בתי-המשפט

 

 

 

פסק??דין

כללי

התובענה שבפנינו עניינה, בתביעה לקבלת פיצויים בסך של 805,130 ¤, שהגיש התובע (להלן: "המושב") בקשר עם הפקעת מקרקעין, שהיו בחכירתו ושנדרשו לצורך הקמתו של כביש חוצה ישראל (להלן: "כביש 6").

 

הודעת ההפקעה פורסמה ביום 23.5.02. בעקבות הודעת ההפקעה, ניהלו הצדדים מו"מ, שבסופו שולם לתובע בגין כ-189 דונם (כ-170 דונם +19 דונם שנלקחו לצורך החישוב למרות שלא הופקעו בפועל), סך השווה  ל כ- 472,515$.

 

הצדדים הגיעו להסכמה, כי סכום זה יהווה את הפיצוי המגיע לתובע בגין ההפקעה ובעקבות כך חתמו הצדדים ביום 28.6.05 על "כתב הסכמה" (להלן: "כתב ההסכמה").

 

בכתב ההסכמה  נכללה פיסקה  6.7  לפיה, יוכל התובע לעתור לערכאה שיפוטית כדי לקבל סכום פיצוי נוסף, וזאת למקרה בו אותה ערכאה תקבע כי:

 "החלטה 969 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (להלן- "ההחלטה"), תחול אף בהפקעות לצרכי כביש ארצי לישראל (בניגוד לעמדת החברה), תשלם החברה למושב בנוסף לתמורת המקרקעין את הסכום המשלים לסכום הפיצוי הבסיסי אשר נקבע בהחלטה, עבור מקרקעי בעל...".

 

הצדדים חלוקים ביניהם בקשר לפרשנותו של סעיף זה, כאשר מחד התובע טוען, כי הסעיף מאפשר לו לפנות לערכאות להחלת הערכים הקבועים בהחלטה 969, כאינדיקציה לשווי המקרקעין המופקעים ולפיצוי לו הוא זכאי בגינם, בעוד שהנתבעת סבורה, כי הסעיף מאפשר לתובע לפנות לערכאות, רק בשאלת תחולתה של החלטה 969, על הפקעות מכוח חוק כביש ארצי לישראל התשנ"א -1994 (להלן: "חוק כביש ארצי").

 

הוחלט כי הדיון יפוצל, ותחילה תוכרע השאלה- האם קימת לנתבעת מחויבות לתשלום פיצוי נוסף לאור ההסכם שנכרת בין הצדדים. ורק אם יקבע כי מחויבות כזו קימת, יהיה טעם בהגשת ראיות לעניין הפיצוי העודף לו זכאית התובעת, אם בכלל.

 

לאור החלטה זו הוסכם כי הצדדים יגישו ראיותיהם בדרך של תצהירי עדות ראשית.

התצהירים הוגשו. בהסכמה הודיעו הצדדים, כי הם מוותרים על חקירת המצהירים וביום 12.6.08 הגישו "רשימת מוסכמות". ניתן צו לסיכומים שהוגשו, ומכאן הכרעתנו.     

   

רקע התובע הינו ישוב חקלאי שיתופי הרשום כאגודה שיתופית. הנתבעת הינה חברה בבעלות המדינה, הפועלת מכח ועל פי חוק כביש ארצי לישראל.

ביום 23.5.02, פורסמה ברשומות (י"פ 5077) הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור) 1943 וחוק כביש ארצי, על כוונה להפקיע שטחי קרקע הדרושים לסלילת כביש ארצי לישראל (להלן: "הודעת ההפקעה").

בהודעה מפורטים, בין היתר, מקרקעין בשטח 169.8 דונם אשר היו בתחום שטח משבצת התובעת ושימשו כמקרקעי בעל.

לאחר פרסום הודעת ההפקעה התנהלו בין הצדדים מגעים לתשלום פיצוי בגין ההפקעה.

משלא הגיעו הצדדים להסכמה בדבר גובה הפיצוי, שילמה בתחילה הנתבעת לתובע מקדמה ובהתאם לכך, ביום 10.2.03 נחתם ע"י התובעת כתב הסכמה, לתשלום מקדמה על חשבון הפיצוי בגין המקרקעין, על בסיס פיצוי של 1,500$ לדונם.

ביום 3.3.03, שלמה הנתבעת לתובע בפועל את סכום המקדמה.

הצדדים החלו מנהלים מו"מ בדבר גובה הפיצוי הסופי שיקבל התובע בגין ההפקעה. מפאת חשיבותו של מו"מ זה יובאו להלן ההתכתבויות החשובות להכרעתנו בשלבי המו"מ:

א.         ביום 5.8.04, שלחה הנתבעת, מכתב אל ב"כ התובע ובו הצעה כי תשלום הפיצוי הסופי יעמוד על 2,500$ לדונם + 10% על היתרה (תוספת של 10 דונם מעבר לשטח המקרקעין המופקעים).

נאמר למושב כי סכום הפיצוי שהציעה הנתבעת לתובע מתבסס על סכומים ששילמה לנכסים הסמוכים לתובע ולבעלי זכויות לאורך תוואי כביש ארצי לישראל.

ב.         ביום 7.11.04, פנה ב"כ התובע אל הנתבעת והציע לקבל פיצוי נוסף בסך 1,000$ לדונם (מעבר לסכום המקדמה ששולם) בסך שאינו שנוי במחלוקת, מבלי לפגוע בזכות התובע לנהל הליכים בפני ועדת הפיצויים ו/או כל גורם אחר.

ג.          במכתב נוסף מיום 10.11.04 חוזר ב"כ התובע ופונה לנתבעת כדלקמן:

"כמו-כן הנני ממתין לתשובתך לשאלה האם אפשר לקבל את הסכום שאינו שנוי במחלוקת כנגד העדר תביעות בסייג שאם יקבע בית משפט שחלה החלטה 969 גם בסיטואציה של הפקעה תשולם ללכיש תוספת על הסכום ששולם."

ד.         במכתב שלישי, מיום 20.12.04, שב ומפציר ב"כ התובעת לקבל "מסמך מתאים" שיגבש הסיכום לפיו:

"לכיש יקבלו 2,500$ לדונם מופקע בתוספת לסכומים נוספים שישולמו בגין השטחים הכלואים, וזאת כנגד כתב ויתור, בכפוף להתדיינות על החלטה 969."

