיש מקום לחייב את הפניקס הן בשל העובדה כי הפרה את חובתה הקבועה בסעיפים 23 ו-27 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן : "חוק חוזה הביטוח"), מכיוון שלא פעלה עצמאית לבירור חבותה והסתמכה על חקירת אליהו בלבד; כי חרגה מהמועדים הנקובים בחוק חוזה ביטוח לבירור התביעה; כי היא מסתמכת על נימוקים לדחיית התביעה שלא נזכרו במפורש במכתב הדחייה, והיא מנועה מלעשות כן לאור הוראת המפקח על עסקי הביטוח.

טענות הנתבעת

10.       הנתבעת טענה כי הן התובע והן צדדי ג' מסרו גרסאות שקריות באשר לאופן התרחשות התאונה, והתובע מנסה להוציא מהנתבעת כספים במרמה, ראה לעניין זה סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעת טענה כי התובע הודה שמסר פרט שקרי לחוקר מטעם אליהו, ודי בכך כדי לבסס את המרמה הנטענת. הנתבעת טענה כי על פי ההלכה (ראה סעיפים 45-47 לסיכומי הנתבעת), החובה שלא להטעות או לרמות את המבטח משתרעת מיום קרות מקרה הביטוח וכולל גם את שלב המשפט, ולכן אין זה מעלה או מוריד שהפרט המטעה נמסר לחוקר מטעם אליהו.

11.       הנתבעת טענה כי בשלב ההוכחות אכן התברר כי הגרסה שמסר התובע אינה נכונה, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו; הוא הדין לעניין גרסת צד ג'. הנתבעת הצביעה על קיומו של אינטרס מכל צד, היכול להוות את המניע למרמה (התובע בשלילת רישיון; לא ברור אם לנהג מטעם צדדי ג' היה רישיון) ולפיכך מבקשת היא את דחיית התביעה.

גרסת צדדי ג' וטענותיהם

12.       לטענת צדדי ג', לאיאס אין כל מעורבות בתאונה ולכן דין התביעה נגדו להידחות. צדדי ג' טענו כי ביום התאונה הרכב  הפוגע היה בחזקת ראמי; ראמי הלך לבקר את עימאד ריאן שגר בכפר, במעלה הרחוב בו גר התובע; ראמי החנה את מכוניתו בסמוך לביתו של עימאד ריאן; עוד בטרם הספיק להיכנס לביתו של עימאד ריאן, שמע צעקות, יצא אל הכביש וראה את רכבו מרוחק כ – 100 מ' מהמקום בו החנה אותו, כשהוא צמוד לגדר הבית של התובע.

13.       לטענת ראמי, הוא הגיע רגלית למקום, הבחין במהומה ובצעקות, נבהל, נכנס לרכבו ונסע מהמקום. כשהגיע לביתו סיפר לאביו את ההתרחשות ואביו אמר שיש צורך ללכת לבית התובע. ואכן, ראמי, ביחד עם אחיו איאס ואביו אלרחים נסעו לבית התובע ושוחחו עימו ועם אביו. ראמי מכחיש את הטענה שאלרחים הבטיח לשלם עבור הנזק, אך מאשר שאמרו שיש ביטוח אם יש צורך, הביטוח ישלם. ואכן, ראמי הגיש הודעה לאליהו בדבר התאונה, בה ציין : "החניתי את הרכב ליד הבית וירדתי. כנראה לא שמתי לב ולא הכנסתי להילוך הרכב התדרר לאחור ופגע ברכב אחר שחנה". זה המקום לציין כי בהעתק שצורף לתצהיר ראמי, המילה "לאחור" מחוקה ובמקומה מצוין "קדימה", ואילו בטופס שהוגש על ידי אליהו (נ/3), המילה "לאחור" אינה מחוקה ולא מופיעה כלל המילה "קדימה". אליהו כאמור דחתה דרישה זו, לאחר ששלחה חוקר לבדוק את נסיבות העניין.

