אסתר שמחוביץ נ' שיפרה גיל
ע"א 3016/09 |
בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
|
||
|
|||
19/03/2009 |
|
כב' השופט צבי זילברטל כב' השופטת גילה כנפי-שטייניץ כב' השופט רפאל יעקובי |
לפני: |
|
1. אסתר שמחוביץ 2. בצלאל שמחוביץ ע"י עו"ד י' ננר |
בעניין: |
|
המערערים |
|
|
|
|
נ ג ד
|
|
|
המשיבים |
1. שיפרה גיל 2. יוסף גיל ע"י עו"ד א' ציטרום
1. משה שמחוביץ 2. אהרון שמחוביץ 3. סימה לוי |
|
|
המשיבים הפורמאליים |
|
|
|
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 14565/06, שניתן ביום 23.11.08 על ידי כב' השופט ד' מינץ
פסק דין
1. המערערים, המשיבים הפורמאליים והמשיבה 1 הם בעלי זכויות במספר דירות ובחלקים מהרכוש המשותף בבניין הנמצא ברח' עמק רפאים 38 בירושלים. המשיבה 1 (להלן "המשיבה") בנתה על גג הבית הסמוך לדירתה תוספת בנייה. עיקרה של בנייה זו נעשתה בהסכמה ועל פי היתר, אלא שהמשיבה הוסיפה ובנתה חדר נוסף על גג התוספת (להלן "החדר הנוסף"). אין מחלוקת שהחדר הנוסף נבנה ללא היתר. המערערים והמשיבים הפורמאליים טוענים, כי דין החדר הנוסף להיהרס, שכן נבנה ללא קבלת ההסכמות הנדרשות לצורך כך. לפיכך הגישו המערערים והמשיבים הפורמאליים (להלן "התובעים") לבית משפט השלום בירושלים תובענה נגד המשיבים, בה עתרו לסילוק יד המשיבים מהרכוש המשותף, להריסת כל בנייה שנבנתה תוך חריגה מהיתר הבנייה (למעט גרם מדרגות מסוים), לסילוק צנרת ביוב או תיקונה ולתיקון צו רישום הבית המשותף בהתאם.
2. בית משפט קמא דחה את התובענה. בית משפט השלום פסק, כי התובענה התיישנה, שכן הבנייה בוצעה למעלה מ-15 שנה לפני מועד הגשת כתב התביעה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי התובעים הסכימו לבנייה, לרבות בניית החדר הנוסף. מעל הדרוש קבע בית המשפט, כי גם ללא הסכמת התובעים, ניתנה הסכמתם של בעלי זכויות אחרים בבניין, בשיעור המאפשר הצמדת חלקים מהרכוש המשותף לצורך הרחבת דירה, על פי הוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.
בית המשפט דחה את טענותיהם הנוספות של התובעים, בעניין אפשרות העלייה לגג ובעניין צנרת הביוב החיצונית, וקבע, כי לא היה מקום להגשת התובענה נגד המשיב 2, שכן אין לו זכויות בדירת המשיבה. התובעים חויבו בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דינם בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
3. המערערים טוענים, כי בית משפט קמא שגה בנימוק המרכזי שעמד ביסוד פסק דינו, בהחילו על עובדות המקרה את הוראת סעיף 71ב לחוק המקרקעין, אשר לא עמדה בתוקפה במועדים הרלבנטיים, שכן החוק תוקן בעניין זה רק בשנת 1995. המערערים מוסיפים וטוענים, כי לא היה מקום לדחות את תביעת התובעים על יסוד טענת התיישנות. בהודעת הערעור נטען, כי מדובר בפעולה נמשכת של תפיסת הרכוש המשותף שלא כדין ולפיכך מדובר בעילה המתחדשת מדי יום. בעת הדיון בערעור הוסיף ב"כ המערערים, כי ככל שמדובר בתובענה שעניינה מקרקעין, ענייננו במקרקעין מוסדרים (לשיטתו), כך שתקופת ההתיישנות עומדת על 25 שנה והתובענה לא התיישנה. לחלופין, אם מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים, נטען כי גם אם הבנייה בוצעה בשנת 1991, לא הוכח המועד המדויק של בניית החדר הנוסף, ומשהוגשה התביעה בחודש נובמבר 2006, לא הוכח כי חלפו 15 שנה מן הבנייה.
לטענת המערערים, לא ניתן היה לייחס להם הסכמה לבניית החדר הנוסף. המערערים טוענים, כי ההסכמות שבין הצדדים מעוגנות בהסכם מיום 6.8.90, שעל פיו התחייבה המשיבה לבנות לפי ההיתר שקיבלה, ולא היו הסכמות מעבר לכך.
4. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה לפיה דין הערעור להידחות. הטעם המרכזי שביסוד החלטתנו הוא הממצא החד משמעי המצוי בפסק הדין, לפיו התובעים הסכימו לבניית החדר הנוסף. ממצא זה מעוגן בחומר הראיות שעמד לנגד עיני בית המשפט. בית המשפט האמין ללא סייג לגרסת עדי המשיבים לפיה "התובעים כולם נתנו את הסכמתם לבנייה" (סעיף 8 לפסק הדין). בכלל זה ציין בית המשפט את עדותו של מר רמי כהן, שאמו היא בעלת זכויות באחת הדירות בבניין.