ה.         ביום 23.12.04, שלחה ב"כ הנתבעת אל ב"כ התובע את טיוטת כתב ההסכמה (להלן: "הטיוטה הראשונה") ובה נוסח הסייג לויתור על תביעות בסעיף 6.7 כדלקמן:

" 6.7 סוכם,  כי  אם  ייקבע  ע"י  בימ"ש  מוסמך ו/או ועדת הפיצויים שהוקמה לפי חוק כביש ארצי לישראל, תשנ"ה-1994, בהחלטה או בפס"ד חלוטים, כי החלטה 969 של  מועצת  מינהל  מקרקעי ישראל (להלן- "ההחלטה"), תחול  אף  בהפקעות  לצרכי  כביש ארצי לישראל (בניגוד לעמדת החברה),  תשלם  החברה  למושב, בנוסף לתמורת המקרקעין את הסכום  המשלים סכום  הפיצוי הבסיסי אשר נקבע בהחלטה, עבור מקרקעי  בעל,  וזאת  בכפוף לתנאים כדלקמן; 6.7.1     אישור של המושב בחתימתו על כתב הסכמה זה, לפיו המקרקעין ( כהגדרתם לעיל) הינם מקרקעי בעל;

6.7.2    בכל מקרה המושב יהיה זכאי לפיצוי הבסיסי בלבד וללא התוספות הנקובות בהחלטה.

 מובהר ומודגש, כי אין ולא ניתן יהא לראות באמור בסעיף זה לעיל ו/או במתן  הסכום הנוסף  כאמור  לעיל,  משום  הסכמה  איזושהי מצד  החברה  לתחולת  החלטות  מועצת  מינהל  מקרקעי  ישראל  בכלל, והחלטה 969 בפרט, על הפקעות  שבוצעו  מכוח  חוק  כביש  ארצי לישראל, ואין באמור לעיל, כדי  לגרוע  מכל  טענה  או  זכות העומדות לחברה בעניין זה."

ו.           ביום 17.1.05 שלח ב"כ התובע לנתבעת מכתב ובו ציין כדלקמן:

             "2. הערתי להסכם הינה כדלקמן: הנוסח של סעיף 6.7 אינו מקובל.

             נוסח הסעיף צריך להיות כדלקמן:

                       "6.7  אם יקבע ע"י בימ"ש מוסמך ו/או ועדת הפיצויים                         שהוקמה לפי חוק כביש ארצי לישראל בהחלטה או בפסק                         דין  חלוטים, לגבי צד ג'   הנפגע  מתוואי  הכביש,  או  אם                         יוסכם בפשרה  לבין  צד  ג'  כאמור,  כי  החלטה 969   של                         מועצת מינהל  מקרקעי  ישראל  (להלן-"החלטה"), תחול                         אף בהפקעות לצרכי כביש ארצי לישראל  (בניגוד  לעמדת                        החברה) או כי יש ליישם  את  סכומי  הפיצויים הקבועים                        בהחלטה 969 גם במקרה של הפקעות כאמור לעיל, תשלם                        החברה  למושב, בנוסף  לתמורת  המקרקעין  את  הסכום                        המשלים  לסכום  הפיצוי  הבסיסי  אשר  נקבע בהחלטה,                        עבור מקרקעי בעל, וזאת בכפוף לתנאים כדלקמן."

             התוספות שביקש התובע מסומנים בקו.

ז.          ביום 26.1.05, העביר ב"כ הנתבעת לב"כ התובע טיוטה שנייה של כתב ההסכמה (להלן: "הטיוטה השנייה"), בטיוטה זו נתקבל רק השינוי הראשון לטיוטה הראשונה (ביחס להוספת המלים "לגבי צד ג' הנפגע מתוואי הכביש או אם יוסכם בפשרה לבין צד ג' כאמור") ונדחתה התוספת השנייה שביקש ב"כ התובע (ביחס להוספת המלים "או כי יש ליישם את סכומי הפיצויים הקבועים בהחלטה 969 גם במקרה של הפקעות כאמור לעיל").

להלן נוסח הטיוטה השנייה:

"6.7    סוכם, כי אם ייקבע ע"י בימ"ש מוסמך ו/או ועדת הפיצויים שהוקמה לפי חוק כביש ארצי לישראל,תשנ"ה-1994,בהחלטה או בפס"ד חלוטים,לגבי צד ג' הנפגע מתוואי כביש 6 בהליך אשר החברה צד בו,או אם יוסכם בפשרה בין החברה לבין צד ג' כאמור, כי החלטה 969 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (להלן-"ההחלטה"), תחול אף בהפקעות לצרכי כביש ארצי לישראל (בניגוד לעמדת החברה), תשלם החברה למושב, בנוסף לתמורת המקרקעין את הסכום המשלים לסכום הפיצוי הבסיסי אשר נקבע בהחלטה, עבור מקרקעי בעל,  וזאת בכפוף לתנאים כדלקמן:

                6.7.1 אישורו של המושב בחתימתו על כתב הסכמה זה, לפיו המקרקעין                (כהגדרתם לעיל) הינם מקרקעי בעל;

               6.7.2 בכל מקרה המושב יהא זכאי לפיצוי הבסיסי בלבד וללא התוספות               הנקובות בהחלטה.

מובהר ומודגש, כי אין ולא ניתן יהא לראות באמור בסעיף זה לעיל ו/או במתן הסכום הנוסף כאמור לעיל, משום הסכמה איזושהי מצד החברה לתחולת החלטות מועצת מקרקעי ישראל בכלל, והחלטה 969 בפרט, על ההפקעות שבוצעו מכוח חוק כביש ארצי לישראל, ואין באמור לעיל, כדי לגרוע מכל טענה או זכות העומדות לחברה בעניין זה."

 

ח.         ביום 18.5.05 , פנה ב"כ התובע אל ב"כ הנתבעת בפקס בכתב ידו (שנשא תאריך 18.7.05) וביקש להוסיף לסעיף 6.7 תוספת כדלקמן:

 

" באמור בסעיף אין כדי לגרוע מזכות המושב לפנות לועדת הפיצויים ו/או לערכאות בעצמו בעניין 969".

 

הנוסח הסופי

ביום 20.6.05 העבירה ב"כ הנתבעת לתובע טיוטה שלישית של כתב ההסכמה. בטיוטה זו נתקבלה בקשת התובעת, מיום 18.5.05, ובנוסח הסופי נוספו גם המילים: "על אף האמור בסעיף 6.6 לעיל"- ברישא וכן נוספו לאחר המילים "פס"ד חלוטים " המילים "המתייחס לצדדים עצמם".

