בתי המשפט

 פסק דין

1.         המשיבים הם בעלי הזכויות בדירה, שהמבקש התגורר בה בשכירות.

            המשיבים הגישו בבית משפט זה תביעת פינוי כנגד המבקש, שנדונה בפני כב' השופט חיים טובי.

            ביום 13.1.08 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכם פשרה שגובש בין הצדדים ובאי כוחם במועד הדיון שנקבע לבקשת הרשות להגן שהגיש המבקש כנגד תביעת הפינוי.

            באי כוח הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הגיעו לפשרה, לפיה התובעים יאפשרו לנתבע לפנות את הנכס, עד ליום 31.7.08.

            סוכם, שכל  תנאי השכירות הקודמים ימשיכו לחול בתקופה זו.

            עוד סוכם כדלקמן:

            "הנתבע (המבקש דנן) מוותר בזאת על כל תביעה ו/או דרישה מהתובעים (המשיבים דנן) בקשר לנכס לרבות שכירות ו/או מכירה והתובעים מצידם מוותרים על כל תביעה ו/או דרישה כלשהי כנגד הנתבע, מסירים בזאת את תביעתם ומוותרים על הוצאות משפט."

            יצוין, כי המבקש יוצג באותה תביעה על ידי עו"ד מירי ברונו, באת כוחו בתובענה זו והמשיבים יוצגו שם על ידי עו"ד רפפורט.

2.         ביום 6.7.08, סמוך ליום שנועד על פי ההסכם לפינוי הדירה, הגיש המבקש תובענה זו, שהסעד הנתבע בה  הוא ביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

            שני נימוקים העלה המבקש בתמיכה לבקשתו לביטול פסק הדין:

            א.         פשרה זו נכפתה עליו. לטענתו, זכותו בדירה היא של רשות בלתי הדירה שקיבל מבעליה דאז של הדירה, אביהם וסבם המנוח של המשיבים, להתגורר בדירה ככל שיחפוץ, כיוון שהוא שיפץ את הדירה על חשבונו. לדבריו, השופט טובי הסביר לו שטענתו היא חסרת סיכוי ו"לחץ" אותו להסכים לפשרה, אך הוא עדיין סבור שזכותו מבוססת.

            ב.         השופט טובי אמר לו שלמרות הסכם הפשרה הוא יוכל לתבוע מהמשיבים לשלם לו את הכספים שהוציא לשיפוץ הדירה, אך על פי ההסכם הוא מנוע מכך.

3.         המשיבים מתנגדים לבקשה לביטול ההסכם ודוחים את נימוקיה.

            בתצהיר שנתן עו"ד אילן רפפורט, אשר ייצג את המשיבים באותו דיון, הוא פירט כי המשא ומתן עם המבקש ובאת כוחו ארך כארבע שעות, ההסכם נוסח בכתב ידה של באת כוח המבקש והמבקש הבין היטב את משמעותו.

            עו"ד רפפורט הוסיף, כי אמנם השופט טובי הסביר למבקש שטענתו חסרת סיכוי מבחינה משפטית, אך הדברים נאמרו בנחת ובנימה טובה.

            ובאשר לנימוק השני, סיפור עו"ד רפפורט כי לאחר שכבר ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, פנה המבקש לשופט טובי ואמר לו כי ברצונו לתבוע את המשיבים על הוצאות השיפוץ, השופט טובי השיבו כי לא צירף כל ראיה על השיפוץ ואזי פנה עו"ד רפפורט לשופט טובי והסב את תשומת ליבו לכך, שהמבקש ויתר בהסכם הפשרה על תביעה שכזו. השופט טובי הסכים לכך, ובכך הסתיים הדיון.

4.         המשיבים טענו טענת סף, לפיה, כיוון שהנימוק הראשון לביטול ההסכם מופנה כלפי התנהגותו של השופט, הרי שהיה על המבקש להגיש ערעור על פסק הדין ולא תביעה לביטול ההסכם.

            אכן, כך נפסק בע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573 וברע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577.

            בין כה וכה, טענתו של המבקש נסתרת מתוך עדותו עצמו בבית המשפט (עמ' 4):

            "השופט טובי היה נהדר", וכן יש לתת משקל לכך שהמבקש היה מיוצג באותו הליך על ידי עו"ד ברונו, שנמנעה לתת עדות כדי לתמוך בגירסתו.

            הנימוק הראשון נדחה, אפוא.

5.         ובאשר לנימוק השני, מתברר מתוך עדותו של המבקש, כי לגירסתו, הסכם הפשרה דווקא מאפשר לו לתבוע את המשיבים (עמ' 4):

" ש       הסכם הפשרה, תאשר לי שהוא קובע שאתה מוותר על כל תביעה עתידית?

ת          רק בקשר לפינוי ולא בקשר לתביעת הנזיקין.....

ש          לשאלת בית המשפט – אתה אומר שההסכם לא מונע ממך להגיש תביעות כספיות על הנזקים?

ת          כן .

ש          אז למה אתה מגיש את התביעה הזו לבטל את ההסכם?

ת          לא הגשתי לבטל את ההסכם, אני הגשתי שתביעת הנזיקין תהיה כפוף למועד הפשרה (צ"ל כנראה הסכם הפשרה – הח"מ). אני תובע לממש את מה שמר טובי אמר לי . נאמר לי בפירוש לפי ההסכם הזה שאני יכול לתבוע."

            יצוין, כי בינתיים, ולאחר שנדחתה בקשתו של המבקש למתן סעד זמני לעיכוב הפינוי, המבקש כבר פונה מהדירה, ושאלת הפינוי כבר אינה עומדת לדיון.

6.         אם לדעתו של המבקש הסכם הפשרה מאפשר לו לתבוע את המשיבים, הרי שוודאי שאין מקום לתת סעד לביטול ההסכם.

            ובאשר לדרישה לפרש את ההסכם באופן שיצוין כי זכותו של המבקש לתבוע את המשיבים על פי האמור בהסכם או למרות האמור בהסכם, לא זו בלבד שלא זה הסעד שהתבקש בתובענה זו, אלא גם שאין זו הדרך הראויה לעשות כן.

            אם וכאשר תוגש תביעה שכזו על ידי המבקש, יטענו הצדדים באותה תביעה לפרשנותו של הסכם הפשרה.

            משכך גם הנימוק  השני לביטול ההסכם נדחה.

7.         התוצאה:

            התובענה נדחית.

            המבקש ישלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ¤ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, ד' באייר, תשס"ט (28 באפריל 2009), בהעדר.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.