בתי המשפט

פסק דין

א.         כללי:

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע, בתאונת דרכים, ביום 7/7/2006 ועל פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

ב.          על העובדות הטענות וההליכים:

התובע יליד 13/10/1952, נפגע בתאונת דרכים, ביום 7/7/2006 (להלן: "התאונה"), בעת שנהג ברכב שמספרו 6200305 (להלן: "הרכב"). הנתבעת הינה מבטחת השימוש ברכב, על פי פוליסת ביטוח בת-תוקף, במועד הרלוונטי לתאונה. הנתבעת לא כפרה בחבותה לפיצוי התובע, בגין נזקיו מהתאונה וחלקה על גובה הנזק, בלבד. על פי הנטען, כתוצאה מהתאונה, נפגע התובע בכל גופו, צלעותיו נשברו והוא סבל מקונטוזיה ריאתית ומכאבי ראש. התובע אושפז בבית חולים שערי צדק, בירושלים, ליומיים ולאחר שחרורו, עבר טיפולים רפואיים ונזקק לחופשת מחלה. עוד נטען, כי בשל התאונה, סובל התובע מרעשים באוזן שמאל וירידה בשמיעה וכן מכאבים בצלעות, במיוחד בעת טלטול בישיבה ובשים לב לעיסוקו, כנהג משאית, בעיריית ירושלים.

בית המשפט מינה בהסכמת הצדדים, את פרופ' מושיוב, כמומחה בתחום האורטופדי, אשר בחוות דעתו מיום 6/12/2007, מצא, כי טווח תנועות עמוד השדרה המותני, מלא לכל הכיוונים ונצפה ספזם שרירים ורגישות על פני חוליית הצוואר. כמו כן, נמצא מבנה בית החזה סימטרי. המומחה העריך בחוות דעתו, כי בשל הגבלת תנועות מזערי, המלווה בספזים שרירי וברגישות ממוקמת, נותרה לתובע, נכות בשיעור של 5%, לצמיתות. המומחה הוסיף, כי אין לייחס את השינויים הניווניים ובלטי הדיסק, לתאונה. כמו כן, הכיר בחופשת מחלה של התובע, למשך כחודשיים ונכות זמנית, במהלכה, בשיעור של 100%.

בהמשך הדיון, מונה מומחה נוסף, בתחום אף, אוזן, גרון, ד"ר עמוס איילון ובחוות דעתו, מיום 14/7/2008, מצא, כי אין מקום, להעניק לתובע, נכות, בגין תלונותיו על טנטון ואי יציבות, בכל הקשור לתאונה.

פרופ' מושיוב, השיב לשאלות הבהרה ובהמשך, זומן לחקירה על חוות דעתו ובמהלכה, חזר על עמדתו, בדבר שיעור הנכות שמצא לתובע, בגין הגבלה מזערית ולא שינה ממסקנותיו בחוות דעתו.

התובע הגיש את עדויותיו הראשיות בתצהירים. בתצהירו, חזר על גרסתו, לעניין נסיבות התאונה ומגבלותיו והוסיף, כי נוכח עיסוקו, כנהג משאית, "...אני מרגיש כאבים בצד שמאל בצלעות שאני מסובב את הראש – אני מרגיש כאבים בעורף. אני לא יכול להרים את יד ימין גבוה" (ס' 6 לתצהירו). לביסוס טענותיו, באשר למגבלותיו וההשלכה התפקודית של נכותו הרפואית, הוגשו תצהירים של עובדים נוספים בעיריית ירושלים, אשר תמכו בטענותיו וכן הוגש תצהירה של אשתו, באשר לעזרה שנמנעה ממנה בעבודות משק הבית, לנוכח מגבלותיו.