            מפאת חשיבותו של הנוסח הסופי שנחתם, הוא מובא בשלמותו להלן:

 

" 6.7  על אף האמור בסעיף 6.6 לעיל סוכם, כי אם ייקבע ע"י בימ"ש מוסמך ו/או ועדת הפיצויים שהוקמה לפי חוק כביש ארצי לישראל, תשנ"ה-1994, בהחלטה או בפס"ד חלוטים המתייחס לצדדים עצמם, כי החלטה 969 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (להלן-"ההחלטה"), תחול אף בהפקעות לצרכי כביש ארצי לישראל (בניגוד לעמדת החברה), תשלם החברה למושב, בנוסף לתמורת המקרקעין את הסכום המשלים לסכום הפיצוי הבסיס אשר נקבע בהחלטה, עבור מקרקעי בעל, וזאת בכפוף לתנאים כדלקמן;

                  

6.7.1          אישורו של המושב בחתימתו על כתב הסכמה זה, לפיו המקרקעין (כהגדרתם לעיל) הינם מקרקעי בעל;

6.7.2          בכל מקרה המושב יהיה זכאי לפיצוי הבסיסי בלבד וללא              התוספות הנקובות בהחלטה.

 

6.7.3          בכפוף לאמור בסעיף זה, אין בסעיף זה בכדי לגרוע מזכות המושב לפנות לועדת הפיצויים ו/או לערכאות בעצמו              בעניין החלטה 969.

 

מובהר ומודגש,כי אין ולא ניתן יהא לראות באמור בסעיף זה לעיל ו/או במתן הסכום הנוסף כאמור לעיל, משום הסכמה איזושהי מצד החברה לתחולת החלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל בכלל, והחלטה 969 בפרט, על הפקעות שבוצעו מכוח חוק כביש ארצי לישראל, ואין באמור לעיל,כדי לגרוע מכל טענה או זכות העומדות לחברה בעניין זה."

(ההדגשות בקו הן שלנו לצורך הדגשה ואינן במקור).

          

ביום 20.6.05, נתפסה החזקה במקרקעין.

ביום 28.6.05, נחתם כתב ההסכמה בנוסחו המפורט לעיל של סעיף 6.7, וביום 18.8.05 שילמה הנתבעת לתובע את סכום הפיצויים הנוסף.

 כפי שפורט בסעיף 4 לכתב ההסכמה, הסכימה הנתבעת לשלם לתובע פיצוי, בגין הפקעת המקרקעין, על בסיס של 2,500$ לדונם, בגין 189 דונם, ובסה"כ סך בש"ח השווה ל-472,515$ וזאת, לפנים משורת הדין כפיצוי מוסכם וסופי, כפוף לתנאים בכתב ההסכמה.

 

עוד הוסכם, בסעיף 6.2, כי התשלום תמורת המקרקעין מהווה פיצוי מוסכם וסופי בגין המקרקעין ו/או בגין פגיעה ככל שקיימת, בין בשווי ובין אחרת, במקרקעין ו/או במקרקעין כלואים ו/או בשטחים נוספים שבחזקת המושב.

 

ועוד הוסף שם, כי מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, המושב מאשר כי לא תהיינה לו כלפי החברה ו/או כלפי המנהל ו/או כלפי מדינת ישראל כל טענה או דרישה ו/או תביעה לפיצויים בגין הפקעות מקרקעין ו/או  ייעוד המקרקעין... ואו תביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה.

בסעיף 6.6 לכתב ההסכמה נקבע:

"בנוסף ומבלי לגרוע מן האמור לעיל, המושב מצהיר ומתחייב שלא לפנות בכל תביעה ו/או דרישה ו/או ערעור בגין הנושאים כאמור כתב זה לועדת הפיצויים שהוקמה מכח חוק כביש חוצה ישראל תשנ"א 1994 או לוועדה המקומית לתו"ב בתחומה מצויים המקרקעין ו/או השטחים הנוספים ו/או לכל ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית אחרת".

 

תביעת המושב

ביום 26.2.07, הגיש המושב התובענה נשוא הדיון לוועדת הפיצויים.

בתובענה (פרק א – פסקאות ד-ה-ו) נטען, כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לגובה הפיצוי המגיע לתובע בגין הפקעת המקרקעין.

התובע דרש פיצוי לדונם מקרקעי בעל, על פי הערכים הקבועים בהחלטה 969 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "החלטה 969") ואילו הנתבעת מצידה הסכימה לפצות התובעת בסכום הנמוך בכ- 30% מסכום הפיצוי הנקוב בהחלטה 969.

לטענת התובעת, בין הצדדים הייתה נטושה מחלוקת בדבר גובה הפיצוי לו זכאי המושב.

"מאחר שהמחלוקת בין הצדדים לא יושבה, הוסכם בין הצדדים, כי הנתבעת תשלם לתובע סכום מסוים, מבלי לפגוע בזכותו של התובע לפנות לערכאות בסוגיה אחת – האם על הנתבעת לפצות את התובע לפי הערכים הקבועים בהחלטה 969." (פרק המבוא ס' א-ו לכתב התביעה).

 

החלטה 969

החלטה 969 של מועצת ממ"י, עוסקת בדבר הפסקת חכירה בקרקע חקלאית שייעודה שונה למטרה אחרת.

החלטה 969, נועדה להחליף את החלטה 727 של מועצת ממ"י, אשר בוטלה בבג"ץ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' ממ"י פ"ד נ"ח (6) 25, הידוע כבג"ץ "הקשת המזרחית".

ההחלטה מתייחסת, בין השאר, לפיצוי שיינתן לחוכר – דוגמת התובע – היינו אגודה שיתופית חקלאית המהווה ישוב חקלאי – אשר הושכרה לו  קרקע משבצת בתנאי נחלה בחוזים מתחדשים, עת שונה ייעוד  הקרקע מחקלאי למטרת מגורים, תעשייה, מסחר ותיירות או קייט.