14.       בתצהירו (ג/3) מזכיר ראמי את פגישתו עם החוקר. לטענתו, הייתה אי הבנה בפגישה זו, שראמי הבין שהחוקר שאל אותו מהיכן הוא מגיע עכשיו (עובר לחקירה), ולא הבין כי החוקר שאל אותו לאן הלך עובר לתאונה. לכן טוען ראמי שאם וככל שיש סתירה בנקודה זו, אזי נובעת היא מבלבול ולא משקר חלילה (ראה סעיף 7 ט' לתצהיר). בכל מקרה, צדדי ג' טוענים שאם וככל שהוכח שהייתה תאונה, אזי רכבם פגע ברכב התובע בעודו מתדרדר ויש כיסוי ביטוחי. צדדי ג' חלקו על הקביעות של המומחה מטעם אליהו, לטענתם עבודתו בלתי מקצועית ולא ניתן לקבל את חוות דעתו; הוא הדין לעניין עדות המומחה מטעם אליהו, שעדותו רצופה, לטענת צדדי ג', בעדויות שמיעה.

טענות אליהו

15.       אליהו טענה כי התאונה התרחשה בנסיבות שונות מאלה שתוארו על ידי התובע וצדדי ג', וכי אלה ניסו להוציא במרמה תגמולי ביטוח מהחברות המבטחות. במסגרת ראיותיה, הגישה אליהו חוות דעת של מומחה, אינג' גדליהו וייסמן    (להלן : "המומחה" ו/או "וייסמן", חוות הדעת הוגשה וסומנה ד/1); תצהיר מטעם החוקר ישראל שריקר (להלן : "החוקר" ו/או שריקר", תצהירו סומן ד/3); דו"ח החקירה ותמונה אשר צולמה על ידי החוקר (ד/2); טופס גביית העדות של רמי  (נ'4) וטופס גביית העדות של התובע (נ/2).

16.       וייסמן בחוות דעתו קבע כי טענת ההתדרדרות אינה הגיונית: לטענתו, מדובר ברחוב בשיפוע בצורת האות s. וייסמן טען כי ערך שחזור של התאונה עם מכוניתו, כשגלגליה נעולים. מכוניתו שהתדרדרה גלשה בקו ישר ולא פגעה ברכב חונה שעמד במקום בו עמד כביכול רכב התובע (עמ' 5 לחוות הדעת). לכן, מסקנתו של המומחה היא כי הרכב הפוגע היה מאויש. עוד ניתח המומחה את תמונות הנזק בשני הרכבים וקבע כי לפי מהות הפגיעות, מיקומן וחוזקן, ומקום הימצאות הרכבים לאחר התאונה, לא יתכן כי התאונה התרחשה כפי שנטען (עמ' 8 לחוות הדעת). מסכם המומחה את חוות דעתו וקובע שאין זה סביר שהאירוע המתואר התרחש כאשר הרכב הפוגע אינו מאויש.

17.       החוקר פרט בדו"ח החקירה את הסיבות שהובילו אותו למסקנה שהתאונה התרחשה, אולם בנסיבות שונות מהמתואר על ידי הצדדים: כך, מצביע החוקר על עדות התובע לפיה כביכול היה נהג ברכב הפוגע, בעוד שצד ג' טען כי הרכב התדרדר; החוקר הצביע על הסתירה לעניין מטרת הביקור של ראמי לפני קרות התאונה (ניחום אבלים, לגביה טען ראמי בתצהירו שלא הבין את שאלת החוקר); החוקר הפנה לסתירות בטופס ההודעה, שהמילה "לאחור" מחוקה ; החוקר טען כי מקור מודיעיני מסר לו שברכב הפוגע נהג אח אחר של איאס וראמי, וכי לאותו נהג אין רישיון. כל אלה הובילו את אליהו לדחות את התביעה, ואליהו טענה כי בתום שלב ההוכחות בית המשפט עצמו יכול היה להתרשם מהסתירות הרבות, מהתרחישים הבלתי הגיוניים שהועלו על ידי הצדדים ולכן יש לקבוע כי דין התביעה להדחות,  ולחלופין, על דחיית ההודעה לצד ד'.