במהלך הדיון, הודה התובע, כי לאחר חופשת מחלה, חזר למקום עבודתו, בתפקידו כנהג משאית ולא חל כל שינוי בשכרו (עמ' 8, ש' 27), הגם שחזר על גרסתו, בתצהירו, לעניין מגבלותיו והכאבים שאותם הוא חש בצלעותיו. יחד עם זאת, הוסיף "...אני עובד כרגיל ועושה את עבודתי באופן מלא, אני חייב לעשות את עבודתי" (עמ' 9, ש' 16). בהמשך, העיד, כי "...בדרך כלל יוצאים אנשים לפנסיה לפני גיל 67 – אני מעריך בגיל 60 או שפחות ואז הם מקבלים פנסיה" (עמ' 10, ש' 2-1) ובעניינו, הוסיף, "...התוכניות שלי להגיע לגיל 60 ולפרוש. לשבת בבית וללכת להסתובב בעיר" (שם, ש' 15). חבריו למקום העבודה, חזרו בעדותם על גרסתם, לעניין מגבלותיו של התובע, בביצוע תפקידו. בסיום שמיעת הראיות ומשהתובענה לא הסתיימה בפשרה, הוגשו סיכומי הצדדים והתיק הובא בפניי, למתן פסק דין. 

ג.          על הנכות הרפואית:

הצדדים אינם חולקים, על שיעור הנכות הרפואית, שקבע פרופ' מושיוב, בחוות דעתו ולא נמצא טעם שלא לקבלה. לפיכך, הנני קובע, כי נכותו הרפואית של התובע, הינה בשיעור של 5%, לצמיתות.

ד.          על הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר השתכרות:

בסיכומיו, טען התובע, כי יש לפסוק לתובע פיצוי, בשיעור של 5% משכרו קודם לתאונה ועד לגיל פרישה וזאת, בשים לב לעיסוקו ועבודתו הפיזית, כנהג משאית, עבודה הכרוכה במאמצעים פיזיים, הקשורים בהעמסת חומרים על ארגז המשאית ותפעולו. מנגד, טענה הנתבעת, בסיכומיה, כי לתובע, נותרה נכות רפואית, בשיעור נמוך ובשל הגבלת תנועות מזערית ואף היא, נקבעה חרף התלבטות המומחה. בנסיבות אלה, טענה, כי אין לייחס לתובע, נכות תפקודית של ממש ובשים לב לגרסתו, שלפיה, חזר למקום עבודתו, ללא ירידה בשכרו ולנוכח עדותו, שלפיה, בכוונתו לצאת לפנסיה, בגיל 60, טענה, כי יש לפסוק לתובע, פיצוי גלובלי, בסכום נמוך.

הלכה פסוקה היא כי לנכות רפואית שנגרמה עקב התאונה, יש השלכה על כושר ההשתכרות ולעיתים נכות רפואית בשיעור מסויים, יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע מסויים, בשיעור גדול יותר מאשר על אחר (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי, פ"ד נב(3), 792, 797). אמת, באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע, בנכותו, אינו ברור (למשל, בקטינים) ובאין נתונים אחרים שיש בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות ואולם, במה דברים אמורים? מקום בו הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע, אשר ברגיל ובהעדר טעם לסתור, משקפת גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (שם, עמ' 799). אולם, מקום בו מלמדות הראיות אחרת, למשל, "...מקום שבו  הוכח ביחס לקטין – הניזוק כי שיעור הגריעה התפקודית שונה משיעור הנכות הרפואית ממנה הוא סובל – בין על הצד הגבוה ובין על הצד הנמוך, לא מאומץ כפשוטו שיעור הנכות הרפואית לצורך הפסדי ההשתכרות – כך בפרט כאשר משתכנע בית המשפט כי גילו של הקטין משפיע על כושר הסתגלותו לתפקד במומו – בין לטוב ובין לרע" (ע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי – פורסם בנבו – 20/2/08, פיסקה 7). מכאן, אין להדרש להנחה, בדבר חפיפה בין הנכות הרפואית לתפקודית ואף אם קיימת מגבלה תפקודית מסויימת, מדובר ביכולת התפקוד הכללית ולא בהכרח בהשפעה שיש למגבלה התפקודית על כושר העבודה או לגריעה אפשרית מפוטנציאל ההשתכרות, נושאים שיש לבחון לאחר מכן. לשון אחר, כדי שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע, שהיא בעלת משמעות תפקודית. בתי המשפט דחו את ההנחה שהקיימת, בהכרח, חפיפה בין נכות רפואית לנכות תפקודית (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3), 875, 878). מכאן, שנכות, כשלעצמה, איננה מהווה, תמיד, הוכחה לקיומו של נזק, אלא אם כן, מצטרפת אליה הוכחה כי המום ביכולתו של הנפגע, כרוך בהפסד כושר השתכרות או שיש סכנה כי ייגרם לו בעתיד הפסד כזה. הנה כי כן, אין אחוז הנכות משמש קנה מידה להפסד, אלא אם כן, הפסד כזה צפוי בעתיד ולמצער, איננו מהווה נתון חופף לשיעורו. "...אמור על כן: אחוז הנכות משמש מודד להפסד, נוכחי או צפוי, שהוכח אך איננו משמש הוכחה לקיומו" (ד. קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית 177-186 ובעיקר, עמ' 182).