ע"פ ההחלטה, במקרה בו לא ניתן פיצוי בדרך של קרקע חליפית, זכאי חוכר בתנאי נחלה לפיצוי כספי בסיסי בסך של 13,500 ¤, כשסכום זה צמוד למדד, וכן פיצוי נוסף על בסיס קריטריונים שונים שנקבעו בהחלטה ובהם משך ההחזקה בקרקע. סכום זה עמד בערכים דולרים למועד ההחלטה על סך השווה לכ- 3,000$.

לטענת התובע, ע"פ דברי ההסבר להחלטה 969, עמדה ביסוד ההחלטה ההכרה בתרומתם ההיסטורית של הישובים החקלאיים בשמירה על אדמות הארץ ועיבודן.

לטענת התובע, (סעיף 18) – אין חולק כי לו הייתה פגיעה במקרקעין מתבצעת ע"י ממ"י ולא על ידי הנתבעת – הפיצוי שהיה התובעת מקבל היה מוכתב על פי הוראות החלטה 969, היינו: פיצוי בסיסי בגין הקרקע  13,500 ¤ לדונם תוספת של 9% לפיצוי הבסיסי בגין חכירה 50 שנה – היינו בסה"כ 14,715 ¤, ואילו הנתבעת לא הסכימה ליתן לתובע  פיצוי לדונם אלא לפי 11,250 ¤ לדונם.

ע"פ התביעה – מכח סעיף 6 (א') – לחוק כביש ארצי לישראל השמאי הממשלתי הראשי ינחה בכתב את החברה לעניין סכומי הפיצויים שתשלם לפי חוק זה, בהתאם להוראות פקודת הקרקעות, החוק לתיקון דיני הרכישה והוראות חוק זה.

על כן טוען התובע כי מאחר והשמאי הממשלתי הינו גם השמאי של ממ"י, תמוה, כי הוא מנחה את הנתבעת, כאמור בסעיף 6 (א) לחוק כביש ארצי לישראל לשלם לתובע סכום נמוך בשיעור ניכר מהסכום שהיה מנחה את ממ"י לשלם לתובע במקרה של הפסקת חכירה על ידי ממ"י.

לטענת התובע אין הנתבעת כאורגן של המדינה יכולה ליצור הבחנה שרירותית בין התובע לבין ישובים חקלאיים אחרים שחכירתם הופסקה ע"י ממ"י.

לטענת התובע, יש להחיל בענייננו את העקרונות לשיקולי המדיניות שהנחו את המדינה, בעת מתן החלטה 969 וליתן לתובע [אשר מקרקעיו הופקעו] פיצוי בערכים ובשיעורים דומים לפיצוי שיקבל חוכר אחר שעליו להשיב הקרקע למינהל, עקב שינוי היעוד.

עוד נטען, כי אף עקרונות שמאיים, מפנים לבחינת שווי השוק במקרקעין דומים, על מנת שיוכל הגורם המפקיע ליתן לבעלי הזכויות במקרקעין את שווי המקרקעין הראוי.

אשר על כן פירט התובע סכומי תביעתו כדלקמן:

שיעור הפיצוי הבסיסי שנקבע ע"פ החלטה 969 למקרקעי בעל, הינו 13,500 ¤ לדונם ולאחר הוספת 9% בגין חכירה של 50 שנה מדובר בסך 14,715 ¤ לדונם.

סה"כ הפיצוי אפוא 2,781,223 ¤.

מאחר והנתבעת שלמה לתובע סך של 2,006,536 ¤, אזי, יתרת הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובע הינם בסך  776,687 ¤, בתוספת ריבית והצמדה מיום 23.5.02 ועד למועד התשלום בפועל.

 

טענות הנתבעת

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות על הסף מאחר והוגשה בחוסר סמכות עניינית. סמכותה של ועדת הפיצויים מוגבלת על פי החוק לקביעת סכומי הפיצויים על פי דיני ההפקעה והיא אינה מוסמכת לדון בעילות תביעה החורגות ממסגרת דיני ההפקעה.

ע"פ כתב ההגנה, החלטות מועצת ממ"י חלות במישור היחסים החוזי שבין המינהל לבין החוכר ובמישור זה בלבד. לו ברצונו של המושב לבסס תביעתו על החלטות ממ"י, עליו לעשות זאת בהתאם למנגנונים שנקבעו בחוזה המשבצת ו/או בהחלטות אלו – קרי בפני ועדת הפיצויים של מועצת מינהל מקרקעי ישראל; ע"פ גרסת הנתבעת, הענקת פיצוי מכח החלטות ממ"י, מצויה מחוץ לגדר סמכותה של ועדת הפיצויים הנכבדה. עוד טענה, כי יש לדחות טענת המושב בנוגע לפגיעה בשוויון ובעקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מאחר וההשוואה של הפיצוי מכח החלטה 969 לפיצוי על פי דיני ההפקעה, מהווה השוואה של מין שאינו ממינו. בעוד הפיצוי, על פי החלטה 969, הינו חוזי ונקבע ע"י המינהל במסגרת מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים, הפיצוי על פי דיני ההפקעה הינו אובייקטיבי-שווי שוק.

עוד נטען, כי על פי ההסכמות שבין המושב לבין החברה (אשר לא היה בהן כדי להוות הודאה בזכותו של המושב) המושב זכאי להגיש תביעה לעניין תחולת החלטה 969, אולם זאת אך ורק בגין הסכום הבסיסי ללא תמריצים.

לטענת הנתבעת, סכום הפיצויים לא נקבע כלל ועיקר  כנגזרת מסכומי הפיצויים לפי החלטה 969, אלא שהוא נקבע ע"פ הערכת הצדדים את שווי זכויותיו של המושב במקרקעין למועד הקובע. לטענת הנתבעת, בין הצדדים הוסכם כי  במקרה בו ייקבע בפס"ד חלוט כי החלטה 969 חלה גם בהפקעות מכח כביש ארצי לישראל, כי אז תשלם החברה למושב נוסף לפיצוי עליו הוסכם, את ההפרש שבין סכום הפיצוי המוסכם לבין הסכום הבסיסי אשר נקבע בהחלטה 969 ללא התוספות וזאת בהתייחס למקרקעי בעל.

עוד טענה הנתבעת, כי בהחלטה 969 נקבע הסכום הבסיסי עבור זכויות החכירה במקרקעין, לרבות עבור הפגיעה בפרנסה ולרבות המחוברים שבהם. בנוסף קובעת ההחלטה שורת תמריצים לחוכר בגין סיועו להשגת ניצול יעיל של הקרקע שיועדה שונה.