העדויות בפניי

18.       בתיק זה התקיימו שלוש ישיבות הוכחות, במהלכן נשמעו העדים הבאים: מטעם התביעה - התובע, הגב' רביעה עאסי, שכנה של התובע (להלן : "רביעה", תצהירה סומן ת/1), והגב' איבתיסאם עאסי, שכנה נוספת של התובע (להלן : "איבתיסאם", תצהירה סומן ת/2); מטעם צדדי ג' – ראמי, איאס ואלרחים; מטעם צד ד' – המומחה והחוקר. למרות שהצו לסיכומים ניתן עוד ביום 30/10/06   הוגשו סיכומי צד ד' רק ביום 5/1/09, עקב איחור גדול בהגשת הסיכומים, הן מצידו של התובע והן מצידם של צדדי ג'.

19.       משהוגשו הסיכומים, יש להידרש לסוגיות העומדות בפני: האם הוכח מקרה הביטוח? האם הוכחה מרמה? היש מקום לקבל את התביעה העיקרית? היש מקום לקבל את תביעת השיבוב, היא הודעת צד ג'? היש מקום לחייב את מבטחת צד ג', אליהו, בנזקי התאונה? אדרש לשאלות כסדרן, אך אקדים כמה מילים לעניין נטלי ההוכחה הנוהגים בתביעות ביטוח.

נטל ההוכחה בתביעות ביטוח

20.       אין מחלוקת כי על המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח אכן התרחש, בנסיבות כפי שטען להן המבוטח; ועל המבטחת מוטל הנטל להוכיח את "היסוד השלילי", דהיינו את כוונת המרמה הנטענת ו/או את התקיימות אחד החריגים הקבועים בפוליסה, הפוטרים את המבטחת מחבותה. ראה בעניין זה ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ"ג (4) 177, 184 ודברי כב' השופטת ארבל בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (פורסם במאגרים): "כאשר מדובר בהוכחת האירוע המוגדר עצמו, זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", לפיו על התובע רובץ נטל השכנוע ביחס לעילת תביעתו. עם זאת, מרגע שהוכיח המבוטח כי התרחש האירוע המוגדר, אין להדביק לו תווית של עבריין, ואם חברת הביטוח מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר, שתתכבד ותביא ראיות לכך."

האם התובע הוכיח את מקרה הביטוח?

21.       ודוק, בשאלה שבכותרת לא די שבית המשפט ישתכנע כי אירע מקרה ביטוח כלשהו, אלא עליו להשתכנע כי מקרה הביטוח אירע בנסיבות כפי שטען להן המבוטח, ראה מחוזי (ת"א) ע"א 2543/04  מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' כחלון פנחס ואח', פורסם במאגרים. במקרה הנדון, לא נתתי את אמוני בגרסת התובע; לא נתתי את אמוני בגרסת צדדי ג'; שוכנעתי, במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי התאונה התרחשה בנסיבות שונות מאלה המתוארות על ידי הצדדים; שוכנעתי כי לכל אחד מהצדדים היה אינטרס להציג את התאונה בנסיבות כפי שהוצגו; שוכנעתי כי התרחיש שהוצג על ידי הצדדים אינו הגיוני ודרגת הסבירות שלו נמוכה ביותר; התרשמתי לרעה מאמינות הצדדים המעורבים, ומצאתי את גרסאותיהם מלאות סתירות, הן סתירות פנימיות והן בין דבריי העדים בינם לבין עצמם. לפיכך, מסקנותיי אלה, אשר יפורטו להלן, מובילות אותי לדחיית התביעה. משנדחית התביעה נדחות גם ההודעות לצד ג' ולצד ד' ואין צורך לדון בהן לגופן, אם כי בממצאי כפי שיפורטו להלן, יש מין הסתם התייחסות גם למערכת היחסים בין צדדי ג לאליהו.