בענייננו, מצא המומחה, כי לתובע הגבלה מזערית, אשר בנסיבות העניין, לנוכח עדותו של התובע, לפיה, חזר למקום עבודתו ועיסוקו כנהג משאית, מבלי שחל כל שינוי בשכרו וגרסתו שבכוונתו לפרוש לפנסיה, בגיל 60, לא מצאתי מקום, לקבל את טענות התובע, בעניין נכותו התפקודית ובעיקר, לעניין שיעור הגריעה מכושר השתכרותו ולחשב את הפיצוי, בגין הפסדי שכר, על יסוד חישוב קונבנציונלי מלא ואין לקבל את טענתו, לפיה קיימת הנחה, כי התובע יאלץ לעבוד עד גיל 67 וזאת, נוכח עדותו המפורשת של התובע, על כוונתו לפרוש לפנסיה ולא לעבוד כלל, עם פרישתו. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט, רשאי לפסוק פיצוי, בגין הפסד כושר השתכרות, במקרים חריגים, אף אם לא נותרה נכות כלל וזאת "...אם ישתכנע בית המשפט שהנפגע עלול להתקל בקשיים, בביצוע עבודתו בעתיד, למרות העד נכות צמיתה" (ע"א 8388/99 הסנה נ' בן ארי פ"ד נו(4), 689, 710) ומקל וחומר, מקום בו נותרה נכות רפואית, בשיעור נמוך, שהינה בעלת השלכה תפקודית קלה. זאת ועוד, הלכה היא, כי לשם פיצוי על אובדן כושר השתכרות, די להצביע על קיומו של סיכוי, שאיננו היפוטתי גרידא, כי הניזוק היה משתכר בעתיד, לולא התאונה וכי התאונה פגעה בהשתכרות זו (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1), 281, 307). במקרה דנן, לאחר שמצאתי, כי לתובע נותרה מגבלה תפקודית מסויימת וסיכוי שאיננו אפסי, לפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים בע"מ פ"ד נח(4), 486, 519) ומנגד, בשים לב למידת מוגבלותו המזערית ופרק הזמן שנותר בעניינו, למיצוי תוחלת חיי עבודתו ונוכח שיעורה הנמוך של הנכות האורטופדית, אשר ברגיל, אף הוא איננו בעל משמעות תפקודית ניכרת (קציר, עמ' 191, 259), הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום, בנסיבות העניין, לקביעת שיעור גריעה מדוייק, מכושר השתכרותו (קציר, עמ' 578) וכי יש לפסוק, את הפיצוי, בדבר הפסדי שכר לעתיד, בדרך האומדן ובסכום גלובלי, להלן ומכאן, לגובה הנזק.

ה.         על הנזק:

כאב וסבל:

בשים לב לשיעור הנכות ועל פי הקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל  נזק שאיננו נזק ממון), התשל"ו – 1976 והסמכות הנתונה לבית המשפט, לפסוק על פי שיקול דעתו עד לשיעור של 10% מהסכום המקסימלי ולאחר שבחנתי את נסיבות העניין, תקופת אי הכושר ונכותו הזמנית , הטיפולים להם נזקק התובע ומגבלותיו, בשל התאונה, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובע, פיצוי בסך של 12,000 ¤, כולל ריבית.