ע"פ טענת הנתבעת, סעיף  8(א) לחוק כביש ארצי לישראל קובע, כי ועדת הפיצויים תקבע את סכומי הפיצויים שישולמו לבעל זכות בקרקע בהתאם לפקודת הקרקעות, החוק לתיקון דיני הרכישה והוראות החוק (קרי חוק כביש ארצי לישראל), על כן אין לועדת הפיצויים סמכות לדין בתביעת הפיצויים בעילה החורגת מדיני ההפקעה.

עוד טענה הנתבעת כי החלטה 969 אינה חלה בהפקעות מכח חוק כביש ארצי לישראל מן הטעמים להלן:

ראשית  - החלטות אלו הינן החלטות מדיניות, אשר מועצת ממ"י רשאית לשנותן מבלי לקבל הסכמתו של המושב, ומכאן שאין בהן כדי להעניק למושב זכות תקפה לקבלת פיצויים מן החברה.

שנית     - החלטות ממ"י הינן החלטות החלות במישור היחסים שבין המינהל לבין המושב ובמישור יחסים זה בלבד ואין בהן כדי לחייב צדדים שלישיים אשר אינם צד לחוזה משכך, אין בהחלטה 969 כדי להטיל חבות כלשהי על החברה שאיננה צד למערכת ההסכמית שבין המושב למינהל.

שלישית - החלטה 969 אינה חלה מאחר ועל פי לשונה וכעולה מדברי ההסבר, החלטה 969 חלה אך ורק מקום בו נדרשת השבה של קרקע חקלאית למינהל עקב שינוי יעודה למטרת מגורים תעשיה מסחר ותיירות או קייט. לעומת זאת, בענייננו מדובר בשינוי ייעוד לצרכי ציבור- סלילתו של כביש ארצי לישראל- כביש 6.

עוד נטען, כי על פי סעיף 12 (ב) לפקודת הקרקעות, סעיף 3 (1) לחוק לתיקון דיני רכישה וההלכה הפסוקה יש להעריך את סכומי הפיצויים למועד הקובע, מועד פרסום הודעות ההפקעה, בהתאם לכך אין להתחשב באירועים שחלו לאחר מועד זה.

בענייננו, הודעת ההפקעה פורסמה ביום 23.5.02 לעומת זאת החלטה 969, נתקבלה ביום 5.8.03 ונכנסה לתוקפה רק ביום 11.12.03, במועד אישורה כדין ע"י יו"ר המינהל ושר האוצר קרי כשנה ושבעה חודשים לאחר המועד הקובע.

עוד נטען, כי סעיף 12  לפקודת הקרקעות קובע כי סכום הפיצויים בגין הפקעת מקרקעין ייקבע בהתאם לשווים של המקרקעין בעסקת מכר רצונית שבין קונה מרצון למוכר מרצון-"שווי שוק". לעומת זאת הפיצויים שנקבעו בהחלטה 969 אינם משקפים שווי שוק אלא כאמור המדובר בפיצוי חוזי בלבד, אשר נקבע ע"י מועצת ממ"י.

מכל הטעמים המפורטים לעיל מסקנת הנתבעת אפוא, כי החלטה 969 אינה חלה בהפקעות מכח כביש ארצי לישראל.

 

טענות הצדדים בפני הועדה

בדיון שהתקיים בפני הועדה ביום 3.7.07, ויתר התובע על תמריץ משך ההחזקה בקרקע (9% בגין חכירה של 50 שנה) והסתפק בתביעת הפיצוי הבסיסי.

הנתבעת הסכימה לחזור בה מטענת חוסר סמכות הועדה לדון בתובענה, מבלי שהדבר ישליך על עצם הטענה שהחלטה 969 אינה חלה בדיני הפקעה.

עוד טען התובע, כי ע"פ בג"ץ הקשת המזרחית נקבע כי יש להעניק פיצוי לחקלאי שנדרש להשיב הקרקע למינהל עקב שינוי יעוד, על בסיס הפיצויים אשר היו מגיעים לבעל הזכות לו הופקעה זכותו לפי חוקי ההפקעה, ולכן עקרון זה חל גם בכוון ההפוך, משמע יש להעניק פיצוי לחקלאי לפי העקרונות והערכים שנקבעו ע"י המנהל, לגבי חקלאי שנדרש להשיב הקרקע למינהל עקב שינוי יעוד .

באותו הדיון, מיום 3.7.07 (עמ' 21 לפרוטוקול), טען ב"כ התובע כי הפיצוי שצריך להיות משולם לפי השווי שנקבע בהחלטה 969 ולא טענה שצריך להחיל את ההחלטה כמו שהיא.

בדיון מיום 27.9.07, טענה ב"כ  התובע כי ההחלטה 969 מהווה "אינדיקציה לשווי השוק" (בעמ' 29 לפרוטוקול).  ובהמשך הדיון טענה ב"כ התובע:

 "הטענה שלנו בנוגע לפרשנות לא הייתה שהחלטה 969 חלה כפי שהיא במקרה הזה, אלא כמו שערכים שנקבעו בהחלטה 969 משולמים  למושבים כאינדיקציה, כך גם צריך." ( ראה עמ' 30לפרוטוקול).

 

המחלוקת להכרעה

אשר על כן, שומה עלינו לבדוק תחילה, ע"פ ההסכמה הדיונית מיום 25.9.07, האם הוגשה תביעת התובעת בגדר הסייג שבס' 6.7 לכתב ההסכמה. משמע האם התובע מחויב עפ"י התחייבותו לויתור על כל תביעותיו  כנגד הנתבעת, בעקבות הפיצוי שקיבל, או שמא בעקבות החלטה 969 קמה לו זכות לתבוע סכום נוסף מעבר לפיצוי שקיבל בעקבות חתימתו על כתב ההסכמה ?

ואם התשובה לשאלה הנ"ל הנה חיובית, מה מחויבות הנתבעת לתשלום פיצוי לתובע במקרה זה.

דיון והכרעה

ע"פ סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידת שאינה משתמעת ממנו-מתוך הנסיבות. ההלכות הנוגעות לפירושו של החוזה גובשו בשורת פס"ד. ראשון בהם ע"א 4623/93 מ"י נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265 (להלן: "הלכת אפרופים") הלכת אפרופים אושרה בהרכב מורחב בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מ"י, פ"ד נ"ט (5) 481, עם שינוי דגשים כדי להשיב הביטחון והודאות למשפט- וכך קבע כב' השופט ריבלין הקווים המנחים לפיהם יש לפעול בפרשנותו של חוזה.