הנימוקים למסקנתי בדבר אי הוכחת מקרה הביטוח כפי שנטען

א.         חוסר ההיגיון והסתירות בגרסת התובע

22.       התובע כאמור טען כי רכבו חנה בפתח ביתו, כשהרכב מונע לצורך מילוי המצבר. כך גם טען בעדותו, עמ' 24 שו' 3, פרו' מיום 6/4/06 (יכונה  להלן הפרו' הראשון). התובע הוסיף כי : "לא פחדתי שמישהו יגנוב לי את הרכב. אני תמיד מחנה שם. גם אם אני משאיר את הרכב דולק לא יקחו אותו." לכאורה, אם כך, ניתן להבין מדברי התובע שמדובר בפעולה שגרתית בכפר. אולם למקרא עדותו של אלרחים, עולה כי לא כן היא: "מפתח לא בטוח, אבל חלונות כן. לא מנוע דולק כי פה יש סכנה, אבל דלתות פתוחות." (פרו' מיום 22/6/06, יכונה להלן הפרו' השני, עמ' 13 שו' 13).     כך, נמצא שדברי התובע, אשר הרבה לטעון למנהגים מסוימים במגזר, אינם מקובלים על תושבי הכפר עצמם. עוד אציין כי גם אם בוחנים את טענת התובע על פי מבחני ההיגיון והשכל הישר, הגרסה לפיה השאיר התובע את רכבו מונע וחזר לביתו, אינה מתקבלת על הדעת.

23.       אם הגרסה אינה הגיונית על פי מבחני השכל הישר ודברי אלרחים, היא בלתי הגיונית בעליל על פי דברי השכנה רעביה. רעביה העידה שראתה את התובע נוהג ברכבו עוד באותו היום, וציינה : "ראיתי אותו ביום התאונה שהוא נוסע, וחנה את רכבו ליד הבית ונכנס הביתה, זה היה בסביבות שעה 16:00..." (פרו' ראשון, עמ' 9 שו' 8-9). אם דברי רעביה נכונים, הרי הרכב נסע עוד באותו יום, מדוע יש צורך לבצע פעולה של מילוי מצבר? ובנוסף, יש בפנינו ראיה שהתובע עשה שימוש ברכב בהיותו בשלילת רישיון, ולא שלילה מינהלית (ראה דברי התובע בעמ' 23 שו' 11 לפרו' הראשון). לכן אם מתרחשת תאונה בזמן הנהיגה, נזקיה אינם מכוסים על פי תנאי הפוליסה , והנה לכאורה בפנינו אינטרס של התובע להציג את התאונה כתאונת "חניה" ולא כתאונת נסיעה.

24.       ככל הנראה בשל הבעייתיות בדברים שנאמרו על ידי רבעיה, לא חזרו עדי התביעה הבאים על הטענה שביום התאונה עשה התובע שימוש ברכב: כך איבתיסאם, אשר לטענתה עמדה במרפסת עת קרתה התאונה (פרו' ראשון עמ' 18 שו' 16), לא ראתה את התובע נוהג ברכב ולא ראתה אותו מבצע ברכב פעולת התנעה (עמ' 19 שו' 10), וגם התובע עצמו הכחיש שימוש ברכב ביום התאונה (עמ' 23 שו' 19). התובע הודה כי עשה ברכב שימוש בזמן היותו בשלילה "רק במצבי חירום" (עמ' 23 שו' 8), ואמר כי מצב חירום הוא כשאביו לא יכול לנהוג ויש צורך לקחת אותו למסגד (עמ' 34 שו' 1-2). ממקבץ גרסאות ועדויות אלו עולה כי לפחות אחד מעדי התביעה משקר: או העדה רעביה שטענה כי ראתה את התובע עושה שימוש ברכב ביום התאונה, או התובע שמכחיש שעשה שימוש כזה. אציין כי דווקא בנקודה זו, ולאור האינטרס עליו הצבעתי לעיל, נראה כי דווקא התובע הוא שלא דייק באשר להיקף השימוש שנעשה על ידו הרכב בהיותו בשלילת רישיון, ובמיוחד ביום התאונה עצמו.