הפסדי שכר  לעבר:

התובע טוען להפסד בסך של 4,197 ¤ ועל יסוד אישור ממקום עבודתו. הנתבעת איננה חולקת על הסך האמור ולפיכך, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין הפסדי שכר, את הסך האמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובסך כולל של 4,875 ¤.

הפסדי שכר לעתיד:

כפי שקבעתי לעיל, אין מקום לפסוק פיצוי לתובע, על פי חישוב קונבנציונלי מלא , אלא על דרך האומדן ובסכום גלובלי. לפיכך, בשים לב לשכרו של התובע, תוחלת חיי עבודתו, נוכח עדותו ומועד יציאתו הצפוי לפנסיה, ההשלכה התפקודית של נכותו הרפואית ומגבלותיו, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין הפסדי שכר לעתיד. בסך של 10,000 ¤.

עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד:

בתצהירה, הצהירה אשת התובע, על הסיוע שנמנע ממנה, בעניין ניהול משק הבית המשותף, נוכח מגבלותיו ועל יסוד האמור, נטען לפיצוי גלובלי, בסך של 8,000 ¤. מנגד, טענה הנתבעת, כי התובע כשל בהוכחת נזקיו המיוחדים, לעניין עזרת הזולת, שלכאורה נזקק לה, על פי טענתו, בסמוך ולאחר התאונה ועל יסוד ההלכה הנוהגת, שלפיה, יש לפצות, רק בגין עזרה מיוחדת, החורגות מנורמות מקובלות, ביקשה לדחות את טענתו. בתצהירו, הצהיר התובע, על חופשת מחלה ואולם, לא טען לסיוע ועזרה, שלכאורה נשללה מבני משפחתו, נוכח מגבלותיו, לא כל שכן, סיוע שנדרש לו בשל מצבו לאחר התאונה. לפיכך ונוכח ההלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, בנסיבות בהן זו חרגה מנורמת מקובלות של עזרה, הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985); ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588) ומנגד, משלא הובאו ראיות של ממש, למצער, בגרסת התובע ובשים לב לשיעור נכותו הנמוך וההשלכה התפקודית המזערית, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין עזרה בעבר, בסך של 1,000 ¤, כולל ריבית.

הוצאות:

התובע עתר בסיכומיו, להוצאות, בסך 1,395 ¤ (ס' 5 לתצהירו), בגין קבלת שירותים רפואיים. מנגד, טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי התובע זכאי לקבל מקופת החולים, את מלוא השירותים הרפואיים ולפיכך, טענה, כי אין לפצותו, בגין התייעצות פרטית. לאחר שבחנתי את הוצאותיו הרפואיות של התובע, כפי שצורפו לתצהירו, הנני פוסק לתובע, פיצוי בסכום גלובלי של 1,000 ¤, כולל ריבית.

ו.          ריכוז הפיצויים:

לאור כל האמור לעיל, סכום הפיצויים, בגין ראשי הנזק, הינו כדלקמן:

א.       כאב וסבל -                             12,000 ¤.

ב.       הפסדי שכר בעבר  –              4,875 ¤.

ג.        הפסדי שכר לעתיד -              10,000 ¤.

ד.       עזרה בעבר -                           1,000 ¤.

ה.       הוצאות –                               1,000 ¤.

סה"כ 28,875 ¤.

ז.          סוף דבר,

הנני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע, את הסך של  28,875 ¤ ובתוך 30 יום, כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע, את אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק. לא מצאתי מקום, לחייב את הנתבעת, בשכר התייצבות המומחה, משנמצא, כי המומחה לא שינה את דעתו ולמעשה, לא הוסיף דבר, מעבר לאמור בחוות דעתו. 

ניתן היום כ"ו באדר, תשס"ט (22 במרץ 2009) בהעדר הצדדים