"אין חולק כי מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו.(פסקה 6)

אין גם חולק כי נקודת המוצא לפרשנות של כל חוזה היא לשונו.(שם)

בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב"סיפור" שהם מספרים מתחילתו בשלב המשא ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו.(פסקה 9)

אכן החוזה הכתוב הוא פרק חשוב-לעיתים החשוב ביותר- בסיפור. אולם השופט אינו יכול להסתפק בבחינת מילותיו של החוזה (שם).

אכן לשון החוזה על רקע הקשר בו נכתבו או נאמרו הדברים, מהווה ראיה חשובה בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים.(פסקה 10)

על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה לאתר את אומד דעתם של הצדדים."(פסקה 11)

עוד צוטט שם מפי כב' השופטת פרוקצ'ה תמציתה של הלכת אפרופים כפי שנוסחה והוגדרה בידי המשנה לנשיא דאז א' ברק (שם ע"מ 311-313)

"אם אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף.

החוזה יפורש, במקרה זה כמו במקרים אחרים בהם אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף אינו רלוונטי לפתרון הבעיה הפרשנית הניצבת לפי השופט, על פי תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים והתכליות שהחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך אופייה, מהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים.

זהו מבחן אובייקטיבי הוא מושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא, הוא נגזר משיקולים של הגיון..."

 

בע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' שרה הרמן, [פורסם בנבו], נפסק, כי תהליך הפרשנות של הסכם, הוא תהליך מורכב וקיים בו איזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על-מנת לרדת לטיבו של המסמך.  "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (או א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490).

 

מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה – המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. ברור לנו כי גם בעניננו התכוונו שני הצדדים לסיים את שלב המו"מ והפיצוי, אך התובע מחד, ניסה באמצעות הסייג, לשמור לעצמו "פתח" לדרוש פיצוי נוסף והנתבעת מאידך, ביקשה למנוע התדיינות נוספת, בנושא הפיצוי. לכן יש צורך לפרש את הסייג.

לעיתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי, ולעיתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו ואינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים.  במקרה זה לא ישאל עצמו מה הייתה כוונת הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים.  ראשית, ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר, אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם. 

 

כאמור, אומד דעת של צדדים סבירים, בנסיבות העניין, הייתה לסיים את תהליך ותשלום פיצוי ההפקעה, תוך השארה נקודה אחת ויחידה להכרעתה של הערכאה השיפוטית והשאלה מה הייתה אותה השאלה או הנקודה, שהושארה להכרעה.

 

לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה. וכך הסביר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בהלכת אפרופים בעמ' 299-300:

"השלב הראשון (גזירת אומד הדעת הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה." עוד נאמר בעניין זה, כי: "נקודת המוצא לכל פרשנות – בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית – היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" – בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע – שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו..." (ראה ע"א 554/83 "אתה" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא(1) 282,304).

 

 הפרשן מסתפק בלשון החוזה, ומקום שהוא אינו ברור דיו, הוא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו.   בהלכת אפרופים, אשר עסקה בבדיקת התכלית הסובייקטיבית של החוזה, קבעו בדעת רוב, השופטים ד' לוין וא' ברק (כתוארו אז), כי אין להגביל את השופט אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי רשאי הוא להתייחס למכלול נתונים פנימיים וחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה, תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבות חיצוניות לחוזה, להנחות היסוד שלו, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוי לשונו. בפסק-דינו הדגיש השופט ברק (כתוארו אז), כי אין לחלק את ההליך הפרשני לשני שלבים נוקשים, כפי שסבר השופט מצא, ואין מקום ליצור "תחנת מעבר" בין החוזה לבין הנסיבות. יחד עם זאת, אין משקלה של לשון החוזה זהה למשקלן של הנסיבות, כשמתגבשת המסקנה הפרשנית – כאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה.

לעניין  העדפת לשון החוזה, מקום שהנוסח הינו ברור, ראה פסק דינו של כב' השופט דנצינגר

בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ, (פורסם בנבו 28.1.08) בסעיף 27 לפסק הדין:

"על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט...".

(כמו כן ראה פסק דינו של כבוד השופט דנצינגר באותו העניין, בע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון פורסם ביום 23.2.08 בנבו).

 

בענייננו, לטענת הנתבעת, כוונת הצדדים הייתה לשמר בידי המושב את זכות התביעה אך ורק לעניין סוגיית תחולתה  של החלטה 969 בהפקעות. ודוק תחולה של ההחלטה ולא תחולה של ערכי השווי של החלטה 969.

כך לטענתה עולה מלשון החוזה, ומגלגולי הסעיף עת הושמטה במפורש החלופה שביקש התובע לעניין יישום ערכי הפיצויים שבהחלטה 969, ולאור תכלית הצדדים לשים קץ להתדיינויות ולקבוע פיצוי סופי.

 לטענת התובע, יש לדחות  גרסת הנתבעת  מכל וכל.

מעיון בחומר שהיה בפנינו עולה, כי למעשה לתובע אין גרסה אחת, אלא שתי גרסאות שונות לעניין פירושו של סעיף 6.7 ושתיהן שונות בתכלית זו מזו.

 

הגרסה הראשונה:

היא  זו שפורטה בכתב התביעה ולפיה:

אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של שני הצדדים היה לשמר לתובע תביעה בסוגיה אחת:

האם על הנתבעת לפצות התובעת לפי  הערכים הקבועים בהחלטה 969?

שכן  לטענת התובעת  זו הייתה המחלוקת במו"מ  בין הצדדים (ראה פסקאות ד-ו לפרק המבוא בתביעה).

הגרסה השנייה:

לעומת הגרסה הראשונה, פרשנות התובעת בסיכומי התשובה מטעמו (סעיף 2) שונה בתכלית:

 "כוונת סעיף 6.7 הייתה להותיר לתובע הזכות לפנות לערכאות לעניין החלת הערכים הקבועים בהחלטה 969 של מינהל מקרקעי ישראל כאינדיקציה לשווי המקרקעין המופקעים"

ניתוח גרסת הנתבעת

אין בידינו לקבל הפרשנות של הנתבעת.  לדעתנו פרשנות זו  אינה תואמת את לשון החוזה, את הנסיבות ואת תכליתו של הסייג בדבר שימור זכות התביעה.