מעבר לאמון שנתן בית המשפט בעדויות מטעם המשיבים, מבוססת המסקנה האמורה גם על נתונים נוספים. התובעים לא מחו במשך כ-15 שנה, עד להגשת התביעה, כנגד בניית החדר הנוסף, ואין ספק שהיו מודעים היטב לעצם קיומו. המשיב הפורמאלי 1 הסכים בשנת 1996 לבקשת המשיבה לקבלת היתר עבור קירוי הבניין בגג רעפים, מהלך לגביו נפסק ש"כל מטרת כיסוי הגג ברעפים הייתה כדי לתת לנתבעת [המשיבה] שימוש בלעדי בגג" וכי מדובר בבקשה שנועדה להכשיר את בניית החדר הנוסף (סעיף 10 לפסק הדין). עוד נפסק, כי הסכמת המשיב הפורמאלי הנ"ל ניתנה גם בשם יתר התובעים, שהם בני משפחתו (בדומה להסכמות בעלי הזכויות האחרים, כמפורט בנספח ג4 לתצהירו של המשיב 2). זאת ועוד, בשנת 2002 הגישו התובעים תביעה נגד יתר בעלי הזכויות בבניין (ת"א 12268/02) ובגדרה העלו שורה של טענות בדבר הסגת גבול ברכוש המשותף, כאשר נושא החדר הנוסף כלל לא נכלל באותה תביעה, על אף שהמשיבה נתבעה בגדרה.
5. אנו סבורים כי די היה בממצא החד משמעי אליו הגיע בית המשפט, בדבר הסכמת התובעים לבניית החדר הנוסף, על אף שהסכמה זו לא עוגנה בהסכם הכתוב, כדי לבסס עליו את דחיית התובענה. מדובר בממצא בדבר הסכמה פוזיטיבית, שאינה נלמדת רק מהעדר מחאה (עניין המחזק, כשלעצמו, את המסקנה בדבר קיום ההסכמה). מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכמה שקיומה מבוסס אך על שתיקת התובעים, הרי שבנסיבות המקרה דנן, היה מקום לקבוע שאין התובעים זכאים לסעד שהתבקש על ידם בכל הנוגע להשבת המצב לקדמותו, כפי שהוסבר בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בע"א 1677/05 נאוה כרמל נ' ראול ינקוביצי (פסק דין מיום 12.8.2007). בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה על ידי בית המשפט העליון (רע"א 8186/07 נאווה כרמל נ' ראול ינקוביצקי (החלטת כב' השופטת ע' ארבל מיום 1.1.08).
6. בנסיבות אלה אין צורך להיזקק לטענת ההתיישנות ולהוראת סעיף 71ב לחוק המקרקעין לצורך דחיית התובענה.
לעניין ההתיישנות נעיר, כי התובעים לא התמודדו בבית משפט קמא עם טענה זו. לא הוגש על ידם כתב תשובה, ועל כן הם לא הניחו תשתית דיונית שעל יסודה ניתן היה לפרט את טענותיהם כנגד טענת ההתיישנות שצוינה בכתב ההגנה, במיוחד כאשר מדובר בסוגיה שייתכן ויש לה פנים לכאן ולכאן בהתחשב בנסיבות המקרה ובשאלת טיבה של עילת התובענה. התובעים לא התייחסו לעניין זה גם בתצהירי העדות הראשית מטעמם וגם לא בסיכומיהם. כך, למשל, לא נטען דבר בשאלה האם מדובר במקרקעין מוסדרים או שאינם מוסדרים, לא נטען לגבי טיב העילה וההשלכה שיש לכך על משך תקופת ההתיישנות ועוד. במצב עניינים זה, אין לשלול את האפשרות שניתן היה לבסס את דחיית התובענה גם על התיישנות.
עוד נעיר, בהקשר לסוגיית ההתיישנות, כי אין ממש בטענת המערערים, שהועלתה לראשונה בשלב הערעור, לפיה מדובר בהסגת גבול מתמשכת, שבגדרה מתחדשת עילת התביעה מדי יום. מעשה הבניה הוא חד פעמי ואת תקופת ההתיישנות הנוגעת לו, יש למנות ממועד ביצועו. עמד על כך חברנו כב' השופט י' ענבר בפסק דינו בת.א. (שלום י-ם) 13185/94 הירשברג נ. עדיקא (פס"ד מיום 14.3.99), תוך הפנייה לאסמכתאות בנדון.
בית משפט קמא, לא התייחס בפסק דינו לכך שהוראת סעיף 71ב לחוק המקרקעין, נכנסה לתקפה רק לאחר שנבנה החדר הנוסף. לפיכך, אנו משאירים בצריך עיון את השאלה, האם ניתן היה לדחות את התובענה גם מכח הוראת הדין האמורה, בהתחשב בהסכמות יתר בעלי הזכויות שניתנו לאחר הבניה, עליהן עמד בית משפט השלום.
7. ביתר טענות המערערים לא מצאנו ממש וניתן להן מענה הולם בפסק דינו של בית משפט השלום.
8. הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ש"ח להיום (כולל מע"מ). המזכירות תעביר את העירבון שהפקידו המערערים לידי המשיבים, באמצעות בא כוחם, לסילוק החיוב בהוצאות.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ג באדר תשס"ט (19 במרץ 2009), בהעדר הצדדים.
ש ו פ ט |
|
ש ו פ ט ת |
|
ש ו פ ט |