25.       ומכאן, לסתירות הנוספות שהתגלו. כאמור, התובע הודה כי שיקר לחוקר מטעם אליהו עת אמר כי היה עד לתאונה. בתצהיר נימק את השקר בכך שרצה לשכנע את החוקר באמיתות התאונה. בעדות בפניי הוסיף התובע נימוק נוסף לשקר והוא כי החוקר הלחיץ אותו ואיים עליו (עמ' 29 שו' 1-2). נימוק זה לא נכלל בתצהיר. שוב עולה השאלה  מתי דיבר התובע אמת – האם לחוקר, עת אמר לו כי הבחין בתאונה, אם בבית המשפט, עת טען כי לא היה עד לתאונה? יצוין כי לכאורה  בתיק מצויה ראיה התומכת דווקא בעדות התובע בפניי החוקר , והיא טופס ההודעה לפניקס בדבר התאונה – בטופס זה רשם התובע כי רכב צד ג', "תוך כדי נסיעה" פגע הרכבו. בפרטי צד ג' יש אבחנה בין בעל הרכב (איאס) לבין הנהג (ראמי). לאמור התווסף שרטוט המתאר את הכיוון ממנו כביכול הגיע רכב צד ג'. וכי איזה אינטרס יש לתובע לשקר בטופס ההודעה על מקרה הביטוח? הלוא בשלב זה הוא אינו מאוים ואיש אינו מלחיץ אותו, וגם אין צורך לשכנע בדבר נסיבות התאונה? מטעם זה, ומטעמים נוספים שיפורטו בהמשך, מעדיפה אני דווקא את התרחיש שהתובע היה עד לתאונה, וכי זו התרחשה עת רכב צד ג' היה מאויש.

26.       סתירות נוספות התגלו בין עדי התביעה לגבי משך הזמן שנדרש מהתובע לרדת למקום התאונה: בעוד שהשכנות טענו כי לקח לתובע 10 דק' לרדת (עמ' 11 שו' 15; עמ' 19 שו' 24), אזי התובע טען כי לקח לו פרק זמן של 30 שניות (עמ' 24 שו' 18); בעוד שאיבתיסאם ציינה שגם רביעה ירדה לרחוב לאחר התאונה (עמ' 20 שו' 5), אזי רביעה הכחישה שירדה לרחוב לאחר התאונה  (עמ' 14 שו' 24). מדברי רביעה לא ניתן היה להבין איפה הייתה בזמן ששמעה את התאונה, האם במטבח (עמ' 9 שו' 16); האם במרפסת (עמ' 12 שו' 3); האם ראתה טלוויזיה (עמ' 13 שו' 13). לא ברור כיצד רביעה ידעה לזהות דווקא למי שייך הרכב הפוגע, בעוד לגבי יתר הרכבים הודתה שאינה מכירה את הרכבים בכפר (עמ' 15 שו' 3-11). העדויות של רביעה ואיבתיסאם, הנושאות שם משפחה זהה לשל התובע, הצטיירו בעיניי כמוזמנות, ולאחר שהתברר כי יש בהן סתירות, הודיע התובע כי הוא מוותר על עדות עד נוסף שראה כביכול את התאונה, הוא ג'יהאד עאצי. אציין כי בנסיבות אלו, דבריו של ב"כ הנתבעת בפתח הדיון מיום 22/6/06 (פרו' עמ' 8 שו '1-2) אינם נראים בעיני מופרכים כלל ועיקר.

27.       לא נתתי את אמוני בעדות התובע בכל הקשור לזיהוי הנהג הרכב הפוגע לאחר שהתפנה מהמקום (עמ' 25 שו' 25-26); לא ברור מדוע, אם התובע לא הצליח לזהות במדויק את הנהג בזירת האירוע, לא יכול היה לעשות כן בהמשך היום, עת הגיעו הבנים ואביהם אלרחים לביקור (עמ' 27 שו' 13-23); לא ברור מדוע התובע בחר שלא לרשום את פרטי הנהג (עמ' 27 שו' 23).

28.       ולבסוף, עצם העובדה שהתובע תחילה בחר להפנות את תביעתו למזיק ולמבטחתו, ורק אחרי שנדחה פנה לביטוח שלו, אומרת אף היא דרשני: למען האמת, מעדותו של התובע ניתן להבין שרק אחרי שאליהו דחתה את הדרישה, הוא שילם ביטוח מקיף לרכב והפעיל את הביטוח. התובע , במענה לשאלה מדוע הגיש תביעה נגד הפניקס, השיב: "ברגע שדחו את תביעתי. שילמתי מקיף והפעלתי את הפוליסה... הלכתי לסוכן הביטוח והוא הגיש את התביעה" (עמ' 27 שו' 1). אציין כי סוכן הביטוח לא הובא לעדות, ואין מענה לשאלה מדוע טופס התביעה נרשם כפי שנרשם; מתי שולמו תגמולי הביטוח ומתי הועברה דרישה לפניקס.