בעניין זה, אנו מקבלים אנו את טענת התובע, כי הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת מעקרת למעשה את תוכנו של הסייג לשימור זכות התביעה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי החלטה 969 עצמה אינה חלה, מקום בו בוצעה הפקעה והתובע אף מסכים ומודה בכך בסעיף 31 לסכומיו- "מהרגע שהמקרקעין הופקעו, החלטה 969 לעולם לא תוכל לחול עוד על התובעת במישרין".

אם החלטה 969 לא חלה בענייננו, מה היה לו לתובע, לשמר בידיו זכות תביעה ריקה מתוכן? מקובלים עלינו דברי התובע, בכתב התביעה לפיו במהלך המו"מ תבע התובע פיצוי  לדונם,  על פי הערכים הקבועים בהחלטה 969, ואף בדיון שהתקיים בפנינו הבהיר כי אינו טוען כיום וגם במהלך המו"מ לא טען לתחולת החלטה 969 כפי שהיא, אלא טען שיש לאמץ את הערכים שנקבעו בה, לצורך קביעת הפצוי המגיע לתובע עקב ההפקעה.

הנתבעת טענה, כי בידה ראיה מכרעת לכך שהיא לא הסכימה לאפשרות כי לפי החלטת הערכאה השיפוטית יתאפשר יישום  הערכים של 969 לעניין פיצוי ההפקעה. לצורך ביסוס טענה זו, סומכת הנתבעת על עובדת השמטת התוספת שדרש ב"כ התובע במכתבו, מיום 17.1.05: "או כי יש ליישם את סכומי הפיצויים הקבועים בהחלטה 969 גם במקרה של הפקעות". דרישה זו העלתה במפורש  ע"י התובע  במהלך המו"מ ונדחתה ע"י הנתבעת  בטיוטה השנייה.

אין אנו סבורים כי יש בטענה זו של הנתבעת, כדי לבסס את גרסתה מחד, ואין בה כדי להשמיט את הבסיס מגרסת התובע וזאת משני טעמים:  

הטעם הראשון   - שתי החלופות שהציע התובע במכתבו מיום 17.1.05, זו שנשארה וזו שנמחקה, שתיהן למעשה קובעות תוצאה אחת- החלה מנדטורית של הפיצוי הבסיסי, אלא שבסיס התביעה בשתי החלופות לכאורה  שונה.

בחלופה הראשונה, בסיס התביעה הינה טענה מתחום המשפט הציבורי ועניינה הפגיעה בשוויון  ובעקרונות חוק היסוד:כבוד האדם וחירותו. לטענת התובע, הנתבעת אינה יכולה ליצור הבחנה שרירותית, בין התובע לבין ישובים חקלאיים אחרים, שחכירתם הופסקה ע"י המדינה והפיצוי בהפקעה כפוף לעקרונות שקבעה המדינה לפיצוי בשינוי ייעוד.

בחלופה השנייה, בבסיסה עומד  עקרון שמאי של שווי שוק במקרים דומים.

בצדק מבחינתה, התנגדה הנתבעת, להרחבת בסיס תביעת התובע לקבלת פיצויי הפקעה  לפי "הסכום הבסיסי" שנקבע בהחלטה 969 למקרקעי בעל, אך מאידך, אין בכך כדי לשכנענו לקבל את מסקנתה של הנתבעת, בדבר הפירוש האובייקטיבי, שיש לתת לחלופה שנותרה והמופיעה בכתב ההסכמה. דהיינו, השאלה שתובא להכרעה תהא- האם יש להחיל את החלטה 969  בשלמותה על קרביה וכרעיה בענייננו, כאילו זו הייתה המחלוקת במו"מ. כאמור, שני הצדדים מסכימים, כי אין מקום להחילה והמחלוקת שהייתה ונותרה, הינה גובה הפיצוי ולא השאלה העקרונית אם יש להחיל את החלטה 969 על הפקעה ואם לאו.

הטעם השני       - הוא, כי לאחר הצמצום בבסיס התביעה, נעשו מספר שינויים משמעותיים נוספים בנוסחו של הסעיף והחשוב שבהם היה, שימור זכות התביעה לתובע לפנות לערכאות או לוועדה "בעניין החלטה 969", ולא רק בעניין תחולת ההחלטה. על פי עמדות הצדדים במו"מ ברי לנו,  כי כוונת הצדדים האובייקטיבית מתייחסת לזכות התובע להביא לבירור משפטי את טענתו, כי הנתבעת חייבת תהיה לפצותו, כעולה מן הסיפא של הפסקה הראשונה בסעיף 6.7, על פי סכום הפיצוי הבסיסי שנקבע בהחלטה 969.

ניתוח גרסות התובע

אין בידינו לקבל פרשנותו המרחיבה של התובע, בדבר זכות התביעה שנשתמרה לו, כפי שתוארה בסיכומי התשובה מטעמו.

פרשנות זו מוסיפה מילים ללשון החוזה, מילים שמשנות את משמעותו בצורה קיצונית.

תוספת המלים "כאינדיקציה לשווי המקרקעין המופקעים" אינה מתחייבת מלשונו האובייקטיבית של הכתוב. ולא רק זאת, היא מנוגדת לנסיבות עריכתו של הכתוב.

כל תכליתו של כתב ההסכמה הייתה, לשלול דיון מחודש "בשווי תמורת המקרקעין" ולהותיר לליבון משפטי – רק סוגיה אחת – כפי שנכתב על ידי התובע  ברחל בתך הקטנה בכתב התביעה:

האם על הנתבעת לפצות התובעת על פי הערכים הקבועים בחלטה 969?

לא מצאנו הסבר בסיכומי התובע לשינוי הגישה ולסטייה בסיכומיו מן האמור בכתב תביעתו. יתר על כן, לגרסת התובע עצמו בכתב תביעתו -זו הייתה דרישתו במו"מ – דרישה שנדחתה על ידי הנתבעת. התובע טען כי הנתבעת חייבת לפצותה לפי ערכי 969 ואילו הנתבעת כפרה בכך. שהרי ממה נפשך, אם ערכי 969 אינם מחייבים את הנתבעת והם בגדר אינדיקציה בלבד, והצדדים הגיעו להסכמה בדבר שווי הפיצוי, מה לנו לדון מחדש בסכום זה? שהרי, כשהסכימו הצדדים על "תמורת המקרקעין" כהגדרתה בסעיף 6.6, על כל ההטבות, שהסכימה הנתבעת ליתן לפנים משורת הדין, ידעו שני הצדדים על קיומה של החלטה 969.                                                    

סטייה של כ-20% מן הסכום הבסיסי שבהחלטה, בהחלט הינו בגדר הטווח הקרוי "אינדיקציה לשווי", שכן יש מקום לטעון שהפיצוי על פי 969, כולל פיצוי בגין מחוברים ובגין אובדן פרנסה, הינו גלובלי וארצי, ואינו מתחשב בגידולים החקלאיים הספציפיים באזור, או במיקומו, או בשווי שכירות חקלאית באזור ועל כן, לא תהא התובעת זכאית לפיצוי נוסף, אלא אם נאמר, כי טענתו המקורית של התובע היא השרירה והקיימת: הנתבעת חייבת לפצות, לפי הסכום הבסיסי שנקבע בהחלטה 969  למקרקעי בעל.

ולא רק זאת- לטענת התובע, גם נוסח כתב ההסכמה מנדטורי, והוא קובע תוצאה ברורה – תשלום פיצוי לפי הסכום הבסיסי שנקבע בהחלטה 969 ואין כאן מקום לסטייה מן הערך שנקבע שם.

מכל אלה עולה, כי פרשנותו המרחיבה של התובע לסעיף אינה יכולה לעמוד.

לדעתנו, בהעדר אומד דעת סובייקטיבי משותף, הרי בבחינת אומד הדעת האובייקטיבי כפי שעולה מלשון כתב ההסכמה על רקע גלגוליו, המחלוקת שעמדה בין הצדדים במו"מ, וכוונת הצדדים לשמר טיעון התובע במו"מ לבירור משפטי, וחובת הנתבעת לפעול בגדר הדין (וזו הייתה טענת התובע) עולה, כי כתב ההסכמה הותיר אפוא לבירור, רק את השאלה המצומצמת, כפי שנוסחה אפוא בתביעת התובע, לאמור: האם על הנתבעת לפצות התובע בגין ההפקעה, לפי הערכים הקבועים בהחלטה 969 (כסכום קבוע ולא כאינדיקציה)?

 

האם הסכום הבסיסי מחייב הנתבעת בהפקעות כביש ארצי

בסיכומיו צמצם התובע טענותיו אך ורק לשאלה המשפטית של פרשנות סעיף 6.7 לכתב ההסכמה ולנסיבות העובדתיות הנוגעות לכך.

התובע נמנע מלדון מכל וכל בשאלת עצם המחויבות של הנתבעת לתשלום פיצוי במקרה  זה –כפי שהוגדר בפרוטוקול בדיון שהתקיים מיום 25.9.07.

לדעתנו, סכום הפיצוי הבסיסי שנקבע למקרקעי בעל בהחלטה 969 איננו יכול להיות, סכום מחייב וסופי של גובה הפיצוי המשולם על ידי הנתבעת בהפקעות לצרכי כביש ארצי, ואין אנו סבורים כי גם פרשנות אובייקטיבית מתיישבת עם גרסת התובע בעניין זה. למעלה מן הצורך, להבנתנו אף התובע סבור כי פיצוי הבסיס לפי 969, אינו יכול לשמש לצורך קביעת ערכי פיצויי ההפקעה, שאלמלא כן, לא היה רואה לנכון, לנסות להרחיב את גדר התביעה שנשתמרה בידיו כפי שהוגדרה על ידו בכתב תביעתו ולטעון, כי סכום זה מהווה אינדיקציה.

בענייננו הודעת ההפקעה פורסמה ביום 23.5.02. על פי דיני ההפקעה יש להעריך למועד זה את סכום הפיצויים המגיע ואין להתחשב באירועים שחלו אחר מועד זה.

לית מאן דפליג, כי במועד זה החלטה 969 טרם באה לעולם. אלא זמן משמעותי לאחר מכן. די בטעם זה לדחות את תביעת התובע, שכן לא ניתן להקיש מערכים אלו שנקבעו זמן רב לאחר מועד ההפקעה.

 אך לא רק זאת, הפיצוי שנקבע ע"פ החלטה 969,  כולל פיצוי בגין מחוברים (ולא רכיב הקרקע בנפרד ורכיב המחוברים בנפרד-כמתחייב בהפקעות) ובגין אובדן פרנסה (שאין לו דבר עם שווי שוק של הקרקע) הינו גלובלי וכללי, ואינו מתחשב בגידולים החקלאיים הספציפיים באזור, או במיקומו, או בשווי השכירות החקלאית באזור ומשקף גמול לחוכר על פי ותק, דבר שאין לו רלוונטיות לשווי קרקע, וכולל  בתוכו גמול לאומי על שמירת הקרקע (לפחות על פי דברי ההסבר) והתייחסות לסיוע החוכר להשבת הקרקע ולניצולה החדש, עת עלה ערכה עקב שינוי יעוד לתעשייה, מסחר תיירות וקייט, והרווח (במירכאות), שנותר כולו בידי המחכיר.

אשר על כן, כל אלה בהיותם סטייה מכללי שווי השוק לעניין דיני ההפקעה, מהווים משקל נוסף לדחיית התביעה במקרה זה.

ולבסוף אנו מוצאים לנכון להאיר, כי סבורים אנו, שבהחלט ייתכנו מקרים בהם הפיצוי על פי שווי שוק, בהפקעה לצרכי כביש ארצי יהיו גבוהים או נמוכים מן הסכום הבסיסי הנקוב בהחלטה 969.

אשר  על כן הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין, כששני הצדדים "תרמו" לאי הבהירות בכתב ההסכמה, שהובילה להגשת תובענה זו, לא מצאנו כי יש להשית הוצאות על התובעת, ואנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו.  

 

 

5129371

54678313

המזכירות תשלח לצדדים העתק פסק דין זה.

 

ניתן היום, י"ג בניסן, תשס"ט (7 באפריל 2009), בהעדר הצדדים.

 

 

54678313_________________                        __________________            _______________

   השופט יעקב שינמן                 רפאל לוי אבשלום, עו"ד                          בנימין טמיר עו"ד

       יו"ר הוועדה                                חבר הועדה                             חבר הועדה