29.       לפיכך, לא מצאתי כל ממש בטרוניות התובע באשר לבירור החבות על ידי הפניקס ומשך הזמן שנדרש לבירור החבות: גם לדברי התובע עצמו, הביטוח בפניקס "הופעל" רק לאחר שאליהו דחתה את הדרישה. בנוסף, אין כל פסול שהפניקס הסתמכה על דו"חות חקירה של אליהו: מדובר באותה תאונה עצמה, עם אותם גורמים מעורבים, עם אותם עדים. התובע נחקר על ידי חוקר (נ/2) – מדוע הפניקס נדרשת לערוך חקירה עצמאית, אם גרסת התובע כבר פרושה בפניה? האם הפניקס צריכה להניח, כהנחת עבודה, שיתכן והמבוטח שלה ימסור גרסה אחת לחוקר מטעם צד ג' וגרסה אחרת לחוקר מטעמה? והתשובה ברורה.

ב.         חוסר ההיגיון והסתירות בגרסת צד ג'

30.       עד כה סקרתי את הפגמים והכשלים בגרסת התובע, שדי בהם, לא כל שכן במשקלם המצטבר, כדי להוביל לדחיית התביעה.  למעלה מן הצורך אסקור את הכשלים והפגמים בגרסת צד ג', המחזקים את המסקנה שהתאונה לא התרחשה בנסיבות כפי שטען להם התובע.

31.       ראשית, לא נתתי את אמוני בעדותו ראמי: לא ברור לאן היו מועדות פניו לפני התאונה, ראה עדותו המבולבלת בעמ' 22 שו' 10-14 לפרו' השני, והסתירה בעניין ניחום האבלים הנזכר בטופס הגבייה של העדות, נ/4. הסבריו של ראמי לפיהם מדובר באי הבנת שאלת החוקר אינם מקובלים עליי, מנ/4 עולה שראמי העיד מפורשות למעשיו ביום התאונה, יום ו' בשעה 15:00. בנוסף, קיימת סתירה לגבי משך הזמן ממועד ה"ביקור" ועד לשמיעת הצעקות: בעוד שבנ/4 טוען ראמי שחלפו 3 דק' עד ששמע את הצעקות, אזי בעדות ציין כי הצעקות נשמעו כשנכנס לחצר של עימאד. אין ספק כי לא יכולות לחלוף 3 דקות תמימות.

32.       בנוסף, לא ברור מדוע "נלחץ" ראמי וברח מהמקום: לשיטתו, הגיע למקום לאחר שהתאונה התרחשה; באותו זמן, כבר ניתן לראות מהן תוצאותיה – מדוע חשש שאנשים נדרסו? האם לא היו מבחינים בכך מיד? (עמ' 22 שו' 16). ובנוסף, אם הוא לא נהג ברכב והגיע רק לאחר מעשה, מדוע אנשים החלו לצעוק עליו? הלוא לכאורה איש לא יכול היה לראות אותו נוהג (הרי הרכב התדרדר) ולבוא אליו בטענות? תשובותיו של העד בעניין זה לא הניחו את דעתי, עמ' 27 שו' 7-9 לפרו' השני.

33.       לכך אוסיף את התיקון בכתב יד על גבי טופס ההודעה (נ/3), שנמחקה המילה ל"אחור" ונרשמה המילה "קדימה", שמשום מה אינה מופיעה בטופס של אליהו; סוכן הביטוח לא הובא לעדות על מנת להסביר מחיקה זו (עדות ראמי עמ' 28 שו' 22-25); עוד אוסיף את התמיהות לגבי אי שילוב הרכב בהילוך parking,בה בשעה שראמי העיד כי בדר"כ הוא מחנה את הרכב בparking (עמ' 24 שו' 19-20) ושם את בלם היד (עמ' 31 שו' 2); את סירובו של ראמי להיבדק בפוליגרף (עמ' 25 שו' 11,13) ; את להיטותם של שלושת עדי צד ג' להסביר כי החליפו לסוויטש חדש לרכב (אלרחים בעמ' 9 שו' 2; איאס בעמ' 17 שו' 25; ראמי בעמ' 30 שו' 22), וזאת על מנת לשלול את טענת המומחה שהגלגלים היו נעולים; אציין כי לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית חיצונית ממנה ניתן ללמוד שאכן הסוויטש הוחלף; את התמיהה לגבי משך הזמן שחלף כביכול מהעמדת הרכב בחניה ועד ההתדרדרות – הלוא אם הרכב התדרדר, הדבר היה אמור להתרחש מיידית עם עזיבת ראמי את הרכב, ובוודאי שלא כעבור 3 דקות.

34.       לדעתי, די בעדויות הצדדים כפי שפורטו לעיל כדי לשלול את תרחיש התאונה כפי שנטענה. אם היה צורך בדבר מה נוסף, אזי הוגשה בפניי חוות הדעת של המומחה (ד/1), מלווה בתמונות, הסברים מפורטים ומסקנות המבוססות על ניסיונו ומומחיותו של וייסמן. לא הוגשה חוות דעת סותרת; לא עלה בידי ב"כ התובע וצד ג' לקעקע את אמינות המומחה: גם אם הרכב בו נעשה השחזור אינו הרכב שמעורב בתאונה, עדיין אין לפסול את ממצאי השחזור; תוואי השטח הינו נתון, ולא היה חולק לעובדה שהרחוב הינו בצורת s; גם אם הגלגלים לא היו נעולים, כנטען על ידי צדדי ג', אזי התרחיש בו הרכב הלא מאויש "יתמרן" במדויק לעבר רכב התובע, נראה בעייני בלתי סביר עד מופרך.

35.       לכך אוסיף את ניתוח תמונות הנזק בשני הרכבים: גם מבלי להיות מומחה גדול, נראה שיש חוסר התאמה במיקום הפגיעות, אם וככל שהרכב הפוגע התדרדר קדימה; תהיות המומחה באשר למיקום כלי הרכב לאחר התאונה (עמ' 8 לחוות הדעת), בהתחשב בחוקי הפיסיקה, נותרו אף הן ללא מענה; דברי החוקר, אשר העיד על מקור כלשהו ועל כך שהוא משוכנע שלא ראמי נהג ברכב (עמ' 33 שו' 1-2) נותרו אף הם תלויים בחלל האוויר, אם כי יש ליתן להם משקל מועט, לנוכח אי "הסגרת" אותו מקור. כל אלה, לא כל שכן משקלם המצטבר, מובילים אותי למסקנה שהתאונה לא התרחשה כפי שצד ג' טוען.

מסקנת ביניים

36.       אין לי אלא להצטרף לאמור במכתבי הדחייה שנשלחו הן על ידי הפניקס והן על ידי אליהו: שוכנעתי כי התאונה לא התרחשה בנסיבות כפי שתוארו על ידי הצדדים. מכיוון שכך, והיות והתובע לא עמד בנטל הראשוני המוטל עליו להוכיח את קרות מקרה הביטוח כפי שתואר על ידו, אין צורך כלל לדון בטענת המרמה, שדומה כי בנסיבות אלה הייתה מתקבלת. בנוסף, יש יסוד למסקנה ששני הצדדים אימצו גרסה שאם הייתה מתקבלת, הייתה סוללת את הדרך לקבלת תגמולי ביטוח משתי המבטחות.

סוף דבר

37.       התביעה נדחית: התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. בפסיקת ההוצאות התחשבתי בין היתר בהתמשכות ההליכים בתיק זה ובזמן הרב שחלף עד למועד הגשת הסיכומים. הודעת צד ג' והודעת צד ד' נדחית. לאור המסקנות אליהן הגעתי בפסק הדין, הנני מחייבת את צד ג' לשלם לצד ד' הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. ההוצאות שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ואם לא ישולמו, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, ט"ז באדר, תשס"ט (12 במרץ 2009), בהעדר הצדדים.